"אני חי כדי שבסוף הבדיחה שלי החיפושית תעשה 'סקוויקי סקוויקי'"
אצל שחר חסון, ככל הנראה הסטנדאפיסט הכי פרוע במזרח התיכון, העסקים טובים, תודה ששאלתם. הבחור חורש את הבמות, שורף את הפריים טיים ולוקח את ההומור מאוד ברצינות. בראיון איתו סביב ההתחלה, האמצע ומה שיבוא קיבלנו תשובות, תתפלאו, דווקא עמוקות במיוחד (טוב נו, בחלקן)
כן, למרות שלשחר חסון יש כבר כל הסיבות בעולם להפנים שהוא אחד האנשים הכי מצחיקים במדינה, הוא עדיין לא מעכל. אולי זו הסיבה לדחף האימפולסיבי שלו להצחיק ללא הרף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך.
כמיטב המסורת, שחר החל את דרכו בבמות סטנד אפ מפוקפקות בשעות קצה אל מול קהל מצומצם. לאחר מכן החל להצחיק בתוכניות רדיו ובתוכניות טלוויזיה. והיום? היום הוא כבר הקנה לנו מילון סלנג חדש, כיכב ב"לילה בכיף" הגאונית יחד עם דודו ארז ואבי אטינגר, ומופיע בלב הפריים טיים בערוץ 2 ב"צחוק מעבודה". ההכרה שזה מה שהוא יעשה בחייו נחתה על שחר בבת אחת. "הפעם הראשונה בחיי שעשיתי סטנד אפ הייתה בכיתה ט', במופע סיום הלימודים. העלינו את המחזמר 'חתולים'. שיחקתי שם את אחד משני החתולים הערסים של השכונה שעושים הרבה צרות. פתאום נפסק החשמל, התאורה קרסה. הכל נעצר, כל החתולות הפסיקו לרקוד... שקט. הקהל התחיל למלמל 'ממש חוצפה...' ואף אחד לא הלך לבדוק. הבנתי שאני צריך לעשות משהו. לקחתי את אחד הפחים שהחתולים ישבו עליו, ושמתי אותו במרכז הבמה כשהאור היחיד שמאיר עליי הוא אור הירח. עמדתי עליו וצעקתי לקהל: 'מה העניינים, חבר'ה? אולי אתם מכירים שיר בתימנית?' והתחלתי לעשות סטנד אפ על סבתא שלי. 'יש לי סבתא בת 107... והיא לא רוצה למות! הפיליפיני שלה כבר מת מזקנה'. הקהל עבר ממלמולים של 'חוצפה, חוצפה' לצעקות של 'הוא מצחיק'. במשך עשר דקות עשיתי שם סטנד אפ. הייתי במין אופוריה, לא ידעתי מה קורה סביבי, ידעתי רק שעשיתי משהו טוב, שמשהו התחבר לי לתוך הגוף. למחרת כל כפר סבא דיברה עליי. המקומונים היו מפוצצים בתמונות שלי. הבנתי כמה אני אוהב לעמוד על במה ולהצחיק אנשים. גיליתי כמה זה קסום, שהכל שם זה אתה".
אתה אוהב את זה, שהכל סובב סביבך?
"בטח, למרות שגם עבדתי בקבוצות. הייתי חלק משלישיית מה קשור, פעם, כשהם עוד היו חמישה. היינו מלצרים מזמרים. הייתי מופיע בערבי סטנד אפ משותפים. למדתי משחק מקצועי אצל יורם לוינשטיין, והופעתי במסגרת הזו בהצגות של שייקספיר, אפילו בגרמניה".
מעניין שעברת מעולם המשחק לעולם הסטנד אפ. לא היית רוצה לחזור לשם?
"משחק זה מעניין. למדתי טקסטים, עשיתי הצגות, שיחקתי בטלנובלה, אבל אין כמו סטנד אפ. יכול להיות שאחזור מתישהו לשחק, אבל להגיד שמי שעושה סטנד אפ במקום לשחק באופן מקצועי מפסיד משהו? לגמרי לא. אין אושר גדול יותר מלהצחיק אנשים, מלשבת ולכתוב בדיחה".
בשלב הזה שחר מוציא מהתרמיל הגדול שלו ערימת דפים עבה שהכתב בהם נראה בהתחלה כמו כתב של "ילד בן שתיים". מתברר
לא היית רוצה חופש מהעבודה הזאת? זה כאילו אף פעם אין לך מנוח.
"במקצוע הזה אין לך חופש. אתה כל הזמן מחפש בדיחות, חושב איך הייתה ההופעה אתמול בלילה, מה אני אספר בקטע הבא, למה הורידו לי את הפאנץ' של הבדיחה שסיפרתי בשבוע שעבר ב'צחוק מעבודה'. ההורדה הזאת הורסת לי את החיים. אני חי כדי שבסוף הבדיחה שלי החיפושית תעשה 'סקוויקי סקוויקי'. כשמורידים לי את הקטע המצחיק בסוף, זה הורס לי את כל השבוע, גם אם לצדי נמצאים הבחורה הכי יפה בעולם והרבה שטרות של כסף. אבל מצד שני, מי שעובד מתשע עד חמש לעולם לא יחווה את האושר שאני חווה כשאני מצחיק אנשים".
לשחר חסון (34) יש אובססיה להצחיק אנשים. כשהוא מבדר, הוא נכנס לזה כל כולו, הוא נמצא ממש בתוך הבדיחה. האובססיה הזאת גורמת לו להצחיק בכל רגע, גם בשיחה רגילה, גם במשך הראיון. אפילו בזמן הצילומים הוא לא יכול להימנע מלרדת על הסטייליסט שלנו או לזרוק בדיחה על הצלם.
"זה מי שאני, אני לא משקר. אני לא מצחיק בכל דקה, אני לא מרגיש מחויב להצחיק בכל שנייה. אבל בחג, כשיושבים בסוכה וכולם פתאום מסתכלים עליי, אני מבין שמחכים שאספר סיפור מצחיק. באיזשהו מקום אין לי שליטה על זה, אני יכול לספר סיפור מצחיק במשך 20 דקות. אני לא יודע מה אני אעשה בלי זה, אני לא יכול להשתנות. אחרי הצבא ניסיתי לעבוד אצל אחי כסוכן ביטוח. ישבתי שם בתא הקטן שלי, מכרתי דרך הטלפון, ולא הבנתי מה אני עושה. הרגשתי כבוי. לא יכולתי להיות כמו כולם, להגיד את הטקסט הקבוע של המכירות בטלפון. אני רוצה לפתוח את הלב שלי, להצחיק אנשים. אז קמתי משם והלכתי. למרות שמעניין אותי אילו תכונות אופי היו מתפתחות אצלי בלי ההומור... אולי הייתי מוסכניק".
ההתחלה של שחר הייתה קשה, אבל האובססיה לא הרפתה. "בתחילת הדרך לא מרוויחים טוב. בתקופת בית הספר למשחק גרתי בדירה מעופשת בשכונת התקווה. אני אפילו זוכר שיום אחד היה חסר לי שקל אחד כדי לקנות פיצה... בתקופה שבה הופעתי עם מה קשור, היינו מקבלים 150 שקל להופעה. המנהל שלנו היה צועק עלינו שגם לו אין כסף ושמצדו נלך לאכול 'זיווה' ונפליץ בים".
כמעט בכל פעם ששחר מנסה להסביר משהו, לענות על שאלה, הוא משתמש בעולם דימויים רחב. מבחינתו, כל העסק לא מחפה על משהו, אין כאן מקרה של "ליצן עצוב" או בריחה, אלא פשוט בחור שאוהב מאוד להצחיק, שההומור הפך להיות ההוויה שלו.
ועובדה, היום שחר חסון הוא כבר מהקומיקאים המובילים בארצנו. אמנם ערוץ ביפ, ששימש לו בית, עומר להיסגר בעוד כמה חודשים ("אני כבר לא עצוב בגלל זה כמו פעם. לכל דבר טוב יש סוף"), אבל הוא כבר נמצא עמוק בפריים טיים. לאחרונה גם נבחר שחר להוביל קמפיין אינטרנט ומבצע פרסים של "מנה חמה" של "אסם". הקמפיין משלב טכנולוגיית 3D ווידאו, ובמסגרתו אפשר לזכות בפרסים כשמכוונים אריזת "מנה חמה" למצלמת האינטרנט. שחר יספר לכם במקום אם זכיתם בפרס, ועל הדרך יעשה סטנד אפ מטורף (איך לא). הקמפיין מככב ברשתות החברתיות ובאתרים המובילים, מה שמוסיף לשחר מונח חדשה לרזומה: פרזנטור. לא ברור איך האדם הפרוע שדיבר על הכל וצחק על הכל, ולא פחד להיות בוטה בכל מקום שאיפשר לו להיות כזה, התפרסם והגיע למעמד שלו היום. אולי דווקא בגלל היכולת שלו להיות עממי כל כך.
אתה צוחק על דברים נמוכים מאוד. יש נושאים שהם "טאבו" עבורך?
"אני לא צוחק על שואה, סרטן וחיילים חטופים. אני לא אוהב לספר בדיחות סאטיריות. אני לא אוהב אנשים שמנסים להתחכם. שיעזבו אותי, שלא יתנשאו עליי בקומדיה שלהם. אני יודע יותר מאנשים אחרים על קומדיה, אני מחפש בדיחות ולומד מאחרים כל היום, אבל אני אהיה עצמי בהופעה ואדבר בגובה העיניים. ב'צחוק מעבודה' התפשרתי, אין ברירה, צריך להתמתן שם. אני לא נלחם על זה. אבל בהופעה שלי אני אעשה מה שבא לי, מול הפנים של כולם. צמחתי ממועדוני סטנד אפ שאתה מופיע בהם בין כל כך הרבה קומיקאים אחרים, ואם לא תזעזע בבדיחות ובמעשים שלך על הבמה, לא תבלוט. אנשים מקטרגים בדיחות לפי נמוך או גבוה כדי להרגיש טוב עם עצמם. בעיניי כל הבדיחות טובות, זאת אומנות".
ואחרי שעברת את המקום הזה לא היית מוכן לוותר קצת בשביל הפרסום, בשביל המיתוג?
"אני לא רוצה לוותר על זה. לפני שנים אמרתי למפיקים גדולים שגם אם אספר את הבדיחות המופרעות שלי, הפריים טיים יגיע אליי. 'צחוק מעבודה' פנו אליי, לא אני אליהם. היום אני שלם מאוד עם מה שיש לי ועם איך שאני מופיע. זה משום שהתחלתי הכי למטה שיש, הייתי מופיע על ערימות חציר מול חיילים, הייתי מצחיק במועדונים מעופשים. ואני עדיין חוזר למקומות האלה, לבדוק פאנצ'ים חדשים שכתבתי. אם אני לא מופיע לפחות חמש פעמים בשבוע, אני משתגע". כן, מפחיד את שחר חסון שיום אחד הוא יתעורר בבוקר ופשוט לא יהיה מצחיק יותר. לשם הדוגמה, יומיים שבהם לא הצליח לכתוב בלבלו אותו לחלוטין, הוא מספר.
אבל לפעמים בדיחות לא מצליחות לך.
"וזה הדבר הכי מענג שיש. אני הכי לומד מזה. פעם פחדתי מכישלונות, אבל היום הכישלון ואני חברים. מצד שני, אם לבדיחה יש פוטנציאל אני אמשיך איתה, אני לא אוותר עליה עד שיצחקו ממנה. למשל, לא ויתרתי פעם על מערכון שהצחיק אותי מאוד, עשיתי קריינות מוגזמת לסרט על תנינים מנשיונל ג'יאוגרפיק. תמיד הקריין מגזים ומלחיץ את הצופים, בעוד שהתנין בעל העיניים הבולטות בסך הכל משתין באגם בנחת. או שמתי לב שצבוע הוא חיה מוזרה מאוד, לא מבינים אם זה כלב, חתול, דוב נמלים, חזיר בר מבולבל מינית... אם הבדיחות האלה לא עובדות, הבעיה היא אצלי, זה אומר שלא העברתי נכון את הבדיחה. צריך להכניס אותה למוסך, וזאת עוד סיבה שאני הולך למרתונים, כדי לתקן בדיחות. אחרי הופעה אני יושב ומעיר הערות על כל הבדיחות שסיפרתי, לראות איך אפשר לשפר אותן".
באמת אפשר ללמוד את כל מה שאתה מסביר? זה נראה יותר כמו כישרון מולד.
"זה נכון שיש לי חוקים מסוימים בכל קטע, שאני מנסה לשלב שלושה רבדים בכל קטע – האנשה, הפתעה ומילה מצחיקה – למדתי להשתמש ברבדים האלה באמצעות ניסוי וטעייה, אבל לא כולם יכולים לעשות את זה. פעם ביקשו ממני ללמד בבית ספר לסטנד אפ. הסכמתי להעביר סדנה ולספר מה מצחיק אותי, אבל ללמד לא הסכמתי. לא חשבתי שאני טוב מספיק".
לא טוב מספיק? נשמע שאתה עובד קשה מאוד על מה שאתה עושה.
"אני עובד קשה בשביל הנשמה שלי, כדי שגם אני אוכל לשבת יום אחד ליד ג'רי סיינפלד ולהגיד לו: 'חביבי, גם אני יודע להצחיק, אני עובד קשה בדיוק כמוך', כדי שאני אוכל לשבת ליד שלמה ארצי ולדעת שכמו שהוא כותב שירים, אני כותב בדיחות".
שחר יודע גם להשתמש במוטיבציה שלו לטובת הזולת. זה שנים הוא פועל בהתנדבות ומצחיק ילדים חולי סרטן בבתי חולים במה שהוא מכנה "סטנד אפ רפואי".
"ליצנות רפואית טובה לילדים עד גיל ארבע, הליצן עוד יכול לעשות להם בלונים והם יהיו מאושרים. נער בן 15 מבין שהוא הולך למות. ליצן שיבוא וינסה להצחיק אותו עם שטויות רק יסגור אותו, כי הילד יבין שמנסים להצחיק אותו בכוח. אני לא בא אליהם ומנסה להצחיק בכוח. אני נכנס לחדר וצוחק על כל האנשים בסביבה - על אמא שלו, על סבתא שלו, על הרופא, מאלתר בדיחה על כל דבר שנמצא בחדר. אני אפילו מביא חבר מהבית רק כדי שאוכל לצחוק עליו. הכלל היחיד שלי הוא שבילד לא נוגעים. בלוויה של אחד הילדים האלה שהצחקתי זאת הייתה הפעם הראשונה זה הרבה זמן שממש בכיתי, בכי אמיתי. בנוסף לזה שהילדים האלה מאפשרים לי לנסות עליהם בדיחות להופעות הקרובות, הם גם משפרים אותי כבן אדם".
אם חשבתם שלשחר אין יותר לאן לשאוף, תתפלאו לשמוע שהוא עדיין מתקדם. הוא כבר חתם על חוזה טאלנט ב"קשת" ("לא מעניין אותי כן טאלנט, לא טאלנט, זה מעניין רק את הסוכן") והוא עובד כבר על "לילה בכיף 3", או לפחות מעין גרסה דומה, שמתוכננת לעלות שם.
אתה לא מפחד שערוץ 2 יעצור את הבוטות שלך? שחוזה טלאנט ב"קשת" בעצם ירסן אותך?
"אל תדאגו, דאגתי לסעיפים האלה בחוזה... אני בכלל לא אהיה כבול. רוצים גם שאשחק בדרמות. לי דווקא בא להופיע אצל חיים הכט... להיות ג'וש. אתמול ראיתי שני חתולים רבים, ופחדתי שחיים הכט ייצא וישאל למה לא הפרדתי ביניהם...".
אנחנו רוצים מאוד להאמין שאתה עובד בבדיחות רק בשביל הנשמה שלך, אבל עדיין קשה לנו. אין לך תאווה לכסף?
"הגישה הזאת הצליחה לי עד עכשיו. נטרלתי את האגו שלי. אתם צופים ב'בובספוג'? יש שם דמות בשם מר קראב שכל הזמן מחפשת כסף, ויש את בובספוג שרק רוצה ליהנות מהחיים. אני בובספוג!".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם