סטנדאפיסט להמונים
אורי חזקיה לקח את נישת ההומור שמתבססת על "מכירים את זה ש..." והפך אותה לאומנות של ממש ב וככה, לאט, בעדינות ובלי בדיחות גסות, הפך אורי לחביב הפריים טיים, הקהל ואפילו הנוער ב אז איך ההרגשה שם בקונצנזוס, איך מזהים "הומור מהחיים" ומה הסיפור עם פייסבוק לחיות?
תגיד אורי, לא נמאס לך לפעמים להיות קונצנזוסי כזה, “בדרן נקי" כזה?
“אני לא עושה דברים בכוונה כדי להיות משויך למקום כלשהו, זה שהתוצאה הסופית היא שאני יותר בקונצנזוס מאשר בשוליים היא לא כי אני בא ואומר ‘היום בא לי להיות קונצנזוס', אני פשוט מספר את הדברים שמצחיקים אותי. בדיחות עדות, למשל, זו לא הנישה שלי... הקונצנזוס הוא התוצר בעצם".
אתה מרגיש שלפעמים אתה מרסן את סגנון ההומור שלך כדי לשמר את התדמית הנקייה שהרווחת? שהמעמד מחייב?
“סיננתי דברים גם בתחילת דרכי, ההומור שלי מתחילת הדרך ועד עכשיו הוא באותו קו. אני לא זוכר שעשיתי דברים אחרים. יש סטנדאפיסטים שלא מבינים מה מצחיק בבדיחות שלי – הם אומרים: איפה העוקץ? איפה האמת? אבל צחוק אי אפשר לזייף, או שזה מצחיק אותך או שלא. ההומור שלי פחות נועץ שיניים, אלא יותר מעורר הזדהות". אבל שלא תטעו, אורי לוקח את הסטנד אפ מאוד ברצינות, התוצאה היא אמנם “מצחיק/לא מצחיק", אך הדרך מורכבת בהרבה. “סטנד אפ אולי נשמע מקצוע הומאני, אבל בעצם מדובר בתרגיל מתמטי אחד גדול. אתה מנתח את כל מה שמסביבך, הכל עובד לפי תבניות... לבנות מבנה של בדיחה זה כמו לאזן משוואות. למשל אם הייתי רוצה לספר בדיחה שסובבת סביב העובדה שבנים תמיד נמצאים במגרש הכדורגל, לא אפתח בזה, אלא בהצגת הצד של הבנות כדי שזה ייצור את הקוטביות: ‘בנות בהפסקות עושות ככה וככה, והבנים בדיוק הפוך'. זה כמו שאם רוצים לספר בדיחה על שירותים ציבוריים בארץ, עדיף לפתוח בסיפור על שירותים ציבוריים בחו"ל, למשל".
אורי הוא אמנם, כפי שהגדירו אותו בעבר, “סטנדאפיסט לכל המשפחה", אחד כזה שאפשר לצפות בקטע שלו יחד עם ההורים בסלון, ועדיין, “התווית הממוסדת" אינה מונעת מבני הנוער להיות חלק מהקהל שלו, להפך, הנוער הוא חלק מרכזי מהקהל שלו, כזה שמלווה בהופעות, צופה באדיקות בקטעים ב"יוטיוב" ונותן חיבוק (או צ'פחה ידידותית) ברחוב.
אתה בקשר עם קהל הנוער שאוהב אותך מאוד?
“אני משתדל להיות איתם בקשר דרך האתר שלי, הפייסבוק ועכשיו גם טוויטר. כשמישהו כותב לי בהודעה ‘מה קורה, גבר? ראיתי אותך אתמול בהופעה והיה ממש מצחיק', אני עונה לו, וזה כיף. מבחינתי כולם חברים שלי. אני אוהב לפגוש אותם ברחוב ולהצטלם איתם, ואני יודע כמה הקהל של הנוער הוא מתוחכם ובררן".
האהבה הזו מהקהל בכלל, ומהקהל הצעיר בפרט, היא זו שמדרבנת את אורי להמשיך ליצור באותו הילוך גבוה שאליו הוא מורגל מתחילת הדרך (שהייתה לפני משהו כמו עשור, אגב). “למשל היום אין לי הופעה, אני יכול סתם להסתלבט בבית, אבל אני מרגיש שאני חייב ללכת למרתון הופעות בערב בסגנון 'במה פתוחה', חייב לשמור על כושר". הצורך הזה מצידו "לשמור על כושר" בתחום נובע ככל הנראה עקב התובנה הפשוטה ש"הסטנד אפ לא קיים ללא קהל". זה בטח גורם לו ללכת עם כל הסיפור צעד אחד קדימה ולהכריז שהוא אפילו נשוי לקהל, אבל היי, זה כבר סיפור אחר.
איך בכלל מזהים “הומור מהחיים"?
“מחפשים תופעות מצחיקות, כל הזמן. כל דבר יכול להיות מצחיק. אני מנסה להסתכל (הוא אומר ובוחן את סביבת בית הקפה. עיניו נחות על שקע חשמלי). נגיד תקע חשמלי, אם הייתי זורק לך כאסוציאציה את המילים ‘תקע חשמלי', היית חושבת בשלב מסוים על כל מיני דברים, כמו למשל שכשאת צריכה להוציא תקע, ואת לא יודעת מה של מה ואת מהמרת, את מוציאה את התקע הלא נכון
“כשהצלחת לזהות תופעה שמתרחשת לכולם, צריך להלביש עליה, להוסיף תבלינים... ואז אני בודק ושואל חברים. במהלך היום אני מתקשר ושואל הרבה חברים ‘קרה לך ש...?'. לא קרה לך? ביי'. נגיד לפעמים אתה שומע דפיקה בדלת, יוצא ואין אף אחד, ואז אתה מרגיש הכי דביל בעולם, כאילו אתה מחפש חברים בכוח...".
חשבת פעם איך היו נראים חייך בלי ההומור? כלומר לא רק מבחינת הקריירה...
“בטח הייתי אדם אחר לגמרי. קשה לי לראות את עצמי לא מצחיק, כאילו מה אני אגיד, מה אני אעשה?".
אתה לא מסוגל אפילו לעכל את המחשבה, מה?
“כי זה לא רק מצחיק/לא מצחיק, זו דרך החשיבה. הכל מתחיל באיך שאתה מנתח דברים, מחפש את הקריקטורה בחיים, הדברים הבולטים והמוקצנים... אני לא יכול לראות את עצמי חושב בסגנון חשיבה אחר".
והציפייה של “יאללה, תצחיק אותנו" לא נמאסת לפעמים?
“אין לי בעיה להיות על תקן המשעשע, זה לא שקניתי אפליקציה של ‘הומור'. זה מי שאני, ומעבר לזה מן הסתם יש בי צדדים נוספים, ואין לי בעיה שכל אחד יאהב את מה שהוא אוהב בי וינצל אותי בהתאם. אני מקווה רק שבוקר אחד לא אקום ולא אהיה מצחיק... בכלל, אני משתדל להיות כמה שיותר שמח, המנגנונים בראש לימדו אותי לקחת את הדברים המבאסים ולשים אותם בצד".
כולם יודעים שעדיף להיות אופטימי על פני פסימי, אבל זה לא פשוט כל כך.
“תראי, זה לא שאני לא מצוברח ומדוכדך – אני פשוט יודע שלהיות מצוברח זה נחמד לזמן קצר, ואם זה לא מקדם אותי אני ישר צריך לעבור למחשבות חיוביות. אם נגיד חברה שלי זרקה אותי, אני יכול חודש להתמסכן על הספה ולאכול גלידה, אבל אני יכול גם להיות ענייני ולנתח את זה ולהגיד: ‘או.קיי, היא לא רוצה אותי, אני רוצה מישהי שתרצה אותי', הכי פשוט, הכי נקי – פשוט מנסה להעיף את העיסוק בזה מהראש".
אז סטנדאפיסטים הם אנשים שמחים?
“סטנדאפיסטים הם לרוב אנשים שהם גם שמחים מאוד וגם עצובים מאוד, בכל קצות הרגש...".
לא היית רוצה חופש מהעבודה הזאת? זה כאילו אף פעם אין לך מנוח.
“עצם העובדה שאף פעם אין חופש רק מראה כמה טוב לי בעבודה שלי. זו עסקת חבילה, אין מה לעשות. אז אתה חי את העבודה וחולם עליה, אבל הממוצע הכולל מדהים".
יש רגעים שבהם נמאס לך להיות דמות מוכרת?
“לא, כי ההכרה הציבורית היא משהו שתמיד רציתי".
גם כשמצלמים אותך צילום פפראצי בים?
“זה חלק מהעניין, לכל דבר יש מינוסים. אולי אם ההכרה הציבורית הייתה מגיעה הודות להשתתפות בתוכנית ריאליטי והיו מזהים אותי עם משפטים כמו ‘בוא'נה, זה אתה, איך הוא עשה לך את הקטע הזה, איך הוא הדיח אותך!', זה היה מפריע, אבל אנשים עוצרים אותי ברחוב בגלל האומנות שלי, בזכות הבדיחות שלי, אנשים מצטטים לי בדיחות שלי - אין מדהים מזה".
לאחרונה שבה למסך העונה השישית של תוכנית ההומור המצליחה “צחוק מעבודה". לא רע בכלל בהתחשב בביקורות הצוננות שמלוות את התוכניות מיומה הראשון, אבל הקהל אומר את דברו מדי עונה ומצביע בשלט. העונה הצטרפו רועי לוי ונדב אבוקסיס לצוות הקבוע, שכולל את שלום אסייג, ליטל שוורץ, קובי מימון, ארז שלם, יעקב כהן וכמובן, אורי חזקיה. אגב, בניגוד לעונות הקודמות, העונה תשודר התוכנית 24 שעות בלבד לאחר צילומה, מה שהופך אותה לאקטואלית יותר.
איך אתם מצליחים לחדש ב"צחוק מעבודה" וליצור כל כך הרבה חומר?
“זו שאלה שאני שואל את עצמי הרבה, כי זו די משימה בלתי אפשרית ליצור כמות כזו של בדיחות. נגיד עכשיו אני אמור לחזור הביתה ולחשוב על בדיחות על פייסבוק. אז אני אגלוש קצת בפייסבוק, אנסה להתמקד במשהו; נגיד תמונות פרופיל, מה הן אומרות, מה ההבדל בין תמונות פרופיל של בנות לבנים... אני פשוט נכנס לעומק כדי לנתח את הנושא ואז כותב לעצמי נקודות, ומשם זה מתפתח. אגב, מאותן עשר בדיחות שאכתוב על פתק, סטטיסטית, החברים יצחקו משתיים, ולבמה תגיע רק אחת". השאלה הזו מזכירה לאורי את הרעיון שלו על “פייסבוק לחיות", פייסבוק שבו למשתמש מן המניין כמו חתול, למשל, יציגו ב"People you may know" טיגריס, אבל נו, אנחנו כבר סוטים מהנושא.
הצורך ליצור כמות כזו של חומר לא חוסם?
“אני תמיד בהיכון, מי שלא חושב על בדיחות בערב שבת – לא מספר אותן בשבת".
ולסיום, שאלה הרת גורל: איך החיים בצל תסביך השיער?
“'בצל' זו בחירת מילים מדויקת, זה באמת מוצל יותר... אני יודע שהשיער הוא כמו ילד שמתישהו יעזוב את הבית, ככה שכל עוד הוא פה אני אוהב אותו איך שהוא. אז מבחינתי שיטרוק את הדלת ואפילו שישאיר את הנעליים בסלון...".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם