ראשי » מעריב מגזינים » רייטינגגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

לחשוב מחוץ לקופסה: ביקורת על "צעצוע של סיפור 3"

ב”צעצוע של סיפור 3”, אנחנו פוגשים את וודי, באז וחבריהם מארגז הצעצועים עשר שנים מאוחר יותר, אבל סממני הגיל לא נראים עליהם. כמה מופלא שאפשר גם לחזור לילדות מדי פעם בקולנוע עם סרטים כאלה

כעשור אחרי הסרט הקודם מגיע אלינו הסרט השלישי בסדרת “צעצוע של סיפור”, ואין ברירה אלא לשלוף את הקלישאה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים: אולפני פיקסאר עשו זאת שוב. סרטם החדש ממשיך את הרצף הבלתי ייאמן של סרטים מצליחים ומוצלחים (מהשנים האחרונות: “רטטוי”, “וול-E” ו”למעלה”). אולי שמים משהו במים ששותים עובדי החברה, אך סביר יותר שמאגר היצירתיות המופלא הזה מוסבר על ידי העובדה הפשוטה שבפיקסאר עובדים האנשים המוכשרים ביותר בתעשייה.

ב”צעצוע של סיפור 3” אנו פוגשים את הדמויות האהובות מהעבר, וגם עליהם עברו כעשר שנים (למרות שלא רואים זאת עליהם כמו עלינו). וודי הקאובוי (טום הנקס) ובאז שנות-אור איש החלל (טים אלן) מובילים עדיין את חבריהם לארגז הצעצועים (באותם קולות של דון ריקלס, אסטל האריס, וואלאס שון, ג’ון רצנברגר, ג’ואן קיוזאק ועוד), אבל אנדי, הילד שפעם שיחק איתם בהנאה רבה, כבר בן 17 ותכף עוזב לקולג’. הוא מתכוון להעלות את צעצועיו הישנים לשמירה בעליית הגג, אבל כמה צירופי מקרים מביאים לכך שהם יגיעו לסאניסייד, גן ילדים הומה.

בעוד וודי מצהיר בנחישות שלדעתו יש לחזור לאנדי לפני עזיבתו, האחרים מחליטים להישאר במה שנראה כגן עדן לצעצועים נטושים. לאצו הדוב המחבק (נד בייטי), מנהיג הצעצועים בגן, מבטיח להם שיהיו במקום המוני ילדים נלהבים שישחקו איתם; ברבי אפילו כבר הספיקה לפגוש שם את הנפש התאומה שלה, קן (דמות קורעת בדיבובו של מייקל קיטון). אך במהרה מתברר שצעצועים חדשים ניתנים לפעוטות שלא יודעים איך לשחק איתם אבל בהחלט מסוגלים להתעלל בהם (לא בכוונת זדון, כמובן). באז וחבריו מחליטים שעליהם לעזוב את הגן לפני שייהרסו - משימה שמתגלה כלא פשוטה כלל וכלל וגם כפתח למסכת הרפתקאות משלהבת.

“צעצוע של סיפור”, שיצא לפני 15 שנה, היה סרט הקולנוע הראשון באורך מלא שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת. הוא שינה את פני המשחק בעשייה קולנועית. כיום רוב סרטי האנימציה שיוצאים לאקרנים נעשים במחשב, וכמו הסרט החדש, גם בתלת ממד, שלרוב אינו תורם דבר לסרט ואף מפריע בגלל הכנסת כל מיני קונצים שאמורים להצדיק את הבחירה האמנותית בפורמט הזה. בסרט החדש נמנעים מהצקות כאלה, למרבה המזל. גם אם התלת ממד שלו אינו הכרחי במיוחד, הוא בכל זאת תורם משהו ליופי הוויזואלי של העיצוב המדויק והמושקע של התפאורות ושל הדמויות בסרט.

לי אנקריץ’, במאי הסרט ואחד מכותביו, עבד כעורך ברבים מסרטי פיקסאר (כולל בסרטי “צעצוע” הקודמים) וכן היה במאי שותף ב”צעצוע של סיפור 2”, ב”מוצאים את נמו” וב”מפלצות בע”מ”. הוא ושותפיו ליצירת הסרט החדש והנהדר היו מודעים מאוד לכך שכמו אנדי הילד, גם הצופים שהכירו את סרטי “צעצוע” גדלו. כשמחשבה זאת בראשם ובדרך הפלא של אנשי פיקסאר, הם הוציאו תחת ידיהם סרט שימשוך גם מבוגרים, גם ילדים וגם את המבוגרים שהיו ילדים בעת יציאת הסרטים המקוריים.

כרגיל ילדים יתלהבו ובצדק משלל המצאות האנימציה, האקשן הרב והדמויות שקשה לא לחבב מהרגע הראשון שבו הן מופיעות על המסך. גם המבוגרים ישמחו לפגוש את הדמויות מהסרטים הקודמים, ואת התוספת של כמה דמויות מצוינות שהוותיקות יותר פוגשות במהלך הרפתקאותיהן (מלבד ברבי וקן בולטת דמותו של הקיפוד מר פריקלפנטס, בקולו של טימותי דלטון האדיר, שמשמש הפוגה קומית היסטרית בסרט שממש לא חסרות בו בדיחות גם כך, כולל כמה שיגררו צחוקים רמים באולם הקולנוע).

הם כרגיל ייהנו גם משלל הרפרנסים וההומור הפנימי שהפכו לחלק בלתי נפרד מסרטי האנימציה של פיקסאר ושל מתחריהם, דרימוורקס. והם יתרגשו מההתרחשויות ויזדהו עם הצד הרציני יותר של עלילת הסרט, שעוסק בהתבגרות, פרידה, זיכרון ונוסטלגיה. לא סתם רבים מהצעצועים בסרט, גם החדשים, מבוססים על צעצועים אמיתיים שהיו נפוצים בעבר, בעיקר בשנות השמונים, והסרט נפתח בקטע שנלקח היישר מדמיונו של אנדי הילד והופך לצילום וידיאו ישן.

נדמה שיוצרי “צעצוע של סיפור 3” בחרו להתמקד פחות בהתייחסויות לסרטים ספציפיים (אם כי יש גם כאלה) ויותר בניצול מוסכמות ז’אנריות לצורכיהם. בתוך דרמת המסגרת של עזיבתו הצפויה של אנדי, הסרט משתנה באלגנטיות ממערבון לסרט מאפיה לסרט בריחה מהכלא, וביניהם הוא גם סרט מתח, סיפור אהבה וסרט פעולה מרשים. והכל, כאמור, באנימציה הטומנת בחובה רמות מורכבות שונות לגילים שונים.

המסרים של פיקסאר (שסרטיהם מופצים היום על ידי אולפני דיסני) על חברות, נאמנות, משפחה וזכויות אדם (וצעצוע) קיימים גם פה. אבל כל המקורות המוכרים האלה והמידע המרובה שזורם על המסך אינם גורמים למרכיבי הסרט להיראות שחוקים או עמוסים מדי. להפך, כל כך הרבה קסם ורעננות קיימים בסצנות הסרט, ואנשי פיקסאר מצליחים עדיין להפתיע גם צופים מנוסים ולתפוס אותם לא מוכנים אל מול ההברקה הבאה.

עם כל יכולת ההמצאה של כותבי הסרט וכישרונם הרב של המאיירים שעמלו על מימושו, הלב הרחב הוא שהופך אותו להרבה יותר מקומדיה משעשעת ומוצלחת טכנית. כל צופה בוגר יזהה את עצמו בסיפור ההתבגרות; העיסוק הרגיש והמרגש בנושא הזה ובצורך מחויב המציאות להתקדם בחיים - גם אם שומרים פינה חמה בפנים לילדות ולעבר - מאפשר לצופה לצאת מהסרט בהרגשת סיפוק וכשהוא דומע וצוחק גם יחד.

אנדי משלים את מסעו ומשחרר את ילדותו, כפי שעשה גם אותו צופה שעוקב אחרי עלילות הצעצועים המאוירים מאז ילדותו שלו. כמה מופלא הוא שאפשר גם לחזור לילדות מדי פעם בקולנוע עם סרטים כאלה. ואם יש לכם איזו קופסה ישנה שבה שוכן אוסף צעצועים מילדותכם, הציבו אותה בהישג יד לפני שתלכו לצפות בסרט. כשתצאו ממנו ממש יבוא לכם לשחק בהם עוד פעם אחת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...