זיכרונות אחרי מוטי
מוטי קירשנבאום לא עשה סאטירה מאז "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום לא עשה תיאטרון מאז שביים את הגשש החיוור. אבל עכשיו הוא מביט בהתבהמותה של החברה הישראלית ומחליט שהגיע הזמן לבעוט שוב. ואחר כך? לאנטרקטיקה. ריאיון עם מאסטר טלוויזיה שלא איבד את הזיק בעיניים
הרשימה ההיא לא הייתה חלטורה. אני יודע, הייתי שם. לפרויקט הוקדשו ויכוחים ודיונים ארוכים. לבסוף קירשנבאום בן ה-65 (דאז) קטף את המקום הראשון. כלומר, ניצחתי בוויכוח. אני מאמין שמאז הוא שמר על מקומו.
אמנם "לונדון את קירשנבאום" היא כבר לא החידוש המרענן שהייתה לפני חמש שנים, אבל אם בוחנים את השמות החדשים שנכנסו לחיינו מאז, מדן מנו ועד ח"כ כרמל שאמה, אני לא חושב שאפשר למצוא פה אנשים קולים יותר.
סאטירה, לעומת זאת, היא דבר לא קול בעליל. וקירשנבאום, על אף הגזעיות הקרירה שנושבת ממנו, מתעקש להעלות הצגה סאטירית חדשה. "נפגעי חרדה" הוא קברט שכתב קירשנבאום יחד עם חבריו ל"ניקוי ראש", ב. מיכאל ואפרים סידון. בהצגה (של הבימה, שעולה בצוותא) מופיעים דב נבון, תומר שרון, יעל לבנטל, טלי אורן ואלון נוימן. אנחנו כאן בגללה.
בוקר יום חמישי. השחקנים מעלים חזרה אחרונה לפני הבכורה על הבמה הקטנטנה של צוותא. קרן פלס, מלחינת השירים בהצגה, מגיעה על אופניים ונכנסת לאולם. דב נבון, מחופש לרב מישיבת הסדר, רואה אותה ומיד מתבלבל בטקסט. מובן. גם אם השירים שלה נשמעים כולם אותו דבר, את הצילום שלה בביקיני אף גבר סטרייט לא יכול למחוק מהתודעה.
החזרה נמשכת. תומר שרון נעמד מאחורי דוכן כשלראשו כיפה ומתחיל להרביץ מונולוג כתוב היטב המזהיר מפני הסכנות הטמונות בעובדים הזרים. לאט לאט משתלטת על הדובר דמות נאצית ותומש מתחיל לצרוח
קירשנבאום מתעקש שמדובר בקשקוש. "אם זה היה אלי ישי, הייתי אומר שזה אלי ישי. אתה חושב שיש לי בעיה עם זה? אבל לא, ש"ס זה פינאטס. הבעיה היא בגזענות שנמצאת בכולנו, על זה המערכון. זו לא חוכמה להגיד שש"ס גזענים.
הדבר היחיד שלקחתי מאלי ישי למערכון זו הרשימה של המחלות שהעובדים הזרים מביאים ארצה, כמו שהוא עשה אצל דנה ויס בערוץ 2. אני לא צריך את הסקנדלים האלה בשביל יחסי ציבור".
נהיה עכשיו דיבור על זה שכמעט אין סאטירה בארץ. שלאנשים נמאס.
"עשינו את ההצגה כי חשבנו דווקא שיש געגוע לכזה סוג של חומרים. אנחנו העלינו חומרים כאלה בשנות השמונים, ואחרי זה תקופה ארוכה ירדו מזה ועשו יותר סאטירות טלוויזיוניות, שהן בידוריות בעיקרן".
לא מרגיז אותך כסאטיריקן שבטלוויזיה מעזים פחות?
"מטבע הדברים המדיום שונה. אתה משדר למכנה משותף רחב יותר ואתה צריך להצחיק הרבה מאוד. אז לא תמיד מידת החריפות היא שחשובה, כי בסופו של דבר אתה עושה מוצר טלוויזיוני.
זה לא הוגן כלפי תוכניות הטלוויזיה להשוות אותן להצגות תיאטרון סאטיריות כיוון שבתיאטרון, באולם כזה קטן, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו הרבה הרבה יותר משאתה יכול להרשות לעצמך במדיה של תקשורת המונים כשרואים אותך יותר ממיליון איש. זה לא פשוט".
אתה לא חושב שליוצרים בעלי אג'נדה יש אחריות למחות נגד עוולות?
"אל"ף, עושים את זה, בטלוויזיה עושים די הרבה. בתיאטרון באמת לא עשו את זה הרבה זמן. היו מדי פעם הרכבים של צעירים שעשו את זה ועשו את זה טוב, אבל לעשות סאטירה נוקבת זו בעיה. תשמע, סאטירה זה לא רק בשביל לשחרר לחצים. בכל זאת, יש לך השקפת עולם ואתה רוצה להשלות את עצמך שכשאתה עושה את הדבר הזה אתה משפיע באיזושהי צורה".
זה בדרך כלל רק משכנע את המשוכנעים.
"לא בהכרח. גם למשוכנעים מגיע לראות חומרים כאלה, כי הם מתגעגעים לזה, אבל לא רק. אתה מקווה שיבואו מכל הזרמים ומכל הגוונים של החברה הישראלית. יש לך איזושהי יומרה - שאף פעם לא מתממשת - לשנות, להשפיע. היומרה הזאת קיימת וזה אף פעם לא מתממש, אבל כיף לעשות את זה".
חזרת לעבוד עם ב. מיכאל ואפרים סידון, הצוות הישן של "ניקוי ראש". זה כמו לחזור לנגן עם הלהקה הישנה?
"במידה מסוימת כן. לא עבדנו כל כך הרבה זמן יחד, אבל אנחנו באותו ראש וזה מתגלגל טוב. אני נורא נהנה כשאנחנו מגלגלים את הנושאים ואת האפשרויות. התהליך הזה מצחיק. זה כיף גדול".
כמה זמן לא ביימת?
"22 שנה, נדמה לי. מאז התוכנית של הגששים בסוף שנות השמונים".
וזה כמו לרכוב על אופניים?
"תשמע, אני לא איזה במאי שהותיר את רישומו העמוק על עולם התיאטרון ויום אחד החליט להיעדר כמו איזה גרטה גרבו. זה לא הקייס, כך שזה גם לא היה חסר לי".
גם בעבודה שלך ב"לונדון את קירשנבאום" יש הרבה פעמים טיפול סאטירי בחומרים אקטואליים.
"נכון. זה טיפול סובייקטיבי. אנחנו אומרים: 'אנחנו סובייקטיביים'".
כולם סובייקטיביים, רק שאתם לא מתחזים לאובייקטיביים.
"זו בדיוק הנקודה. אני לא מאמין באובייקטיביות, אני מאמין בהגינות. הגינות זה קודם כל להודות שאתה סובייקטיבי. בטח שבתוכנית שלנו, שהיא חצי פרשנית וכולם יודעים מי אני ומי זה ירון. אני לא יכול להסתיר את הדעות שלי, אני עושה את זה עם ירון כבר שמונה שנים".
אתה מרגיש שהסקרנות עדיין קיימת אצלכם אחרי שמונה שנים כמו בהתחלה?
"האמת היא שכן. כל העסק בנוי על סקרנות. ביום שאין לך אותה, תלה את הנעליים. עזוב את זה, זה כבר סתם לחרטט את השכל ולהעמיד פנים כאילו זה מעניין אותך".
איך נלחמים בזה?
"אז קודם כל המערכת שלנו כבר יודעת להביא נושאים שמעניינים אותנו. ואז אני לומד קצת מהאינטרנט על הנושא בנוסף לתחקיר שאני מקבל מהצוות. ואז יש איזה כיף. אם אני סקרן, הצופה יהיה סקרן".
קירשנבאום, כיאה לאדם שערך את מהדורת "מבט" הראשונה וזכה בפרס ישראל בגיל 36, הוא אחד שראה כבר הכל.
בזמן שירון לונדון נהנה להתפייט ולהאזין לצליל קולו של עצמו, קירשנבאום יושב כל יום מנומנם באולפן כמו אחד שהרגע בלע לוקוס שלם ב-206 דגים. עד שמישהו מרגיז אותו. ואז, בין שזה המשנה לראש הממשלה סילבן שלום או עיתונאי צעיר שבא לקדם ספר שירה, קירש' פותח את הפה בחדות ובולע אותו בשלושה משפטים שנונים כמו סכין יפנית.
הוא "פריק של חדשות", לדבריו, וכשקורה אסון כמו זה בהאיטי הוא קם בחמש בבוקר ועובר בין כל ערוצי החדשות, לראות מי נותן את הטיפול הטוב ביותר.
אתה רואה גם פוקס ניוז?
"כן, אני מזפזפ בין כולם".
מה אתה חושב עליהם?
"שמע, אי אפשר להתכחש להצלחה של פוקס. אני חושב שהכתבים שם מוכשרים ביותר".
מוכשרים למטרות הזדוניות שלהם.
"כן, למטרה הזו. הרי בא לך להכניס להם סטירה לפעמים. אבל אתה אומר: 'ההוא לא פראייר, יש לו משקל'. המגישים הם באיכות עצומה. תמיד היו לימין הריאקציונרי בארה"ב הדוברים הרהוטים ביותר".
לימין באופן כללי יותר קל להעביר את המסרים שלו באופן פשוט.
"בלי צל של ספק. הרבה יותר קל להעביר מסרים פטריוטיים, כאלה של my country right or wrong".
ואתה לא חושב שההצלחה של תחנת טלוויזיה כזאת היא מסוכנת?
"אני לא חושש מזה. כבר מזמן ריי ברדבורי כתב את 'פרנהייט 451' וניבאו לנו את 1984 שבה האח הגדול מדבר אלינו ממסכים בקירות. רק לא חזו דבר אחד: לא חזו את המחשב והאינטרנט ואת הפיצול הגדול. כמעט אין היום אפשרות לעשות מניפולציה באינפורמציה חוץ מאשר בצורה רודנית, כמו שבסין עושים לגוגל".
"בוודאי, איזו שאלה. כשהיינו ערוץ אחד מונופוליסטי היה אפשר לעשות מניפולציה של אינפורמציה. אני עוד זוכר שכשהייתה תוכנית 'מוקד' הראשונה אסור היה להביא את מאיר וילנר מרק"ח. זה ב־68'! עוד פחדו מהסכנה הקומוניסטית. פחדו שהם ישתלטו פה. אתה מאמין? היום אי אפשר להעלות את האפשרות הזאת".
אבל תראה איך אחרי 11/9 השתיקו בתקשורת האמריקאית גורמים שכונו "לא פטריוטים".
"אז יש גל כזה, אבל זה לא יכול להחזיק. אני הייתי באמריקה בסיקסטיז, בתקופה הסוערת של ההיפים באוניברסיטאות, ואתה רואה איך תנועת המחאה צומחת מלמטה. אי אפשר לעצור את זה".
הבעיה בפוקס, מלבד האג'נדה הימנית, זו הזליגה המסוכנת בין חדשות לבידור, דבר שרואים אותו היום בכל מקום, גם בארץ.
"פוקס לא התחילו עם זה. הזליגה הזאת, 'אינפוטיינמנט', מה שנקרא, התחילה עוד מוקדם יותר, כשהיה משבר של שלוש הרשתות בארה"ב. הייתה ירידה גדולה ברייטינג אחרי שקרונקייט והוותיקים האחרים עזבו. אז אמרו: 'בוא נעשה משהו שיש יחסים בין המגישים, יש התלוצצויות ואווירה ביתית יותר'. זה לא הצליח".
אבל רואים את זה עכשיו בכל מקום. למשל כשפינת התרבות הופכת למסלקה של אייטמים יחצניים.
"אבל זה לא בידור. כשבפוקס מתעסקים בסכנות שיש לארה"ב או בהזדהות עם החיילים באפגניסטן, אין בזה שום אנטרטיינמנט".
אבל זה רגש, זה גם סוג של בידור.
"ודאי, הכל רגשי. כל הזמן פורטים על נימי הרגש".
גם בארץ הסיקור החדשותי עובד רק על אמוציות. כמו עם גלעד שליט. לא מסקרים את זה כעסקה מדינית אלא כסיפור על הילד של כולנו שכלוא בשבי.
"אנחנו לא עשינו את זה בתוכנית שלנו. לא נסחפנו. שמע, ההזדהות עם משפחת שליט עצומה, על זה אין ויכוח. אבל אנחנו לא נסחפנו וכל הזמן הראינו את המחיר".
לא נותנים קול לצד שמתנגד לעסקה. מציגים אותם כימנים סהרוריים.
"מה פתאום, אנחנו הבאנו לתוכנית כמה פעמים את איגרא (רמי איגרא, בכיר לשעבר במוסד שמתנגד לעסקת שליט – מ"ש) ואנשים אחרים. גם הכתבים עצמם לא נסחפו. הם היו מאוד קוּל כשדיווחו על זה".
אתה רואה "נשות הטייסים"?
"לא. אני רק מקווה שלא נרגיז את חיל האוויר יותר מדי, כי הם מסוגלים להפציץ את התחנה שלנו".
טוב, עכשיו מעבירים אתכם לירושלים, אז תהיו בטוחים.
"תשמע, אני יכול להבין מצוקה של ערוץ שמפסיד כסף כבר הרבה מאוד זמן, שעדיין נתבע לשלם את כל חובותיו לרגולציה. ובתוך זה צריך לשדר וצריך לפלס דרך, גם להשיג כמה נקודות רייטינג וגם לעשות מוצר זול כי אין לו כסף. זו מצוקה נוראית. אין לי שום טענה למנהלי הערוץ למרות שהם לקחו מהתוכנית שלנו עשר דקות".
מעין סולידריות?
"כן, אי אפשר להתנגד לזה".
למרות שכשביקשו מכם לקצץ במשכורת לא הסכמתם.
"הסכמנו לקצץ בשכר שלנו מהרגע הראשון".
אז איך זה התפוצץ לכזה סיפור ציבורי גדול?
"לא אנחנו הוצאנו את זה לציבור. לקצץ הסכמנו, אבל בפרופורציות. הבקשות היו מוגזמות, אבל לקצץ כמו כולם לא הייתה לנו בעיה ויש לי סוד בשבילך - כבר היה אחרי זה עוד קיצוץ".
שעבר חלק?
"עבר חלק. אם הדברים נעשים בפרופורציות, אנחנו מגלים הבנה. אבל מצד שני כבר אי אפשר לבוא אלינו בטענות. אנחנו לא שחקנים צעירים בשוק, מחזרים אחרינו מערוצים אחרים, יש כללי משחק גם בעסק הזה של ערוצים מסחריים ובמה שנקרא 'טאלנטס' במירכאות".
אף אחד הרי לא נמצא בעסק הזה מפילנתרופיה, גם לא הבוסים.
"נכון מאוד. למרות שאני אומר, ואני באמת לא רוצה להתחנף, אבל איפה תמצא משקיע כמו מימן? באיזשהו עסק, עזוב טלוויזיה. שרף 200 מיליון דולר מכיסו! איך הוא עשה את זה? איך הוא בא כל בוקר כשהרשות השנייה אומרת לו: 'עכשיו תעביר את החדשות לירושלים, עכשיו תביא את הכסף לקולנוע', איך הוא לא אומר: 'חברים, קחו את זה. הרי אין סיכוי להחזיר גרוש, קחו את זה ממני'".
המשך הכתבה בגיליון "רייטינג" שיצא השבוע
נא להמתין לטעינת התגובות
ברייטינג תמצאו את כל מה שמעניין בעולם הבידור הישראלי והעולמי: טלוויזיה, רכילות, מוזיקה, קולנוע, חיי לילה ופרסום. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122. 
אקו"ם