פרידות: על ילדים שמתקשים להיפרד מאמא ואבא
לקטנים שלנו קשה להיפרד. בבוקר בקייטנה או בגן, בלילה לפני השינה, אחר הצהריים כשהולכים לחוג או לחבר. כל הדרכים להקל עליהם וגם עלינו. נפרדנו כך
זה התחיל כמו עוד בוקר שגרתי. השמש זרחה חזק מדי, הילדים התעוררו מוקדם מדי, והבוקר היה דינמי כמו כל בוקר טרום הכנות לגן. שום דבר מאותם רגעים לא הכין אותי לבאות - שהבן שלי לא ירצה להיפרד ממני בגן. אני לא יודעת אם זה היה קשור לבושם של הגננת או לנפילת סוכר, אבל אחרי עוד חיבוק ועוד נשיקה, הדמעות חנקו את גרונו והקול הקטן בקע "אמא אל תלכי". רק שמהר מאוד הבכי החרישי הפך ליבבה קולנית, ניסיונות השכנוע רק הוסיפו שמן למדורה והגננת נאלצה להפעיל את תרגולת הקו האדום "אמא לכי, אני מחזיקה אותו".
אז הלכתי. בלב כבד, בתחושת מועקה ובצעדים קטנים. כל כך קטנים עד שלא הספקתי לצאת משערי הגן ושמעתי צחוק מתגלגל. כן, הקול היה מוכר.
לכאורה מדובר בסך הכל בדקות בודדות מתוך 24 שעות ביממה, רגעים ספורים של פרידה שלא תמיד עוברת חלק - פרידה בגן, פרידה לפני השינה, או אפילו פרידה לפני כניסה למסיבת יום הולדת. משום מה תוכנית ההתנתקות לא תמיד זורמת.
לטענת נינה אבן עזרא, פסיכולוגית קלינית המתמחה בילדים ונוער, כל פרידה היא שינוי ולכן מצופה שיופיע קושי מסוים אשר יחייב את הילד ואת סביבתו להתארגן בהתאם. הפרידה המשמעותית הראשונה מתרחשת בסביבות גיל שלושה חודשים, כשהתינוק והאם מפסיקים להוות יחידה אחת והאם בדרך כלל חוזרת לעבודה ומפסיקה להיניק.
אבל גם בשלבים הבאים של חייו מזומנות לפעוט פרידות על בסיס יומיומי וההתנסות בהן חשובה ביותר. הן מאפשרות לו להתחיל את תהליך הנפרדות שלו, לפתח אינדיבידואל עצמאי ולשפר את יכולת ההישרדות וההתמודדות שלו. חשוב, אבל לא קל. כל צמיחה כרוכה בקשיים, כפי שמסבירה אבן עזרא, ומונה את כל הדרכים והשיטות לפרידה קלה יותר.
"ההתנהלות ההורית קובעת פעמים רבות את אופי הפרידה", מסבירה אבן עזרא. "אם ההורה מגיע עם מטען של רגשות אשם, חוויות אובדן בלתי מעובדות מחייו הוא או חוסר אמונה ביכולת של הילד להתמודד, הרי שהפרידה תהיה קשה שבעתיים. מספיק שההורה מקרין ספק קטן לילד בשאלות כמו 'יהיה לך כיף, נכון?' או מילות פרידה מהוססות, הילד יחוש חוסר ביטחון ויתקשה לומר שלום. לעומת זאת, אמירה כמו 'אני אבוא לקחת אותך ואתה בינתיים תשחק ותהנה עם הילדים והגננת', משדרת רוגע.
"פעמים רבות
הרבה פעמים לאחר שההורה עוזב ומותיר אחריו ילד בוכה - באורח פלא הילד נרגע. הסיבה לכך היא שכאשר דעתו של הילד מוסחת הרבה דברים נפתרים. לא פעם ההורים סבורים שזו מניפולציה, אך לא כך הדבר, הליכת ההורה היא סמן למשבר וברגע שהוא איננו הילד נרגע. רק כשההורה הולך דעתו של הילד יכולה להתפנות לפעילות אחרת והוא יכול להתחיל להסתגל לשינוי. ניתן כמובן להסתייע בגננת ובעיקר לזכור שזהו תהליך חיובי - עצם העובדה שהילד יכול לשנות מצב רוח אחרי לכתנו היא סימן טוב. אמירה כגון: "עכשיו אתה בוכה אבל כשתיכנס לגן אתה תצחק ותהנה", עשויה לנבא תהליך חיובי ולצקת ביטחון.
"ילד שיודע למה לצפות, שברור לו מתי הפרידה עומדת להגיע, הוא ילד רגוע יותר. לכן חשוב מאוד לסגל טקסים קבועים לפני פרידה - אלה מאפשרים לילד לצפות את מה שעומד לקרות ולהתכונן לבאות: אם בכל בוקר, ההורה שמגיע עם הילד לגן עושה איתו את אותה פעילות - מצייר ציור, מרכיב פאזל וכו' - הילד יחכה לפעילות הספציפית הזאת ויידע גם מתי מגיע רגע הפרידה; אם בכל ערב יהיה טקס השכבה קבוע, הכולל אמבטיה, סיפור ונשיקה - יהיה הרבה יותר קל להיפרד. שגרה היא גם פתרון מוצלח להרבה פחדים וכדאי ליצור אותה בכל מיני מצבים".
אופציית הבריחה מבלי לומר שלום - חד משמעית אינה קיימת, אומרת אבן עזרא. אל תיעלמו לילד, תמיד אמרו שלום גם אם נראה לכם שזה מה שיעורר את הבכי ויקשה על הפרידה. גם אם הגננת מסלקת אתכם במהירות מבלי שהוא יראה. עבור הילד - אמא או אבא שנעלמו פתאום כאילו בלעה אותם האדמה - זו סיטואציה מפחידה שמציפה חרדה גדולה. טקס הפרידה, כאמור, חשוב ביותר.
בקלטת "הולכים לגן" של סמדר שיר מתמודדת ילדה קטנה בכל בוקר עם ההליכה לגן ופרידה מאמא בעזרת "נשיקת הקסם" - האם או האב נותנים נשיקה בתוך כף היד ומזדרזים לסגור את אצבעות היד על הנשיקה כדי שלא תברח. בזמן שהיד קפוצה והנשיקה נמצאת בכף היד של ההורה, ההורה מדגדג את הילדה כאילו הנשיקה מטפסת לכיוון הלב שלה ונשארת שם. שווה לנסות. עצם הרעיון שההורה יכול להשאיר לילד משהו שילווה אותו במהלך היום עשוי להרגיע, מאמצת אבן עזרא את הטיפ הזה בחום.
אחת הסיבות לכך שילדים מתקשים להיפרד נובעת מהקושי לתפוש את מושג הזמן. לכן חשוב לומר לילד מתי חוזרים ומי לוקח אותו מהגן, ואולי אפילו להקדים ולאסוף אותו אם ניתן. זהו צעד משמעותי מאוד בתחילת השנה, או בתקופה שבה עדיין לחברים אין משמעות כל כך גדולה עבורם.
קשיי פרידה במהלך היום וקשיי הירדמות בערב מגיעים פעמים רבות יחד, אומרת אבן עזרא. השינה היא הפרידה האולטימטיבית בעיני הילדים - אני נעלם להורה וההורה לי. מדובר בקושי של הילד לסמוך על עצמו שיידע להתמודד עם הלבד, ולכן צריך לעזור לו למצוא פתרונות יצירתיים. עבור ילדים עם קשיי הירדמות מומלץ להימנע מהקראת סיפור לפני השינה (ניתן לעשות זאת בשעות אחרות של היום) ולהתאזר בהרבה סבלנות בשעת ההשכבה. במקום סיפור, שעלול להפחיד או לעורר, ניתן לסכם בקול את היום שעבר (תוך שיתוף פעיל שלו) ולתכנן איתו את היום שלמחרת. גם דברים שגרתיים, ובעיקר הם, צריכים להיכנס לשיחת הסיכום. למשל: "הלכת לגן, היה לך קצת קשה להיפרד, עשית את זה טוב, הגננת אמרה שהיית מדהים, ואתה יודע מה יש מחר? מחר תלך בבוקר לגן וכשתחזור נלך לגן השעשועים". תמלול הפעילות מרגיע את הפחדים והחרדות ועוזר לילד (וגם להורה) לדעת למה לצפות ולהתכונן לבאות.
כאשר נותנים לילד לגיטימציה מילולית לדבר על הדברים, לשתף את רגשותיו, זה מקל מאוד. מובן שהדבר תלוי בגיל הילד - אבל כבר בגיל שלוש או ארבע ניתן להזדהות עם הילד, לספר לו שגם לכם היה קשה כאשר הייתם קטנים ולתת לגיטימציה לרגשות ולקושי שקיימים בפרידה.
כאשר ילד שמגיע לגן מלא בילדים, שחלקם בוכים (וזה כידוע מידבק) והגננת כבר עסוקה בשגרת הבוקר, עלול להילחץ ולהתקשות להיפרד. לכן מומלץ להגיע מוקדם, כשהילדים עדיין לא התפצלו לקבוצות עבודה וכשהגננת עדיין פנויה ויכולה להעניק יותר יחס אישי ותשומת הלב - ממליצה אבן עזרא.
הבאת חפץ מעבר או חפץ יקר ללבו של הילד נותנת ביטחון ומקילה עליו את הפרידה - את זה כל ילד יודע. מצד שני, חשוב לסייג המלצה זו, כיוון שהילד עלול לאבד את החפץ המשמעותי הזה או שילדים אחרים עשויים לחמוד אותו. כדאי לברר מראש עם הגננת מהי המדיניות בגן.
יש ילדים שבגיל ארבע כבר מוכנים להישאר לבד במסיבת יום הולדת של חבר מהגן, אך יש גם כאלה שמתקשים להיפרד ורוצים את ההורה לידם - וזה לגיטימי, מסבירה אבן עזרא. אם הילד חרד מהפרידה עד כדי כך שהוא מוכן לוותר על המסיבה, מוטב שההורה יישאר אבל שיהיה פסיבי. לא למחוא לו כפיים בכל פעם שהוא משתתף בהפעלה, ולהחזיר אותו למקומו בכל פעם שהוא קם וניגש אל ההורה. כדאי גם לומר משפט בנוסח: "אני סומכת עליך שתסתדר וסומכת עליך שתהנה".
פעמים רבות לאבות קל יותר לשחרר את הילד ולכן כדאי לשקול חילוף תפקידים. "יש משהו באמא שחושש לשלח את הילד לעולם", אומרת אבן עזרא. "אבות עושים את זה טוב יותר, הם יותר ממוקדי משימה ומשדרים פחות חרדה. וכאמור הורה חרד מעביר את תחושותיו לילד".
קשיי פרידה עשויים לעתים להעיד על חוסר עצמאות ותלות גדולה מדי בהורה, שכן ילד שיודע להעסיק את עצמו חושש פחות שמא לא ישחקו איתו, שישעמם לו, שלא יהיה מי שירים עבורו את הקוביות כשייפלו.
כאן נכנס תפקידם של ההורים - להתאפק ולא לקפוץ על כל פיפס מצדו של הילד. כבר מגיל שנה או שנה וחצי חשוב לאפשר לפעוט מרחב פעולה כדי שיפתח עצמאות. כך, למשל, כאשר ההורה חוזר הביתה הוא יכול "להיות" (TO BE), כלומר להיות יחד ופחות "לעשות" (TO DO). בבחינת אתה משחק - אני קוראת עיתון, כלומר אני איתך, אבל יש נפרדות. דוגמאות נוספות: "אתה תפתח את הדלת היום", "בוא נראה איך את לוחצת על הכפתור של המעלית", "אתה יכול להדליק את הטלוויזיה לבד, אתה לא צריך אותי". אם הילד יודע שרק בעזרת ההורה הוא יצליח לעשות פעולות מסוימות, די מובן מדוע הוא לא מעוניין בפרידה. כדאי לזכור - גוננות יתר הופכת את ההורה לדמות משמעותית מדי. תפקיד ההורים הוא ליצור נפרדות.
"כל ילד מביא איתו לעולם אישיות ומטען משלו - אחד יותר פגיע, אחד יותר אקטיבי ואחד יותר
ממושמע. מסיבה זו ממש לא נכון יהיה להעמיד להשוואה את תהליכי הפרידה בין ילד לאחיו או בין אחד לחברו", מדגישה בן עזרא. "יש להביא בחשבון את צורת ההתנהלות של הילד הפרטי שלנו - אם הוא משדר עצמאות ויכולת התמודדות, אז קרוב לוודאי שהפרידות, השינויים או המעברים יהיו קלים וזורמים. אם כבר ברור שהילד תלותי יותר בהוריו, זקוק להם יותר להגנה - יש צורך לעשות פרידה בהדרגה, להתאזר בהרבה סבלנות ולשדר שסומכים עליו בכל פעם מחדש. בטח ובטח אין לומר משפטים מעליבים, כמו 'אבל אחותך נפרדת כל כך יפה, והיא צעירה ממך'".
לעתים קשיי הפרידה מופיעים פתאום על רקע אירועים שמתרחשים בבית, כמו הולדת אח חדש, מעבר דירה, מחלה או מוות של בן משפחה. גם ילדים שאף פעם לא התקשו להיפרד עשויים להיצמד יותר להורה ולא לרצות לשחרר. במקרים אלה הרגרסיה היא טבעית וניתן לצפות לה, אך אם היא מתמשכת, מעצימה ואפילו "מדביקה" תחומי חיים אחרים - מומלץ לפנות לייעוץ.
"כאשר ילד נכנס למסגרת חינוכית חדשה, הפרידה צריכה להיות הדרגתית ועל פי רוב היא נעשית בהנחיית הגננת", אומרת אבן עזרא. "גם התגובות שלו אמורות להשתנות בהדרגה - כעבור ארבעה או חמישה ימים אפשר לצפות לבכי מועט, ולקראת השבוע השני אפשר לצפות להקלה ממשית בקושי לשחרר. מגמת השינוי היא מדד חשוב ליכולת ההסתגלות של הילד. אם אחרי עשרה ימים הילד עדיין ממרר בבכי וממאן להתנחם - משהו לא עובד. כדאי להתייעץ עם הגננת והצוות אך לא לתת לזה להימשך".
יש ילדים שלמרות רצונם להתארח אצל חבר מתקשים להיפרד מההורה. עד גיל חמש לערך לגיטימי שההורה יישאר איתו יחד, אבל בדומה ל"נוהל המסיבות" - להיות ברקע ולא להתערב. נכון שבגיל חמש לא אמור להיווצר קושי להישאר אצל חבר, אבל זו עדיין התנהגות נורמטיבית שאינה מצדיקה עימות. אם הקושי קיים גם אחרי גיל חמש, ניתן לקצוב את הביקור בזמן - חצי שעה, שעה - ולחזור לקחת אותו, וכך בצורה הדרגתית להאריך את משך השהות. גם שיטת ה"שוחד" יכולה לעבוד בהקשר הזה - צעצוע קטן או ארטיק לשני הילדים (המארח והאורח) עשויים לשכנע להישאר. אין כל פסול בחינוך לעצמאות בעזרת פרסים קטנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
המגזין מלווה, תומך, מייעץ ומחזיק את ידה של המשפחה הצעירה, מתוך הכרת האתגרים וההתמודדויות שניצבים בפני ההורה הישראלי. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122 . 
