Welcome to the freak show
מאז ומעולם הביע המין האנושי משיכה לביזאר * מה שהחל בעבר במופעי פריק שואוז בקרקס, שבהם הוצגו לקהל אנשים מעוותים, לא עבר מן העולם, אלא רק לבש צורה אחרת עם השנים * ליידי גאגא, איש הפיל וטים ברטון הם רק חלק ממופע המוזרויות האנושי * אז למי אתם קוראים פריק?
כשאני אומרת לאנשים שאין לי בעיה עם ליידי גאגא ושאני אפילו חושבת שמדובר באומנית של ממש ואפילו די מגניבה, הם לרוב מרגישים צורך להעוות את פניהם. הרי אני מאלה שיכולים לשמוע להקות בלאק מטאל נורבגי בלילות, להעריך פרוג רוק או ג'אז איכותי ואפילו ליהנות לא פעם מלהקות עצמאיות אנונימיות שהציעו את מרכולתן ברשת. אמנם די מגוון, אבל רחוק שנות אור מזמרת שהיא מופע ביזאר מהלך וכל פיפס שלה מגיע לאתרי הרכילות ול-MTV לצד קשה, ביבר ושות'. ובכן, אני חושבת שאני יכולה להבין את הרתיעה שלהם ממישהי שבחרה בדרך של זוהר ופרובוקציות על פני קריירה מבטיחה (אך לא משתלמת כלכלית) בתחום הג'אז. אבל אין לי ספק שבהשוואה לשאר זמרות הפופ בדורה ליידי גאגא היא לא פרובוקציה ריקה מתוכן, אלא אומנית צבעונית שמשתמשת בכל דבר, מהנעליים שלה ועד לקליפים המושקעים שלה כדי להיות הקול של דור שרואה בייחוד ובחריגות שלו דבר שהופך כל אחד מאיתנו למי שהוא באמת. בהופעה שלה, ששודרה לא מזמן בערוץ yes Drama, התוודתה גאגא בפני המעריצים שלמרות תדמית הדיווה גם היא חוזרת לפעמים להיות ילדה שנודתה מפני שלא נראתה טוב מספיק, לא התלבשה כמו כולם ובכלל נראתה קצת שרוטה לעומת הסקול גירלז השפויות הממוצעות. בתחילת דרכה במיינסטרים ניסתה ליידי גאגא לזכות
אך משהרוויחה את כוחה בתעשייה, לא פחדה גאגא להחצין בשירים שלה ובהופעה החיצונית הלא סטנדרטית שלה את העובדה שהיא לא רגילה, מוחצנת וסקסואלית. והיא לא מתביישת, בדיוק כמו שלכל מי שנראה אחרת, מתנהג אחרת ואוהב אחרת אין סיבה להתבייש בתכונות שהן חלק מהאישיות שלו, גם אם תמיד יהיה מי שישפוט אותו לפיהן. השירה שלה והלחנים שהיא אחראית להם מוכיחים שהיא לא בורה מוזיקלית שאין בה יותר מחזות נאה כמו רבות מחברותיה למקצוע, והאופן שבו היא מהנדסת את התלבושות, את הקונספט של המופעים שלה ואפילו את הקליפים שלה מעיד על כך שהיא אומנית רב תחומית מוכשרת במיוחד, ואין בזה שום דבר רע, כמו שהוכיחו אומנים כמו דיוויד בואי ואליס קופר. וגם אם ליידי גאגא היא לא הדבר הכי טוב שידעה המוזיקה, וגם אם כל העניין הזה של חיבור לייחודיות שלך הפסיק לייצג אינדיבידואליות ברגע שאנשים התחילו לנסות לאמץ לעצמם אחת רק כדי להיות חלק מהזרם הזה, אין ספק שהיא לא מהאומנים שיישכחו בעוד שניים-שלושה עשורים, אלא מאלה שיהפכו לקלאסיקה מוזיקלית, כמו מדונה, אבבא וקווין, שמהם הושפעה רבות, ולו רק בגלל מה שהיא מייצגת עבור הדור הזה - חלק מהמיינסטרים, אבל גם לא נכנעת לו.
מוזרויות היו מאז ומתמיד תחום שהעסיק את בני האדם באשר הם. עד לפני כ-100 שנה ביקור במופעי קרקס וירידים שבהם התקיימו "מופעי מוזרויות", הידועים יותר בשמם "פריק שואוז", שמציגים אנשים בעלי מומים, מחלות וחריגויות, היה תחביב פופולרי ומכניס מאוד עבור מארגני המופעים הללו. אנשים נהנו לברוח מקשיי היומיום על ידי התבוננות באנשים ובעלי חיים בעלי מוזרויות כאילו היו סרט אימה מהלך, אולי כדי להרגיש "נורמליים" יותר תוך התעלמות מהפן האנושי של העניין. אחד המחזות הראשונים שנועד להדגיש את העובדה שרגשות אנושיים הם דבר שאינו זר גם למי שנראה כמו עיוות של הטבע (שעובד בהמשך לסרט בכיכובו של אנתוני הופקינס) היה "איש הפיל". העלילה סובבת סביב דוקטור שמגלה ביריד מוזרויות אדם בעל עיוותים קשים בפניו ובגופו – ג'ון מריק, שכונה "איש הפיל". הדוקטור מחליט לקחת אותו למרפאתו מתוך סקרנות בניסיון לחקור את בעייתו ולטפל בו, ומגלה שזה צריך להירדם בישיבה כדי לא להיחנק בשנתו. בהתחלה רוב הגורמים במרפאה נרתעים מההחלטה, כיוון שמריק לא מדבר ונראה כמו עיוות מהלך.
אך כשהדוקטור מנסה ללמדו כמה משפטים הוא מגלה שלא רק שמריק יודע לדבר, אלא הוא בעל ידע רחב בתנ"ך וקורא מחזות של שייקספיר. הדוקטור לוקח את איש הפיל לביתו ומציג אותו בפני אשתו ואורחיו. אך עד מהרה הופך הדבר למרכז תשומת הלב של החברה הגבוהה, והעניין מנוצל על ידי איש צוות במרפאה שמכניס מבקרים לחדרו של מריק בעבור בצע כסף, ביניהם מנהל היריד, שחוטף את איש הפיל כדי לנצלו בשנית עד שהוא מוביל להתמוטטותו הרגשית והפיזית. בסוף המחזה הדוקטור אמנם לוקח את מריק בחזרה אליו, אך זה נרדם בשכיבה בידיעה שהדבר יביא למותו. אז כן, אמנם כיום יש איסור על הקמת קרקסים כאלה בכל מדינה שפויה, אבל עם זאת קשה להכחיש שבני האדם מעולם לא הפסיקו לראות באדם השונה דבר שנוא, נחות ומעורר לעג, אבל גם סקרנות. עם זאת, כיום התרחבו ההכרה בכך שהשוני הוא חלק מהיותנו בני אנוש ואינדיבידואלים וההבנה שלא השונה הוא זה שצריך ללכת בראש מורכן, אלא אלה שעיוורים מכדי לראות את האדם שמסתתר מאחורי החיצוניות והסטיגמות.
אחד הבמאים שעוסקים בנושא השוני והמוזרות באופן כמעט תמידי הוא טים ברטון. ברטון מתאר את שנות ילדותו כשנים הבודדות ביותר בחייו, שבהן נודה על ידי כל אותם אנשים שראו בו ילדון מוזר ותמהוני. אך במקום לפתח שנאה כלפי עצמו וכלפי החברה שהוקיעה אותו מתוכה, הוא החליט לקחת את תחושותיו ולעסוק בהן באופן אומנותי על ידי בחירה בלימודי קולנוע. בין הסרטים שיצר ניתן למנות את "ביטלג'וס", "חתונת רפאים" ו"סוויני טוד" – כולם נוגעים בדרך כלשהי בתחום הביזאר, אבל בלי להעלים עין מרגשותיהן, רגישותן וחוכמתן של אותן דמויות מוזרות, שלפעמים קיימים בהן אף יותר מאשר בסובבים אותן - האנשים ה"נורמליים" כביכול שאיתם הן צריכות ללמוד להסתדר. אך יותר מכל הסרטים שציינתי, "המספריים של אדוארד" הוא הייצוג האולטימטיבי של הרעיונות הללו. מדובר בסרט שעוסק ביצור שהוא בעצם ניסוי של מדען מתבודד ליצור לו אח ורע, שאותו הצליח ללמד גם לדבר, להבין ולהרגיש ככל בני האדם. כשהמדען מת, רגע לפני שהספיק להחליף את ידי המספרים של היצור בידיים אמיתיות, נותר האחרון (שזכה לשם אדוארד) בודד ומסתגר בטירתו, עד שמשווקת מוצרי איפור נכנסת לטירה ומוצאת אותו במקרה.
בהתחלה היא נרתעת, אך כשהיא מבינה שמדובר ביצור אנושי ובודד, היא חסה עליו ולוקחת אותו לביתה, ומשפחתה מאמצת אותו אליה על אף הקשיים שנוצרים בשל ידיי המספריים המסוכנות שלו. עד מהרה השכנות הרכלניות מגלות את דבר בן המשפחה החדש, ויחסן אליו נע בין רכילות והירתעות לבין הערצת היכולות הייחודיות שלו (כמו, למשל, כישרון מיוחד לעיצוב שיער ולקיצוץ שיחים). אלא שההרמוניה לא שורדת לאורך זמן ובמהרה נפוצות על אדוארד שמועות מרושעות שהופכות אותו בעיני תושבי העיירה לבן השטן. הוא נרדף ומבין שלעד יישפט על פי חריגותו, ומחליט להסתתר פגוע בטירה ולא לצאת משם לעולם. רוב האנשים שהכרתי וצפו בסרט הזה הצליחו למצוא את "ידי המספריים" שלהם, ואולי אפילו להסיק מסקנות בנוגע להתנהלותם כלפי השונה מהם. מצד שני, היו כאלה שהמשיכו לזרוק סנדוויצ'ים רקובים על החנון של הכיתה או הילדה המלאה גם תוך כדי צפייה בסרט, מה שמוכיח שהמסר שלו תמיד יהיה רלוונטי.
משפחת אדאמס בעלת החיבה למוזר, המפחיד והבלתי מובן הומצאה על ידי המאייר צ'רלי אדאמס בשנת 1937. המשפחה, בעלת היסטוריה מפוארת של רוצחים סדרתיים ומכשפות שכל אחד מחבריה מייצג איזשהו עיוות חולני, נוצרה כאנטיתזה מוחלטת למשפחה האמריקאית הממוצעת; אך היא הציגה לאורך השנים, בין אם בסדרות הטלוויזיה, בסדרות האנימציה או הסרטים שנוצרו בעקבותיה, את הצד האנושי שקיים אפילו בחובבי המוות, האימה והמאגיה השחורה. בסופו של דבר, גרעין היחסים בין בני המשפחה היה נורמלי לחלוטין, ובני הזוג אדאמס אהבו זה את זה, האחים התגרו זה בזה ואפילו מערכות יחסים עם המשפחה המורחבת היו בריאות ולבביות, עד לרמת הדוד החביב והסבתא שדואגת לתבשילים. לא לחינם זכתה משפחת אדאמס לשלל גרסאות ולקהל מעריצים קבוע.
בני המשפחה אולי היו בעלי מוזרויות חיצוניות, חיבבו עכבישים ועסקו בגותיקה ובכשפים, אבל הם היו מצחיקים, חולניים ואנושיים כל כך שלא היה קשה במיוחד לאהוב אותם. בסך הכל כולנו היינו רוצים לפעמים להיות כמוהם בלי יותר מדי רגשות אשם. תשאלו את ההורים שלכם, שבוודאי היו מקבלים על הראש מכל שכנה ודודה אם היו מרשים לכם לאמץ חתול שחור.
בשנות ה-70, בשיאה של מהפכת השחרור המיני, יצא לאקרנים בבריטניה סרט מוזיקלי הזוי שהפך בן לילה לקאלט, "מופע הקולנוע של רוקי". הסרט עוסק בזוג נורמטיבי שמגיע לאחוזתו של הדוקטור הגאון פרנק נ' פוטר, טרנסג'נדר מטורף שהגיע מהפלנטה טרנסילבניה, ונקלע למופע שבו הציג את פרויקט הדגל שלו – יצירת אדם שיהווה את כליל השלמות מבחינה פיזית, שכמובן נועד לשרת את צרכיו המיניים. הזוג המרובע והמבועת בתחילה מגלה די מהר שגם בו יש צדדים אפלים ומודחקים כשהוא נקלע למציאות המטורפת וההזויה בטירה של הדוקטור. "מופע האימים של רוקי", שנראה לכאורה כמו בי מובי מצוי אף שכל צעד ושיר בו תוכנן עד הפרט האחרון על ידי ריצ'רד אובריין (שגם השתתף בו בתור אחד ממשרתיו של הדוקטור, ריף רף), נעשה להיט היסטרי.
כעבור כמה שנים אפילו עלתה בעקבותיו הצגה בברודוויי, וברחבי העולם הוקמו מועדוני מעריצים, שאף ארגנו הקרנות ומחוות חיות לסרט (כולל כמה מקומיות ומוצלחות במיוחד), שאליהן הגיעו אנשים בלבוש הזוי – מגברים בחוטיני ובמחוך ועד בחורות צעירות בחזיות ובתחתונים גבוהים. התופעה בוודאי נראתה לאנשים מהצד כשריטה בלתי מוסברת של צעירים, אך אי אפשר להתכחש למשמעות של הסרט בעבור הדור הזה - הוא הביא לידי ביטוי את השחרור מכל המוסכמות בנוגע למין ולנטייה מינית ואת ההבנה שלפעמים השוני והשריטות שלך הם בסך הכל דבר שאין סיבה להתבייש בו; שהרי בסך הכל כל אחד הוא קצת דפוק בדרכו, ולפעמים יש בזה גם משהו מגניב.
בשנות ה-60, תקופת התגבשות הרוקנרול בארה"ב ובבריטניה, עלה לתודעה זמר שהפך עד מהרה לתופעה – דיוויד בואי. הבחור, שסימן הזיהוי שלו היה עיניו המיוחדות והשונות זו מזו בצבען, זכה לכינוי "הזיקית של הרוקנרול" בזכות יכולתו לאמץ אישיות שונה בכל פעם מחדש; בין אם מבחינת המעבר התכוף בין סגנונות מוזיקה, ההופעה הבימתית שלו, התכנים שבהם עסק בשיריו ואפילו בחירת הבגדים והאיפור שהפכו אותו לאומן שהוא מכלול של כמה דמויות שכולן מיוחדות ומעוררות הערצה בפני עצמן, גם אם לא תמיד סטנדרטיות. פסגת היצירתיות של בואי הייתה האלבום "Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars", שעסק בחייזר שהגיע לכדור הארץ בתקופה שבה נודע כי יושמד תוך חמש שנים, ומנסה להציל את תושבי הכדור מהייאוש המתגבר דרך נגינת רוקנרול, אך זיגי לא מצליח להציל את עצמו מהידרדרות לאורח חיים קיצוני שבסופו של דבר גורם לו להרס עצמי.
יציאת האלבום לוותה בסיבוב הופעות עם להקה שאותה כינה בואי "The Spiders from mars", שאיתה הפגין את רוח האלבום על ידי אימוץ דמותו האנדרוגנית והמשונה של זיגי – מהתלבושות הצעקניות, האיפור המוגזם והשיער האדום ועד ההופעה הבימתית והתיאטרליות הפרועה. לא עבר זמן עד שעולם המוזיקה הבין שאומן יכול להעצים את האומנות שלו על ידי התאמתו למוזיקה ולהפוך מאדם שמנגן שירים קליטים לפרפורמר שהוא בעצם התגלמות חיה של האומנות שלו. אין ספק שכדי לעשות זאת עליך להיות גאון אמיתי ומסור לאומנות שלך, אבל גם אין ספק שכל זה יכול לעבוד רק בתנאי שאתה לא שוכח גם ליצור מוזיקה אמיתית ומוצלחת על הדרך.
לפעמים נדמה שלשחקניות בהוליווד יש מעין קוד התנהגות שמעקב אחריו יקל על סיכוייהן לזכות בפרסום חיובי, בתהילה ובביקוש בתעשייה: להיות חושניות ומתוקות, לחייך למצלמה, ללבוש שמלות מעצבים לשטיח האדום ולשלוף בכל ראיון תשובות שנשמעות כאילו יצאו מפיו של יחצן הסרט שבו הן משתתפות. אחת השחקניות ששוברות את תבנית הפלסטיק הזאת רוב הזמן היא הלנה בונהאם קרטר, שידועה בזכות בחירות התפקידים המעניינות שלה שלא פעם מאלצות אותה להיכנס לנעלי הדמות הרעה, המעורערת או המפחידה (בלטריקס לסטריינג' ב"הארי פוטר ואוצרות המוות", למשל). ההומור והציניות המתפרצת שבונהאם קרטר מבטאת בראיונות וכן ההופעות הבלתי שגרתיות שלה על השטיח האדום, שאיכשהו מצליחות להיות ביזאריות ומהממות בו זמנית, הופכים אותה לדמות שונה ומעניינת בתעשייה ההוליוודית.
בונהאם קרטר היא בת לשושלת אצולה בריטית (שיש לה שורשים יהודיים), אך הדבר לא מונע ממנה מלצחוק על כל נושא אפשרי (כולל על עצמה) בראיונות, לעשות בחירות אופנתיות וקולנועיות שהן לא תמיד קונבנציונליות ולהתמסר אליהן. אבל חשוב לציין שהדברים האלה מעולם לא היו בעוכריה, ועם הזמן הם אפילו הפכו לסימן הזיהוי שלה ולאחת הסיבות לאהדה הרבה כלפיה. היא חיה באושר עם הבמאי טים ברטון, שגם הוא כאמור סוג של "פריק" בתעשייה, והשניים הביאו לעולם שני ילדים, ואפשר ללא ספק לומר שהם זוג הווירדואוז האהוב על הוליווד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם