Pump Up The volume
דיוויד גטה הוא כבר מזמן לא רק די.ג’יי. למעמדו כמפיק על שכל המי ומי רוצים לעבוד איתו הוא הגיע לגמרי לבד ובעבודה קשה. ראיון בלעדי לרגל אלבומו החדש, “Nothing But The Beat”, שבטח יכבוש כל מצעד אפשרי
גטה הצרפתי (בעל המוצא היהודי, בל נשכח) הצליח להפוך בתוך כמה שנים לשם החם ביותר בגזרת הדאנס בכל העולם, וכל אומן שרוצה שיהיה לו שיר שיתנגן ברחבת הריקודים פונה אליו. את הקריירה שלו התחיל בגיל 13 בתור מתבגר מופרע, ובגיל 17 קיבל את עבודת התקלוט הראשונה שלו.
את אלבום הבכורה שלו, “Just a Little More Love", הוציא רק בשנת 2002 כשהיה כבר בן 35, ומאז הקפיד לעבוד לאט וביסודיות על קריירת ההפקה שלו (שירה אף פעם לא הייתה חלק מהעניין אצל גטה), והתחיל להתפרסם בזכות להיטים כמו “Love Don't Let Me Go". אך רק עם הוצאת אלבומו “One Love" בשנת 2009 (זו כנראה המילה המועדפת על הבחור) נחשף גטה לקהל מעריצים גדול (רמז, אנחנו), והציג שיתופי פעולה מרשימים בין היתר עם פרגי, אייקון, קלי רולנד, ני-יו, וויל.איי.אם וריהאנה, והתחיל לבסס את מעמד הסופרסטאר שבו הוא מחזיק כיום.
כיאה לדי.ג'יי ומפיק במעמדו, גטה בן ה-44 ממשיך להסתחבק עם הכוכבים הגדולים ביותר ומוציא את אלבומו החמישי, “Nothing But The Beat", ב-31 באוגוסט, תאריך סמלי שיעודד אתכם לקראת תחילת הלימודים. באלבום הנוכחי מתארחים, בין היתר, ניקי מינאז' ופלו-רידה בלהיט “Where ?Them Girls at", טאיו קרוז ולודקריס בסינגל השני, “Little Bad Girl", וגם סנופ דוג, אשר, כריס בראון וליל וויין, וויל.איי.אם, אפרוג'ק, אייקון, טימבלנד והתגלית החדשה Dev וגם אומניות מפתיעות דוגמת יוצאת "אמריקן איידול" ג'ניפר הדסון, ג'סי ג'יי והזמרת האוסטרלית סיה, בשיר שאליו עוד נחזור בהמשך.
גטה מצליח בגלל הרבה סיבות, וכנראה שאחת מהן היא הקלות שבה הוא מוציא להיטי ענק. העבודה שלו על להיטים מתבצעת באופן רגוע מאוד ולא מתאמץ, שגורם לכל שאר אומני הדאנס בעולם לאכול את הכובע. בראיון בלעדי ל"מעריב לנוער" מספר לנו גטה על הדרך שבה הוא התחיל למעשה ליצור את אותם להיטים ואיך הגיע להיות מי שהוא היום.
אז אתה יכול ליצור ביט תוך יום?
“אנשים תמיד אומרים: ‘אה, אבל זה ממש קל – לקח לך רק יום אחד ליצור את השיר הזה, זה כלום...'. אז כן ולא. כי כשיש לך רעיון טוב השיר יהיה גמור תוך יום אחד, אבל יש עשרה רעיונות גרועים על כל רעיון אחד טוב. לפעמים אומנים מבקשים ממני ביט או רמיקס ואומרים: ‘נו, קדימה, זה כלום בשבילך. זה ייקח לך רק יום אחד!', וזה אפשרי, אבל לפעמים אני נאבק עם זה במשך חודשיים".
איך מתרחש תהליך העבודה על שירים מבחינתך – אתה מבקש מאומנים להשתתף באלבום?
“האומנים פונים אליי, לא אני אליהם. מבחינתי הסאונד האלקטרוני קיים כבר תקופה, אבל מבחינתם זה סאונד חדש לגמרי. הם רוצים ליצור שירים עם הסאונד הזה, אבל לא יודעים איך, לכן הם פונים אליי".
מה חדש בסאונד של האלבום הזה לעומת האלבום הקודם?
“רציתי לשלב באלבום מוזיקת דאנס אירופית ומוזיקה אורבנית אמריקאית. ‘Where Them Girls At' דומה מאוד לסגנון של ‘Sexy Bitch' (הלהיט עם אייקון מהאלבום הקודם של גטה), אבל זהו זה, אני מתקדם למשהו שונה, חדש יותר".
"אני שמח שהסאונד של האלבום הקודם, הדאנס, תפס כל כך, כי זה משהו שאני אוהב. במשך
כשיצרת את השירים באלבום כיוונת אותם בראש לאומנים ספציפיים?
“כן, אבל לא יצרתי אותם כשחשבתי על אדם מסוים. קודם כל אני יוצר את הטראק ואז אני חושב ‘או.קיי, זה יהיה מושלם לקול שלו או שלה...'. אני רוצה להיות חופשי כשאני יוצר מוזיקה, אני לא אוהב ליצור מוזיקה ספציפית בשביל מישהו, אלא אם כן אנחנו עובדים יחד בסטודיו, אז אני משמיע להם את הביטים שלי, ומה שהם אוהבים זה מה שאנחנו כותבים".
אתה לא כותב בעצמך את המילים לשירים באלבום, אלא מצפה מהאומנים שאיתם אתה משתף פעולה לכתוב אותם. מה עוד הם מספקים, את הלחן?
אגב “I Gotta Feeling", אתה חושב שההצלחה של השיר שינתה את הקריירה שלך או את הדרך שבה אנשים מאזינים למוזיקת דאנס?
“כן, כי עכשיו יש מצב שבו אומנים שחורים מושמעים בתחנות רדיו של פופ, וביטים של דאנס שאמורים להיות יותר של אנשים לבנים מושמעים בתחנות רדיו של מוזיקה שחורה. אז זה גדול יותר ממה שאנחנו חושבים שזה - זה חדש מאוד וחשוב מאוד".
בנוסף לסיה המפיק הצעיר אפרוג'ק הוא אחד האנשים החביבים על גטה בזמן האחרון, והוא מתארח בצד האלקטרוני של האלבום החדש, שמכיל בגרסתו המורחבת שני דיסקים, שאחד מהם הוא קטעים אלקטרוניים של גטה ללא שירה. “בשבילי לעבוד עם מישהו כמו אפרוג'ק זה מרגש בדיוק באותה מידה כמו לעבוד עם מדונה או ריהאנה", אומר גטה. “מבחינתי מה שחשוב הוא האווירה בסטודיו, ההתרגשות והכישרון של האומן. האנשים שאני עובד איתם מפורסמים מסיבה מסוימת; יש להם כישרון אמיתי, לא מהונדס. אני לא עובד איתם מפני שהם מפורסמים, אלא בגלל הקסם שהם מביאים איתם ושאנחנו חולקים".
גטה אמנם עובד עם אומנים מוכשרים, אבל לא תראו אותו מסתובב איתם בשעות הפנאי. בניגוד להרבה כוכבים אחרים, לא נראה שלגטה יש חבורה משלו.
אתה עובד, מופיע ומבלה בעולם שבו מי שיש לו פמליה גדולה יותר נחשב לכוכב גדול יותר... איפה הפמליה שלך?
“בדיוק! האמת היא שלפעמים עולה לי בראש המחשבה ‘איפה אתם, אנשים?', אבל אני לא צריך אנשים. אני לא צריך שומרי ראש, כי אין לי אויבים. ואני רואה את האנשים שיש להם שומרי ראש והם מתחילים להתנהג שונה, לא רק חברתית, אלא באופן כללי. אז אני שמח על זה שאין לי פמליה כזו, כי אני חושב שלפעמים זה טוב להישאר חיובי, להישאר פשוט. והרבה מאלה שיש להם פמליה, למרות שהם אנשים נחמדים, צריכים להעמיד פנים ולגלם דמות... ואני רואה אותם משתנים עכשיו".
היית אומר שפשטות היא המפתח לשיר טוב?
“לחלוטין. והאמת היא שהחוויה שלי, של לעבוד עם אומנים מדהימים, היא שדי קשה ליצור משהו פשוט. כשאני עובד על משהו אם אני צריך להוסיף עוד ועוד פרטים, זה אומר שהרעיון המקורי לא חזק מספיק. בדרך כלל אם אני לא עושה את זה תוך יומיים זה אומר שזה לא טוב מספיק".
אגב מנגינות לא טובות מספיק, איך אתה מסביר את העובדה שאתה הצלחת מאוד בתור די.ג'יי ויש הרבה די.ג'ייז טובים שלא מצליחים כמוך?
“זה תלוי, כי זה קשור במידה מסוימת לשאלה אם אתה טאלנט או לא. וחוץ מזה יש עניין נוסף: אני לא רוצה לדבר בשם אנשים ספציפיים, אבל באופן כללי הרבה די.ג'ייז מפחדים לצאת מהקופסה, כי תרבות הדאנס שונה מאוד מתרבויות אחרות. אם אתה אומן היפ הופ ויש לך אלבום במקום הראשון כולם מכבדים אותך, אבל בתרבות הדאנס אנשים אומרים: ‘אה, אתה במקום הראשון? אוף!'. ואף אחד לא ידבר איתך יותר, זה ממש הרס עצמי".
מה היה האסון הכי גדול שלך כדי.ג'יי?
“זה קרה לפני שמונה שנים, כשבאותו זמן עדיין חיפשתי מקומות להופיע בהם. עכשיו המצב הפוך, יש לי מבחר גדול מדי של מקומות להופיע בהם. בכל מקרה, הייתי במוסקבה ותקלטתי במסעדה. הם אמרו לי שזה מועדון, והייתה שם חבורה של ביליונרים שישבו שם וצפו בי בידיים משולבות. ואני חשבתי לעצמי: ‘מה לעזאזל אני עושה כאן?'. זה היה ממש מביך, הרגשתי מושפל. זה אפילו לא היה קשור לכסף. רציתי לנגן ברוסיה, כי בדיוק התחלתי לפעול בזירה בינלאומית. אבל עכשיו אנחנו יודעים מי היזם הכי טוב באיזו עיר ושל מי המועדון הכי טוב".
בהופעות שלך אתה תמיד עומד מאחורי דוכן שעליו אתה מתקלט. למה בעצם אתה נשאר רק בעמדה הזו ולא עושה מעבר לכך?
“תמיד אהבתי לבלות במסיבות ולרקוד, אבל הייתי ביישן מאוד. אם היית אומר לי שאני צריך פתאום להעלות מופע ריקודים כמו אומן פופ זה היה נורא, כי אני מדבר עם אנשים דרך המוזיקה שלי. זה לא עושה אותי ביישן, אבל כשאני צריך להשתתף בתוכנית טלוויזיה למשל אני הרבה יותר ביישן".
ביישן, ביישן, אבל אי אפשר להסתיר את זה שגטה יודע להרים את הקהל בכל הופעה שהוא רק נותן. הקצב המידבק בשירים שלו כובש כל מאזין, ואוהבי דאנס מחכים בשקיקה לכל שיר ששמו חתום עליו. אולי זו גם אחת הסיבות לשמו של האלבום, “Nothing But The Beat" - דבר מלבד הקצב. “השם די מסביר את האובססיות שלי", אומר גטה, “ומלבדו יש שיר אחד שאני אוהב באלבום, שיתוף פעולה עם וויל.איי.אם, שהשם שלו בשלבי העבודה היה ‘דבר לא משנה מלבד הקצב'. אז יש קשר. השם בעצם אומר שהכל סובב סביב הקצב. אני קודם כל די.ג'יי, אני אוהב קצב טוב". גם אנחנו, גם אנחנו.
רוצים לבחור את 100 הכוכבים של ישראל? היכנסו לדף הפייסבוק שלנו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם