ראשי » מעריב מגזינים » מעריב לנוער

למה התרנגולת חצתה את הכביש?

מה מצחיק אותנו? איך נולד ההומור? ובעצם, למה בכלל אנחנו צוחקים? כדי לענות על השאלה הזו פנינו לד"ר חיה אוסטרובר, מומחית להומור, וגם לאורי חזקיה, שני כהן, ליאור כלפון ועוד כמה מומחים

מעריב לנוער
כ''נ חנן ברנדס | 9/12/2010 16:17 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
המקום: הבית שלי. הזמן: יום חמישי,00:45  בלילה. כן, אני יודע שאני אמור כבר לישון, אבל אני לא לומד בימי שישי, אז אני מרשה לעצמי לצפות בטלוויזיה עד מאוחר. אני מוצא את עצמי צופה בפרק הרביעי ברצף של "חברים", ללא סיבה הגיונית הנראית לעין. הרי צפיתי בפרק הזה לפחות חמש פעמים בעבר. בזמן הפסקת הפרסומות שקטעה את רייצ'ל באמצע משפט צווחני נוסף עלתה בראשי המחשבה: למה בכלל אני צופה בתוכנית הזו? למה אותו פרק של "חברים" מצחיק אותי בפעם האלף ואחת? למה לעזאזל אני רוצה לצחוק עכשיו?

כבר בבוקר יום ראשון החלטתי לצאת למשימה: אני רוצה לגלות למה אנחנו צוחקים, מה זה בכלל הומור, מה ההבדל בין סוגי הומור שונים וכיצד פותרים נוסחה של משוואה ריבועית בעלת שלושה פרמטרים. טוב, אולי חוץ מהקטע האחרון. אין ברירה, אמרתי, צריך לפנות למומחים.
ד"ר חיה אוסטרובר, מחברת הספר "ללא הומור היינו מתאבדים" ומרצה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית "בית ברל", טוענת שעדיין לא ממש ניתן להגדיר בדיוק מהו הומור. "מספר ההגדרות של ההומור הוא כמספר המגדירים, וההגדרה הפשוטה ביותר אומרת שכל מה שמצחיק אותנו הוא הומור", היא טוענת. "אני לא חושבת שההגדרה הזו נכונה. אם תסתכלו סביב, תראו שגם תינוק קטן ואפילו בעלי חיים צוחקים, כשמדגדגים אותך אתה צוחק... הדברים האלה לא יכולים להיחשב להומור. אני מאמצת את ההגדרה שלפיה ההומור מורכב משלוש חוויות: חוויה קוגניטיבית (הבנתית), שזו הבנה של ה'פאנץ ליין', חוויה אמוציונלית (רגשית), שגורמת לתחושות של כיף ושמחה כשצוחקים, וחוויה פיזיולוגית (גופנית), שהיא הצחוק עצמו. רק כאשר אתה חווה את שלושתם יחד, ניתן לקרוא לזה הומור. אבל עדיין מדובר בהגדרה שהיא לא ממש מדויקת, מאחר שלא תמיד ההומור מצחיק אותנו. פעמים רבות קורה שמישהו מספר בדיחה ואנחנו לא צוחקים, נכון? חוויית הצחוק היא חוויה שמלווה את ההומור, אבל לא בהכרח. לכן קשה כל כך ואולי בלתי אפשרי לחקור את ההומור...".
 
גם מזה אנחנו צוחקים בפעם האלף. חברים
גם מזה אנחנו צוחקים בפעם האלף. חברים צילום: יחסי ציבור
 
מהם מקורות ההומור? מאין בעצם הוא מגיע?
"במאה ה-16 למילה 'הומור' לא היה כל קשר לצחוק ולהצחקה. המילה הצרפתית 'Humere', שהתייחסה בזמנו לאנשים שנמצאים במצב רוח לא מאוזן, החלה לסטות מהמשמעות והתייחסה לאנשים משוגעים או נכים, אנשים שהיו נושא לצחוק - הפוך ממשמעות הביטוי כיום. האנשים שעליהם צחקו נקראו 'הומוריסטנים', ואנשים בעלי חוש הומור נחשבו לאלה שחיקו את ההתנהגות של ה'הומוריסטנים'".

אז ההומור התחיל בעצם מחיקויים?
"נכון מאוד. רק לקראת סוף המאה ה- 19 המונח 'הומוריסטן' זכה למשמעות חדשה, של אדם שיוצר הומור כדי להצחיק אחרים".
האם יש הסבר מדעי לתופעת ההומור? למה אנשים נמשכים יותר לסוגי הומור מסוימים?
"הומור הוא דבר סובייקטיבי, הוא נוגע בכל אחד בדרך שונה. זאת אומרת, אם יספרו לשני אנשים שונים אותה בדיחה, יכול מאוד להיות שאחד יצחק ממנה והאחר לא. הומור מבוסס על דברים רבים שנוגעים רק לך: הידע הלשוני שלך, הרקע שלך ועוד. האמת היא שצחוק לא תמיד מתעורר בעקבות בדיחה".

אז מה עוד יכול לגרום לאנשים לצחוק?
"אנשים צוחקים מסיטואציות ומדברים שכלל לא קשורים לבדיחות. הפילוסוף דרווין אמר פעם שמטרת הצחוק היא מטרה חברתית. הצחוק הוא כמו 'שמן' חברתי, הוא מקשר בין אנשים ויוצר ביניהם אינטימיות וקרבה. כשמישהו מדגדג אותך תצחק, אבל כשתדגדג את עצמך לא תהיה לכך כל מטרה. עוד דוגמה: אם תצפה בפרק של 'חברים' יחד עם חברים, רמת הצחוק שהסדרה תעורר בך תהיה גבוהה יותר מאשר אם היית צופה בסדרה לבד. למרות זאת עדיין לא הייתי אומרת שהומור נובע מצורך חברתי, כי אנחנו לא תמיד צוחקים מהומור, לכן אי אפשר לומר שקיים הסבר מדעי להומור".

מלחמת השחרור

מי שהצחוק משמש עבורו בעיקר כמפלט ברגעי מבוכה הוא השחקן והיוצר ליאור כלפון, הלא הוא איצקו מ"רמזור", הסיטקום הישראלי המצליח שזכה ב"אמי" לפני כמה שבועות. "האמת היא שהצחוק והקומדיה שאני עושה מגיעים ממקום של מבוכה. אני אדם ביישן מאוד, והדמויות שלי הן בעצם סוג של מסיכות שאני עוטה על עצמי כי אני נבוך מאוד", מתוודה כלפון.

למרות הפרסום הנרחב שלך כיום נותרת ביישן?
"כן, אני עדיין נבוך מאוד, עדיין לא מאמין שמכירים אותי, שאני עושה את מה שאני אוהב ומתפרנס מהאומנות שלי. זה כיף גדול מאוד, אבל אני עדיין נבוך מזה".
לאיזה סוג הומור אתה מתחבר יותר - להומור של איצקו, שהוא דמות שנכתבה עבורך, או להומור הפיזי של הדמויות שלך ב"מי שואל אותך?"?
"שאלה קשה, לשני הסוגים כנראה. את שניהם אני אוהב, שניהם הם חלק ממני, ואין הומור שהוא טוב יותר מבחינתי. יש הומור פיזי גם אצל איצקו, רק שאצלו מדובר בטקסט כתוב, בסיטואציה כתובה, כך שזה אחרת. ב'מי שואל אותך'? יש דמויות רבות בסיטואציה לא כתובה. אבל את שני הסוגים אני אוהב אהבה אמיתית".

"רמזור" זכתה לאחרונה בפרס ה"אמי" הבינלאומי. למה לדעתך? איזה מין סוג הומור יש בה שעובד טוב כל כך?
"אני חושב שבסופו של דבר מה שקובע הוא הכתיבה, כמו בכל דבר שהוא טוב ומצחיק, אגב. הכתיבה השנונה והגאונית של אדיר מילר ורן שריג היא שהפכה את 'רמזור' למה שהיא היום. אני מאמין שיש בסדרה הזו משהו שמדבר לכולם, אולי כי יש בה משהו מהחיים של כולנו. אני חושב שבכל ישראלי קיימות במידה זו

או אחרת שלוש הדמויות: איצקו, חפר ואמיר. חוץ מזה, מדובר במדע פשוט, כמו מתמטיקה, זה מצחיק וככה זה. המשמעות של הזכייה בפרס ה'אמי' הבינלאומי היא ש'רמזור' היא הסדרה הכי מצחיקה בעולם! זה מדהים. זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה בטלוויזיה הישראלית ואנחנו עדיין בשוק ולא מעכלים".

תמיד חשבת שאתה מצחיק, או שגילית את זה בשלב כלשהו בחיים?
"תמיד הייתי טיפוס מצחיק, אבל לא חשבתי שאעשה מזה קריירה. כל הזמן רצו לי דברים מצחיקים בראש, כל סיטואציה נראתה לי מצחיקה מאוד. רק בגיל 16-15 גיליתי שיש לי את זה. השתתפתי בלהקת נוער בחולון, התחלתי להעלות מערכונים והקהל צחק! אמרתי לעצמי 'אה, אני מצחיק', ומשם זה התגלגל ללהקה צבאית ולדברים נוספים שעשיתי בקריירה".

בשלב מסוים החלטת שאתה רוצה גם ליצור. יצרת מופע בשם "Glow" שבו אתה גם משחק. איזה סוג של הומור מאפיין את המופע?
'Glow'"הוא פנטזיה קומית, סוג של קומדיה וירטואלית, והיא ממש קורעת מצחוק. זה מופע שבנוי על טכניקת התיאטרון השחור, כמו קומיקס ומטריקס על במה אחת, משהו מדהים. העלילה מספרת את סיפורו של חנון בשם Glow שמדמיין שיש לו כוחות על, קצת כמו ג'ים קארי ב'המסיכה'. בנוסף לזה יצרתי וביימתי גם ה-Voca people, שמציגים בעיקר הומור פיזי שמצחיק את כולם. זה הבייבי שלי".


סאטירה כואבת

אבל לא כולם מסתפקים בהומור הפיזי. יש אנשים שההומור הפשוט לא מספק אותם והם דורשים משהו מתוחכם יותר - סאטירה. ומי יסביר לנו מהי סאטירה טוב יותר משני כהן, שתחזור בקרוב לכבוש את המסכים בעונה השמינית של "ארץ נהדרת", שתעלה לאוויר בסוף דצמבר.

שני, מהו לדעתך תפקידה של הסאטירה?
"אני חושבת שסאטירה היא סוג מסוים של בידור. הכוונה בסאטירה היא בעצם לקחת את כל ענייני היום, גם הקשים ביותר, ולהעניק להם איזושהי זווית צינית ומצחיקה. סאטירה יכולה לפעמים להיות כואבת וקשה מאוד, במקרה הזה היא קצת פחות מצחיקה ויותר מעוררת, אפילו מכעיסה. אני חושבת שהקסם של 'ארץ נהדרת' הוא שאנחנו משלבים בה סאטירה נוקבת עם הומור טהור".
פוליטיקה, למשל, מעניינת אותך, או רק כשצוחקים עליה?
"באופן כללי, עניינים חברתיים מעניינים אותי יותר מאשר פוליטיקה. לכן אני מתחברת יותר לסאטירות חברתיות, החל מסאטירה על המצב הכלכלי וכלה בסאטירה על מסורבות גט. בזמן הצילומים אני צריכה להיות מעורה מאוד בכל סיפור וסיפור, בכל מה שקורה בפוליטיקה וכו'. כשסיימנו את העונה הקודמת של 'ארץ', החלטתי שבמשך חודשיים מעכשיו אני לא צופה בחדשות. פשוט לא הייתי מסוגלת. בתקופת הצילומים הייתי מחוברת כל כך לחדשות שברגע שהסתיימה העונה הייתי חייבת את ההפסקה הזו".

את מרגישה אחריות להעלות נושאים חברתיים שדורשים תיקון?
"אנחנו יכולים להעלות רעיונות שנוגעים בנו, ואני בפירוש עושה את זה ומעלה רעיונות, אבל זה לא תמיד נלקח בחשבון. לפעמים אומרים לי 'תשמעי, הרעיון שהצעת הוא אחלה, אבל אנחנו לא נתעסק בזה' או 'יש דברים חשובים יותר כרגע'. זו מערכת ברורה מאוד, ומי שלוקח בה את ההחלטות הוא מולי שגב (עורך התוכנית - ח.ב),שתמיד אוהב לשמוע רעיונות, אבל לא תמיד יש להם מקום".
היית אומרת שיש שינוי בהתייחסות של הקהל לסאטירה, או שאנחנו עדיין שמרנים כמו שהיינו בעבר?
"אני חושבת שאם הקהל היה שמרן כל כך הוא לא היה אוהב את 'ארץ נהדרת'. מספרים שבשנות ה- 70 תוכנית הסאטירה 'ניקוי ראש' הייתה נוקבת וקיצונית אפילו יותר מאיתנו. יכול להיות שבעוד כמה שנים, אם 'ארץ נהדרת' כבר לא תהיה, גם עלינו ידברו ככה. אני חושבת ש'ארץ נהדרת' היא סוג של מראה, ולא תמיד כיף להסתכל במראה ולקבל ביקורת".

איך מתבצע תהליך העבודה על חיקוי? איך מוצאים את הצדדים המצחיקים במושא החיקוי?
"אני מקבלת DVD שכולל קטעים של מושא החיקוי כדי להתחיל לעבוד על הדמות, וברגע שאני מתחילה לעשות את זה, אני מרגישה כמו ילדה שקיבלה עכשיו משחק לגו ענקי ורוצה לרוץ הביתה ולהרכיב אותו. אני מסתכלת, יושבת עם פנקס ומתבוננת, כותבת הערות, מנסה לשלוף ביטויים שחוזרים על עצמם בדיבור של אותו אדם, להוציא אפיונים של שפת הגוף שלו – כל הדברים האלה מיד נרשמים אצלי. זה כיף גדול לנסות להיות לפעמים מישהו אחר ולנסות לדייק בזה כמה שיותר".

מי מצחיק אותך?
"לדעתי את הסטנד אפ הכי מצחיק בארץ עושה אדיר מילר. כשהייתי בכיתה י"א הייתי הולכת להופעות שלו ושל אסי וגורי, זה היה ההומור שאהבתי. הומור גס, מנגד, הוא משהו שממש לא מצחיק אותי, כל הקקי-פיפי וכאלה, ממש לא. בעיקרון אין משהו אחד שמצחיק אותי, אני פתוחה מאוד ולא קשה להצחיק אותי".

"צחוק גורם לי לתשוקה"

רובנו לא מתכננים להיות מצחיקים. זה פשוט קורה תוך כדי שיחה, או סתם ככה כשמבלים עם החבר'ה. אבל יש אנשים שממש עובדים בהומור. עבורם, אין בזה שום דבר ספונטני, ובטח שלא מקרי.
אם תשאלו את אורי חזקיה, הוא יידע להסביר לכם בדיוק מה גרם לו להחליט לעסוק בסטנד אפ כמקצוע: "לגרום לבני אדם לצחוק פשוט מושך אותי, זה מעורר אצלי תשוקה. אני אוהב לצחוק, יש בזה משהו קסום בעיניי, ולרוב מי שאוהב לצחוק אוהב גם להצחיק, כי אתה עושה טוב גם לעצמך וגם למישהו אחר".
תמיד חשבת שאתה מצחיק, או שגילית את זה בשלב כלשהו בחיים?
"תמיד ידעתי שאני אוהב ליצור ולכתוב דברים מצחיקים ולעשות דברים שיש בהם מן הצחוק, אבל לא חשבתי שאני באמת מצחיק, לא הייתי ליצן הכיתה אם זה מה שאתה שואל. קצת לפני השחרור מהצבא ניסיתי את מזלי בתחום הבידור ונדבקתי בחיידק".

בתור מישהו שלא התפרסם בן לילה, היית אומר שיש הבדל בין סטנדאפיסט רגיל לבין סטנדאפיסט בפריים טיים של ערוץ 2, מלבד הפרסום?
"אני חושב שהופעות מול קהל הן חלק בלתי נפרד מעולם הסטנד אפ. אין שלב בחיים שבו אתה אומר 'זהו, אני בטלוויזיה'. כדי להמשיך להיות סטנדאפיסט אתה צריך לעשות את הבסיס של הבסיס - להופיע במועדונים ולחפש במה וקהל. הסטנדאפיסטים מקבלים הרבה מאוד כוח מהקהל".
איך אתה יוצר בדיחה חדשה?
"איך אני יוצר? אני פשוט נותן לה לבוא אליי וכותב אותה. אני עושה דברים מצחיקים כדי לקבל רעיונות טובים. קשה לשבת ולחשוב 'וואו, אני צריך עכשיו בדיחה על כפכף'. קודם כל צריך לקרות לי משהו מעניין עם הכפכף כדי שהסיטואציה הזו תהפוך לבדיחה מצחיקה. בגדול, אני פשוט מקווה שיקרו לי דברים מצחיקים".
יש נושאים שלעולם לא תיגע בהם, לא משנה עד כמה הם מצחיקים?
"אני בדרך כלל מדבר על הכל, רק אם יש דברים שיכולים לפגוע במישהו אני אעדיף לוותר, כי בסופו של דבר אני רוצה שאנשים יצחקו ולא ייפגעו. אני תמיד משתדל למצוא את האיזון בין לשמור על טקט לבין לומר מה שבא לי".
כסטנדאפיסט מה מצחיק אותך?
"תוכניות ריאליטי מצחיקות אותי מאוד, כי זה בעצם מה שאנחנו, הסטנדאפיסטים, אוהבים לראות. ריאליטי הוא קרקע פורייה מבחינתנו לבדיחות ולרעיונות חדשים, כי רואים שם את האמת וזה מצחיק ומפרה את המחשבה".
לד"ר חיה אוסטרובר יש הסבר מעניין על הסיבה שריאליטי מצחיק אותנו: "ריאליטי הוא בעיקר ז'אנר הומור שבו אנחנו צוחקים על הנחותים מאיתנו. תמיד ניתקל שם בדמויות שניהנה לצחוק עליהן, כמו הבובלילים ב'האח הגדול'. אנשים אוהבים לצפות בתוכניות מהסוג הזה פשוט כדי להרגיע את עצמם, לדעת שיש אנשים טיפשים מהם. ברוב הפעמים מדובר פשוט ברצון לראות את הגבנון של האחר ולא את זה של עצמנו, הומור שקצת מאפיין את בני הנוער".

"הומור של בני נוער מאופיין בתוקפנות, לפעמים בבדיחות עדתיות, בדיחות על ערבים או בלונדיניות, בדיחות מיניות וצחוקים על חשבון האחר. הרצון להיות מעל האחרים, לגמד אותם ולצחוק עליהם כדי לחזק את הביטחון העצמי שלך הוא דבר מוכר אצל בני נוער ומתבטא בסוג כזה של הומור".
נכון, אבל אנחנו אוהבים גם ז'אנרים כמו סטנד אפ וסיטקום, שהם פחות תוקפניים.
"אנשים צוחקים מסיטקומים או מסטנד אפ כי הם מחליטים לצחוק. מדובר בחומרים שתמיד יצחיקו אותנו, כיוון שהם פונים לאזור הכי נמוך אצלנו, ומציגים דברים שלא צריך לחשוב יותר מדי כדי להבין מה מצחיק בהם. בדרך כלל מדובר בדברים מהחיים או בדיחות שצוחקות על בורות של אחרים".
ומה עם נערות שאוהבות קומדיות רומנטיות? מה מאפיין אותן?
"קומדיות רומנטיות תמיד יעוררו רגשי הזדהות אצל הבנות הצעירות. הסיפור הוא לרוב קליל ונחמד ולא דורש מחשבה עמוקה. מעבר לזה, כל הבנות היו מוכנות בשמחה להתחלף עם הגיבורה הראשית שמוצאת את גבר חלומותיה, וגם הגברים לדעתי היו מוכנים להתחלף עם החתיך בסיפור".
אז אנחנו צוחקים וצוחקים וצוחקים, או.קיי. אבל למה? מה ההומור מספק לנו מלבד הנאה?
"חוקרים רבים מתחום הרפואה טוענים כיום שהצחוק משחרר אנדורפינים שגורמים לנו לתחושה טובה, כמו זו שאנחנו מרגישים אחרי ריצה בשיעור ספורט. מדובר בחומר ממכר ממש שגורם לנו לצחוק. כך, למשל, התפתח נושא הליצנות הרפואית, כי צחוק פשוט עושה טוב לגוף וגורם לנו לתחושה מעולה. יש לו גם משמעות רפואית בנוסף לכיף שהוא מעניק. ההומור עוזר לנו גם לזכור היטב דברים: מבוגרים רבים זוכרים את החומר שלמדו בתיכון רק כיוון שהמורה שלימד אותם השתמש בבדיחות במשך השיעור. אם המורים היו יודעים עד כמה ההומור עוזר ללמידה, הם בוודאי היו משתמשים בו יותר".
עד כמה ההומור חשוב לנו כבני אדם?
"ההומור, או חוש ההומור, הוא דבר שמניע אותנו, ואנחנו מחפשים אותו כל הזמן. כשבחור מחפש בחורה, הוא לרוב יעדיף מישהי בעלת חוש הומור על פני בחורה רצינית, כי אנחנו מחפשים סביבה שנוכל לצחוק בה. ההומור גורם לנו לראות את הדברים מזווית ראייה אחרת, ומי שמשתמש בהומור הוא בן אדם בעל בריאות נפשית גדולה".
איך עובד ההומור כמנגנון הגנה?
"ההומור מסתכל למציאות בעיניים ולא מכחיש אותה, אלא משלים איתה וצוחק עליה באופן שיקל עלינו לחיות איתה. אנשים בשואה, למשל, השתמשו בהומור כדי לא להיכנס עמוק מדי לסיטואציה שבה נמצאו, ובבתי אבלים שבהם יושבים שבעה תמיד תמצאו קבוצת אנשים שיושבת בצד וצוחקת. הצחוק הזה הוא כמובן לא צחוק על חשבון המת, אלא דרך להתמודד עם המצב. ההומור במצבים כאלה יכול לנבוע ממבוכה בסיטואציה שבה לא יודעים איך להתנהג, כמו שקורה לבני נוער במשלחות לפולין".
אגב, כמה פעמים ביום בממוצע אנחנו צוחקים?
"כשהיינו תינוקות צחקנו המון, תינוק צוחק כמעט 300 פעמים ביום! בתור אנשים בוגרים אנחנו צוחקים 20 פעם ביום בממוצע, אבל לא מדובר במדע מדויק – יש מי שצוחק יותר ויש מי שפחות".

אז תצחקו בכוח!

אז האם יכול להיות שההומור הוא לא רק תבלין נחמד לחיים קלילים יותר, אלא צורך קיומי? ובכן, נראה שכן. בשנים האחרונות זכה כל עניין הצחוק וההומור לשדרוג רציני, כך שגם אם אתם לא טיפוסים שמתחברים להומור של הופעות סטנד אפ, אתם יותר ממוזמנים לבוא להשתחרר באמצעות צחוק גדול בסדנאות הומור. "האנשים שמגיעים לסדנאות האלה הם לא סטנדאפיסטים שמחפשים ללמוד טכניקות חדשות", מבהירה לנו דינה אור, מחברת הספר "ניצחון ההומור" וכותבת ההצגה "זה ייגמר בצחוק גדול". "לסדנאות האלה מגיעים אנשים רגילים שרוצים להסתכל אחרת על החיים. חלק מהם מגיעים בעקבות פחדים מסוימים, בעיות בעבודה, בעיות כספיות, ומבקשים ממני 'תעזרי לנו לצחוק'. אני פשוט מעבירה טכניקה שתעזור להם לצחוק יותר, למצוא סביבם אנשים מצחיקים, לכתוב בדיחות, לספר בדיחות ובאופן כללי, להפוך את החיים שלהם למצחיקים יותר".
האם אפשר לכפות על מישהו לצחוק?
"לא ניתן לכפות על מישהו לצחוק, אבל ניתן ללמוד לצחוק גם כשקשה. כשאתה מחליט לחייך יותר זה מידבק, והאנשים סביבך יתחילו לחייך אליך בחזרה. הם אולי יחשבו שאתה קצת משוגע, אבל הם יחייכו. זה משנה את הכימיה בגוף, הגוף מקבל ממך שדר שאומר 'טוב לי'".
מהם היתרונות של סדנה שבה פשוט יושבים וצוחקים?
"הסדנאות האלה מעניקות שעתיים של צחוקים וכיף בחברותא, אנשים יוצאים מהן עם טיפים וטכניקה חדשה איך להקצין את מה שקורה לנו בחיים, לצחוק על זה ולעשות 'גוד טיים'".
ההומור שלך בהופעות וגם בספר שכתבת מושפע מאוד מהומור עצמי רב ומנקודת מבט הומוריסטית. מה תוכלי לספר על הנושא?
"אני חושבת שרק אדם חזק שמודע לעוצמות שלו יכול לצחוק על עצמו ולחשוף את החולשות שלו. ההומור העצמי הוא מנגנון הגנה. במקום לשנוא את עצמי, החלטתי לאהוב את עצמי באמצעות ההומור העצמי. גיליתי שכל הדברים שאני מתמודדת איתם בחיים, בין אם זה דיאטות, מראה חיצוני או גידול ילדים, הכל קל יותר כשצוחקים עליו, ואני מאמינה שעדיף לצחוק על דברים שקורים לך בחיים מאשר לבכות עליהם".
גם ד"ר אוסטרובר מאמינה בסדנאות צחוק: "האדם שמשתתף בסדנה אמנם צוחק באופן מאולץ והמוח לא מבין את סיבת הצחוק, אבל במהלך הפעולה הזו הוא משחרר אנדורפינים, ויש לזה אפקט דומה לאפקט של צחוק אמיתי. לאט לאט הצחוק המזויף מתחלף בצחוק אמיתי. המשתתפים בסדנאות עומדים במעגל ופשוט מתגלגלים מצחוק. המוטו של הסדנאות האלה הוא: 'תצחק באופן מאולץ עד שזה יקרה'".
האם כולם צוחקים מאותם דברים, או שאולי יש הבדל בין הומור בתרבויות שונות או בשכבות אוכלוסייה שונות? יש בכלל דבר כזה "הומור גלובלי"?
"בהחלט יש קשר בין הומור לתרבות, זו אחת הסיבות לקושי בהגדרת הומור. הומור קשור לתרבות ולשפה, ואלה דברים שמשתנים בהתאם למקום. הומור בריטי, למשל, הוא הומור אינטליגנטי ומתוחכם יותר שלא כולם מבינים. בישראל אפשר להיתקל בבדיחות שמאפיינות אותה, כמו בדיחות על צבא שאדם ממדינה אחרת לא יבין. אבל בגדול ההומור לכשעצמו הוא אוניברסלי, כלומר בכל מקום שתלך אליו תוכל לראות אנשים צוחקים, אבל מנושאים שונים". 
ההומור תמיד היה חלק מהחיים החברתיים, או שזה משהו שלקח לו זמן להתפתח בחברה?
"מה שתמיד היה חלק מהחיים החברתיים הוא הצחוק, אבל עם התפתחות השפה זה הפך להומור. גם האדם הראשון צחק מדברים, אבל לא מתוך הבנה של הומור, אלא מתוך שמחה וניצחון, למשל כשהוא היה צד משהו. ככל שהתרבות והחברה השתנו, כך התפתח ההומור. היום, בניגוד לעבר, לא תשמעו אף אחד צוחק על נכים".

לא הכל מצחיק

צחוק על נכים ועל אנשים מסכנים היה פופולרי מאוד בעבר, כנראה בעקבות העובדה שהיה מדובר בקרקע נוחה לבדיחות ולעקיצות, אבל נראה שבשנים האחרונות הכותבים הקומיים בחרו למצוא להם נושאים חדשים להתמקד בהם. רשף לוי, סטנדאפיסט ואחד הכותבים המוערכים בארץ שעומד מאחורי להיטים כמו "הבורר", "איים אבודים" ו"אהבה קולומביאנית", מספר שעולם הסטנד אפ בהחלט השתנה: "בסטנד אפ כיום יש פחות הומור שחור, כי להופעות מגיעים אנשים מכל הגילים - מנערים בני 15 עד למבוגרים בני 60, זו ממש תופעה. אתה לא יכול לספר בדיחות שחורות לאנשים צעירים מדי או מבוגרים מדי, אז באופן טבעי תספר בדיחות שהן יותר באמצע, כאלה שיצחיקו גם את הצעיר וגם את המבוגר. לי באופן אישי אין בעיה עם הומור שחור, ואני בטוח שגם לקוראי 'מעריב לנוער' אין בעיה, אבל כשאנשים מזדקנים הם קצת מאבדים את זה ומתחילים להיות מכובדים יותר. הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה מכובד, אני רוצה להיות נאמן לעצמי ולהמשיך להצחיק".

איזה קהל אפשר למצוא בהופעות שלך?
"כולם יכולים לצחוק מהמופע שלי, זה מופע שבאמת מדבר לכולם. אני מופיע איתו כבר ארבע שנים ובכל פעם מוסיף לו משהו ומשייף אותו. בקהל אפשר למצוא בני נוער רבים לצד מבוגרים כמו אבא, אמא, סבא, סבתא, וכולם יושבים יחד ונקרעים".
מה השוני בין ההומור שאתה מציג בהופעות הסטנד אפ שלך להומור בתסריטים שאתה כותב?
"ההומור ב'הבורר', למשל, הוא שונה כי אפשר למצוא בו דמויות כמו 'אבי הטחול', שדרכו אני מקבל אפשרות לספר בדיחות שאני כרשף לא יכול לספר. אז בסדרה הדמויות מציגות את ההומור שמתאים להן, ובסטנד אפ אני מביא את ההומור שמתאים לי ואת האישיות שלי. אגב, הדבר הכי כיף בהופעות הוא האלתור, כשאני מדבר עם הקהל ולא יודע מה הוא יגיד".

יש נושאים שלעולם לא תיגע בהם, לא משנה עד כמה הם מצחיקים?
"לא ממש, כלומר באלתורים יכול לצאת הכל. מה שהקהל יגיד - לשם אני אלך. המופע הוא די משוחרר – אם משהו מצחיק אותי אני פשוט מספר אותו. אני לא מספר בדיחות וולגריות, הבדיחות שלי הן בדיחות חכמות ושנונות שעוברות לכל אחד".

איך ההומור בא לידי ביטוי בחומרים שאתה כותב - בשלב מאוחר של הכתיבה או תוך כדי הכתיבה?
"תוך כדי הכתיבה. אני בן אדם שמסתכל על סיטואציות ורואה מה מרגש בהן ומה מצחיק בהן. אפילו בסטנד אפ שלי, שיש בו המון צחוק, יש גם רגעים מרגשים. אני תמיד משלב בין שני הדברים, כי ככה אני רואה את העולם. לפעמים כשאני כותב טקסט לדמות בסדרה ואני אפילו לא יודע מה אני הולך לכתוב, עובר לי פתאום משפט מפתיע בראש שמתאים מאוד לדמות, ולמרות שאני בעצם זה שחשב על זה, זה ממש מרגיש כאילו הדמות היא זו שאמרה את זה בראש, זה מפתיע אפילו אותי ככותב".

היית מייחס להומור תפקיד מרכזי בהצלחת החומרים שכתבת?
"אני חושב שהומור הוא עוד מרכיב מעולה של העוגה. תמיד שואלים אנשים מצחיקים אם ההומור הוא הדרך שלהם להתמודד עם דברים. אז אצלי הומור הוא טעם החיים, לא הדרך שלי להתמודד. אני אוהב לצפות בסרטים מצחיקים ואני אוהב סטנדאפיסטים, אבל אני אוהב לצחוק גם כתוצאה מצפייה בסיפור מרגש, מעניין או מותח שאני רואה. סרטים כמו 'אינדיאנה ג'ונס' או 'מת לחיות', שמשלבים גם הומור, גם עניין וגם אקשן, מרתקים אותי, והשילוב הזה הוא משהו שאני מנסה לעשות גם בכתיבה".
אז נראה שהומור הוא גם דרך להתמודד וגם דרך חיים. כך או כך, נראה שההומור הוא אחד החלקים המשמעותיים ביותר בחיים שלנו, ולנו אין כל כוונה לוותר עליו בזמן הקרוב, לכן אני אמשיך לצפות ב"חברים" להנאתי. גם בפעם האלף ושתיים.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מעריב לנוער

מעריב לנוער

שבועון הצעירים הפופולרי מגיש כתבות ומדורים בנושאי אהבה ראשונה, בידור, אופנה, רכילות, ייעוץ של פסיכולוג וכמובן, "על בנים ועל בנות". להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו  03-7642122 . להזמנת מנוי למגזין מעריב לנוער, לחצו כאן

עוד ב''מעריב לנוער''

כותרות קודמות
כותרות נוספות
vGemiusId=>/channel_magazines/maariv_lanoar/ -->