אליס אין צ'יינס: ביקורת על "אליס בארץ הפלאות"
למרות הציפיות, טים ברטון הצליח להפוך את "אליס בארץ הפלאות" לסרט פנטזיה שגרתי ומאכזב. ערפו את ראשו!

וזה לא שהסרט מחורבן לגמרי, יש בו כמה חלקים יפים ונוגעים ללב, אבל זה ממש לא "אליס בארץ הפלאות". ברגעיו הטובים זה סרט חביב של טים ברטון, ברגעיו המכוערים זה עוד סרט תלת ממד גרידי, חסר משמעות והרבה פחות טוב מ"אווטאר". כמה מדכדך.
אז אליס נופלת למחילת ארנב מסתורית ומגיעה ליקום מוזר. עד כאן, אלא אם גדלתם בקהילת אמיש, אתם בטח מכירים. העניין הוא שברטון לא לקח את החומרים של לואיס קרול (שהיום היינו מוצאים בצ'טים תחת הניק "פדו_פיל54") ושילב אותם בחזונו הוויזואלי המוכר והאהוב. במקרה כזה היה יוצא הסרט שכולנו ציפינו לו - פטריית קסם שמורכבת מהעולם הפסיכדלי והאפלולי של ברטון והחידתיות הנרקוטית מבית קרול.
במקום זה אליס היא בכלל בת 20, צעירה ויקטוריאנית שזה כבר הסיבוב השני שלה בארץ הפלאות. את הביקור הראשון היא לא זוכרת, היא הייתה אז רק בת 9, אבל מהפלאשבקים שהיא חווה עושה רושם שזה הסרט הצבעוני והקסום שהיינו אמורים לראות. עכשיו היא אמורה להציל את ארץ הפלאות ממלכת הלבבות (הלנה בונהם קרטר, מעולה כהרגלה) ולהשיב את השליטה למלכה הלבנה (אן התאוויי, מיותרת כהרגלה) על ידי עריפת ראשה של מפלצת.
על הדרך היא כמובן אמורה ללמוד להאמין בעצמה ולגלות שהיא שווה ומגניבה. קצת "הארי פוטר", קצת "הקוסם מארץ עוץ", קצת מסע התבגרות. לא כיף, אפילו קצת מייגע. מובן שבדרך היא פוגשת שלל יצורים מוזרים וגם את ג'וני דפ, האלטר אגו של טים ברטון ובמקרה הזה גם הכובען המטורף, בעוד תפקיד שגרתי אך מקסים שאף אחד לא היה מצליח לעשות טוב ממנו.

מה שחשוב לדעת לגבי אליס זה שבניגוד למקובל באותה תקופה היא נערה דעתנית ומוזרה שלא רוצה להתחתן אלא להמשיך את דרכו של אביה ולהפוך לאשת עסקים. אמנם באותם ימים חשוכים זה לא אפשרי עבור אישה צעירה, אבל אביה ז"ל תמיד תמך בשאיפותיה המוזרות. "לפעמים אני מאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עוד לפני ארוחת הבוקר", נהג לומר, וגם אליס צריכה להאמין. רק ככה היא תוכל להביס את הדרקון שבארץ הפלאות, גם את זה שבחייה, ולהפוך לביזנס וומן.
אה, כן, הסרט מאוד אלגורי. בניגוד לתחכום הקרולי החידתי
השקיפות הסימבולית מעייפת ושטוחה, כמעט כמו התלת ממד המיותר שלא תורם דבר לסרט מלבד שוויצים חסרי תועלת. אותו תלת ממד שהשתלב בטבעיות ובעדינות בעולם של "אווטאר" נראה כאן כפוי וקשור לסרט בערך כמו עורב לשולחן כתיבה. מדי פעם מישהו זורק משהו אל עבר המצלמה כדי שניבהל, אבל מעבר לזה אין בו תועלת או ערך אז חסכו לעצמכם כמה שקלים ממחיר הכרטיס.

התמות הקבועות בסרטי ברטון - חריגות חברתית ויחסי הורים-ילדים - מופיעות גם כאן. הפריקים שטים ברטון כל כך אוהב לא רק נראים מוזר, הם לרוב גם מנודים ובודדים. למלכת הלבבות יש ראש אחד ענק (אפקט ממוחשב שנעשה על ראשה הנאה של בונהם קרטר) ואפס חברים. בכלל, נושא הגדלים מאוד משמעותי כאן - אליס שותה שיקוי שמקטין אותה ואוכלת עוגה שמגדילה אותה, היא תמיד או קטנה יתר על המידה או גדולה באופן חריג. אבל בעוד החריגות שלה - הפיזית בארץ הפלאות והנפשית בעולם הוויקטוריאני - נראית סתמית למדי, דווקא מלכת הלבבות עצומת הראש והמרושעת מצליחה לעורר חמלה וחיבה.
גם הכובען המטורף ופעור העיניים חביב, אם כי הפסיכוזה הקרולית רודדה אצל ברטון ודפ לסתם סקלרוזה קלה ולא מאוד מעניינת. ברטון כנראה היה חייב להגדיל איכשהו את זמן המסך של דפ, ולכן הוא הופך גם לסוג של דמות אב עבור אליס. אבל בניגוד לסרטיו האחרים של ברטון שלוקחים למחוזות האב-בן, בהם אפילו "צ’רלי בממלכת השוקולד" הבעייתי, כאן זה פשוט לא עובר כמו שצריך. מה שכן עובר טוב זה החתול המחייך (סטיבן פריי) והזחל המעשן (אלן ריקמן החמוד), שמדגימים רסיסים זעירים של הסרט הנכון, זה שהיינו רואים אילולא הפשלות של ברטון.
כיאה לסרט של דיסני (ובניגוד לסטלנות הקרולית העצלה) יש גם לא מעט מרדפים וקטעי אקשן שמשלימים את הפיכתה של "אליס" לסרט פנטזיה שגרתי וילדותי. לא סרט רע, אבל כזה שחסרים בו חן בסיסי, התלהבות פרועה או סתם קצת נשמה. אם פעם טים ברטון היה במאי שהצליח להיות מסחרי בלי להתמסחר, נראה שגם זה עבר לו. גיבור של ברטון לא אמור לחסל מפלצת, הוא אמור להיות המפלצת בעצמו. ומפלצת מורכבת שאיש לא מבין, לא סתם דרקון מעפן.
אליס השלימה טרנספורמציה מילדה חסרת ביטחון ומלאת דמיון לאשת עסקים ממולחת, כנראה כך גם ברטון. אבל בניגוד אליו, היא למדה להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עוד לפני ארוחת הבוקר. הוא כבר לא מאמין אפילו באחד.
"אליס בארץ הפלאות" ("Alice in Wonderland"), אה"ב 2010, 108 דקות