תולדות הרוק
היום נראה כאילו הרוק היה פה תמיד, אבל כמו כל דבר טוב גם הוא היה צריך להתחיל איפשהו. כך נולד הרוק, מאלביס, דרך פסטיבל וודסטוק ועד המטאל העצבני. תוציאו מגברים
זוהי כנראה ההוכחה הטובה ביותר, עבור כולנו, גם עבור אלה מאיתנו שאוהבים דרבוקות וגם עבור הבנות שבינינו שפוסטרים של ג'סטין ביבר מעטרים את קירותיהן, שהרוק הוא עדיין אחד מסגנונות המוזיקה הבולטים של השנים האחרונות, אם לא סגנון המוזיקה הבולט ביותר.
אז הרוק עדיין חי, או.קיי, אבל מה עם המקום שבו הוא התחיל? מתי נוגן בפעם הראשונה שיר שראוי היה להיקרא “שיר רוק"? מי היה הראשון ששבר גיטרה על הבמה? ומה זה ה"רול" הזה שאנשים מסוימים מתעקשים להדביק לו? יצאנו למסע בעקבות תולדות הרוק. התוצאות יטלטלו את עולמכם.
במוזיקה, כמו בכל סוג אחר של אומנות, קשה לשים את האצבע על השנייה המדויקת שבה הופעות הרוק הפרועות והמוזיקה הרועשת, כפי שאנחנו מכירים אותן היום, צצו להן מהמעמקים. הרוק הוא כמו עץ גדול שקשה לזהות את הזרע המסוים שממנו הוא צמח במקור. אבל אם היינו רוצים בכל זאת להתחיל ממקום מסוים, אולי כדאי שנתחיל לדבר על לידתו של הבלוז.
הבלוז הוא אחד הסמלים המובהקים של התרבות האמריקאית, אם זו תרצה בכך או לא. היא תרצה בכך מכיוון שמדובר באחד מסגנונות המוזיקה המרגשים ביותר שעד היום אפשר למצוא את השפעותיו; והיא לא תרצה בכך מכיוון שמדובר בעדות עגומה לאחת התקופות האפלות ביותר שידעה ארצות הברית של אמריקה, אי שם במאה ה-19, כששחורים אפריקאים נמכרו למשפחות אמריקאיות לבנות כעבדים. נדמה שקל מדי לשכוח שהיה מדובר במספר עצום של אנשים שחיו בתנאים מכפירים ויוחסו להם תכונות
אבל דבר אחד מבדיל בין בני אדם לחיות: מוזיקה. השחורים רצו להביע את העצב והדיכוי של נשמתם המשועבדת, והדרך הטובה ביותר שיכלו לעשות זאת, ומזל שכך, היה להרים את הכלים הלבנים הידועים, כמו סקסופון, חצוצרה וגיטרה, ולהתחיל לנגן בלוז. לא רק כאב של עבדות היה בבלוז, כי אם גם כאב על אהבה ועל הדרך שבה מתנהל העולם. כן, זה מזכיר לא מעט את מה שהרוק מנסה להביע. לא פלא שעד היום הרבה רוקיסטים מושפעים מזמרי הבלוז הידועים.
ככל שקשה לספר מי בדיוק המציא את הבלוז, כך קשה גם לספר מי יצר את הרוקנרול, שצמח ממנו. הוא צמח הרבה שנים אחרי שהבלוז כמעט פינה את מקומו לטובת מוזיקה “מוארת" יותר, אבל נראה היה שדווקא הצעירים הלבנים של אמריקה באותה תקופה, שנות ה-50 של המאה ה-20, היו אלה שחיפשו איך לעדכן את הבלוז ולהשתמש בכאב ובכמיהה לשינוי שמזוהה איתו כל כך.
הצעירים האמריקאים היו נואשים למצוא מטרה אמיתית לחייהם. מלחמת קוריאה שהתחוללה באותם ימים לא הצליחה להעניק להם ייעוד, אלא רק גרמה להם להבין שהם מחפשים משהו אחר מאשר גבורה צבאית או עוצמה פוליטית. למעשה, הרוקנרול התחיל כמוזיקת מחאה: הצעירים האמריקאים חיפשו לתת דרור לרגשות כמוסים של כעס ותסכול דרך גרסה קצבית, מהירה ואפילו שמחה יותר של הבלוז הישן והטוב. ומכאן גם שמו: Rock and Roll – מוזיקה שתטלטל ותגלגל אתכם.
בעלי חברות התקליטים לא התעלמו מההתעניינות הגוברת של הצעירים באמריקה בסגנון המוזיקה החדש. הם הבינו שטרנד מוזיקלי וחברתי חדש צובר תאוצה, ומחליף את מקומו השמרני והמעונב של סגנונות המוזיקה הקיימים. הצעירים האמריקאים כבר לא מפחדים לדבר על המיניות שלהם, בטח שלא לשמוע אותה בוקעת מתוך הרדיו שלהם. מכאן זה היה רק עניין של זמן עד שהרוקנרול ישתלט על העולם. גם היום הרוקנרול נחשב למעשה לרוק הקלאסי. אבל כדי להפוך לשליט אמיתי בעולם המוזיקה היה חסר לרוקנרול עוד משהו: היה חסר לו מלך.
בדיוק למקום הזה החליק בטבעיות אלביס פרסלי, האומן הראשון שידע למנף את הסגנון החדש הזה לכוכבות של ממש. הוא המציא את המושג “סטאר" עוד לפני שהוא היה קיים, וכל כוכב רוק שמכבד את עצמו חייב משהו לנהג המשאית הזה, שעד היום הוא אחד האנשים הכי מרוויחים בהיסטוריה של הרוק ובהיסטוריה בכלל. אלביס היה בדיוק מה שמעריצי הרוקנרול חיפשו בכוכבים שלהם, אדם לבן שמתנהג כמו שחור, מודל שיחזור על עצמו בכל כוכבי הרוק במשך השנים.
תנועותיו, סגנון הריקוד שלו והמוזיקה שלו היו לקוחים מתוך תרבותם של השחורים האמריקאים - אלביס פשוט “הלבין" אותם, ובכך בעצם העניק לרוקנרול, על כל תרבותו, את תעודת הכשרות שהיה זקוק לה בחברה של אותם ימים. עם אלביס הפך הרוקנרול רשמית לתופעה מוזיקלית של ממש ולמרכז העניינים.
אחרי אלביס באו אומנים כמו באדי הולי וצ'אק בארי. באדי הולי היה הראשון, לא ייאמן, שכתב את המוזיקה של עצמו. זאת הייתה מהפכה של ממש בימים שבהם הייתה הפרדה ברורה בין מלחינים לזמרים, אבל באדי הולי שבר את החוקים, וניסח חוק חדש לכל זמרי הרוק שיבואו אחריו: ברוק כמעט תמיד אתה כותב את המוזיקה לעצמך, מתוך הלב והנשמה.
הולי ניסח חוק נוסף, והוא שכוכבי רוק מתים צעירים: הוא מת בתאונת מסוק בגיל 22, לפני שהספיק להפוך לאגדה אמיתית. אך אפילו אגדי ממנו היה צ'אק בארי, מי שכתב רבים מהמנוני הרוק הידועים ביותר ומי שנחשב לאחד האנשים החשובים בהיסטוריית הרוק. ג'ון לנון אמר עליו פעם, שאם היו נותנים לרוקנרול שם אחר, היו קוראים לו צ'אק בארי. בארי כתב והלחין להיטים כגון “Roll Over Beethoven" ו"Johnny B. Good" והיה ידוע כאדם שקשה לעבוד איתו. למעשה הוא ידוע ככזה עד היום, מאחר שהוא עדיין חי ופועל בסנט לואיס שבארצות הברית. אפשר לומר בבטחה שכל חובב רוק חייב לשמוע ולהכיר לפחות כמה שירים של בארי כדי להגדיר את עצמו כמבין בנושא.
עד אמצע שנות ה-60 המשיך הרוק לפרוח ולהתפתח במה שכונה “העשור שלא יחזור", שיצר את הרוק הקלאסי, דרך אגדות כמו הביטלס והרולינג סטונס. אך אולי הרוק היה אובד בתוך עצמו אלמלא מצאה אותו אחת הקבוצות התרבותיות והפוליטיות החשובות באותן שנים: ילדי הפרחים. ילדי הפרחים, ה"היפים" אם תרצו, חיפשו משמעות חדשה לחייהם, במיוחד לאור מלחמת וייטנאם האמריקאית שסחפה את האומה כולה לקדחת לאומנית זועמת, בעיקר נגד כל מה שהריח מקומוניזם. קצת כמו הנוער של שנות ה-50 שהצמיח את הרוקנרול, אך באופן המוני, גדול ומשפיע הרבה יותר.
אם עד אז מהפכנים צעירים כמוהם היו מיעוט, כעת היה מדובר במספר עצום של אנשים, תוצאה של גל הלידות הענקי (ה"בייבי בום") ששטף את המדינה אחרי מלחמת העולם השנייה. יתרונם המספרי הוביל לכך שהיה להם קל הרבה יותר להשפיע, קל הרבה יותר להאשים את המבוגרים בהרס העולם, קל הרבה יותר לקרוא לחזרה לטבע ולערכי האחווה, וכמו כן, קל הרבה יותר ליצור סוג חדש של כוכבים.
כך נולד הרוק של שנות ה-70, ויחד איתו דמויות כמו ג'ון לנון, ג'ימי הנדריקס וג'ו קוקר. המצאות כמו לשבור את הגיטרה על הבמה, לגדל שיער ארוך ולצרוך סמים הפכו באותה תקופה לאידאל של כל הרוקיסטים באשר הם.
תקופת השיא של ההיפים – ויש שיאמרו תקופת השיא של הרוק – הייתה פסטיבל וודסטוק בשנת 1969, כשבמופע רוק שיצא מכלל שליטה התקבץ קהל בלתי ייאמן של 400 אלף איש (!) היפים כדי למחות על המלחמה. הפסטיבל היה חגיגה של סקס, של סמים ו... טוב, של רוקנרול. הצצה למאבק האוהלים שמתחולל בימים אלה בכל רחבי המדינה תחשוף בפניכם כעשירית מההתרגשות ששררה בוודסטוק, שהרוק היה חלק בלתי נפרד ממנה.
שנות ה-80 הובילו לירידה במעמד הרוק, עם התפתחות אויבו הנודע – הפופ, אך עם זאת מקומו לא נפקד לחלוטין. ככל שהתברר שכדי להיות רוקיסט טוב צריך להיות גם פרפורמר יוצא מן הכלל החל לצמוח סגנון חדש שזכה לכינוי “גלאם רוק": רוק שעיקרו היה ההופעה. נציגי הגלאם רוק, שהבולטת בהם הייתה להקת קווין, היו נוהגים לעלות לבמה בתלבושת צעקניות ונוצצות, באיפור כבד ובמיניות קצת מעורערת. ההופעות שלהם לוו בגימיקים, וכל המרבה באור וזרקורים הרי זה משובח.
מנגד, במקביל, החל להתפתח סגנון אלטרנטיבי של מוזיקת רוק - הרוק המתקדם. אם אנשי הגלאם רוק הפכו את ההופעה למרכז הרוק והתמסרו למוזיקת הריקודים הקלילה משנות ה-60, אנשי הרוק המתקדם, כמו להקת פינק פלויד, החליטו שהמוזיקה, ורק היא, תהפוך לאומנות. כיאה לאומנות רצינית הרבה יותר, מי שעסק בה לא הצליח לגרוף מזה רווחים משמעותיים, וז'אנר הרוק כמעט נכחד, למרות שאנו חייבים לו את התפתחותם של כמה מהז'אנרים הבולטים כיום ברוק: הפאנק-רוק והמטאל.
הפאנקיסטים היו חברי תנועה חברתית שקמה באמצע שנות ה-70 ולקחה את הרעיונות שצרחו הרבה לפניהם ילדי הפרחים של שנות ה-60 אל מעמקי שנות האלפיים. הפאנקיסטים התנגדו לערכי החומרנות והלאומנות שנעשו בולטים כל כך בעולם המודרני. הם קראו לעצמם חסרי לאום או דת והיו לרוב טבעונים. כך גם המוזיקה שלהם ניסתה להתנער מממסדיות ולהיות שונה ככל שאפשר, ואחד הסגנונות הבולטים שהם בחרו לעשות זאת דרכו היה הרוק, בגרסה הרבה יותר מהירה ופרועה.
כמו לגלאם רוק, ובהתאם לרוק הראשון (וכמעט היחיד) שמאחוריו עומדת אידאולוגיה שלמה, גם לפאנק הייתה אופנה משלו, שכללה לבוש עור, המון ראשים מגולחים בתספורת מוהיקנית והרבה מאוד עגילים ונזמים. המייצגים המובהקים של הפאנק-רוק הם להקת הראמונס, שמתאפיינים בשירים מהירים, עמוסי גיטרות, שאורכם לא עולה לרוב על שתי דקות. יש מי שיאמר שזאת הייתה דרכו של הפאנק להפיץ את האידיאולוגיה העיקרית שלו: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו.
ואם הפאנק היה רועש, אז המטאל, או הרוק הכבד, הראה שיש לפאנקיסטים הרבה מה ללמוד בכל הקשור לרעש. המטאל היה סגנון צעקני, בולט וחסר משמעת הרבה יותר. מדובר בשירים אפלים הרבה יותר ופוליטיים הרבה פחות ובצלילי גיטרה צורמים הרבה יותר. הוריו היו הלהקות לד זפלין ודיפ פרפל. הן הצמיחו את להקות השיער – כן, ככה קראו להן – שהיו עולות לבמה באופן הכי פרוע שרק אפשר כשעל גופן קעקועים במקומות הכי אינטימיים שיש ומשתוללות ללא רסן או חשבון. התרבות שהתלוותה למטאל הייתה תרבות של פריקת עול מוסרי: סמים, ניבולי פה, סיגריות ואלכוהול - הכל הולך. הם לקחו את ה"סקס, סמים ורוקנרול" למחוזות אחרים לגמרי.
ככל שמתקדמים בהיסטוריה כך קשה יותר להתמקד ברוק בכלליותו, בעיקר משום שהסגנון כבר איבד כל מוקד ספציפי והחל להתפתח ליותר ויותר כיוונים חדשים. היום נהוג לחלק את הרוק לשלושה זרמים עיקריים: הרוק הקלאסי משנות ה-60 והמטאל והפאנק של שנות ה-70 וה-80.
למעשה כל להקה שיש בה "השילוש המקודש" של הרוק – גיטרה, בס ותופים – יכולה להחשיב את עצמה ללהקת רוק. להקות שמנסות לחרוג מהכללים הלא ממש נוקשים האלה נחשבות ללהקות אינדי, להקות ששווה לשים אליהן לב מדי פעם, למרות שגם הן מפוצלות לאינספור תת סגנונות שונים ומשונים.
ומה צופן העתיד של הרוק? קשה לדעת. הרוק הוא שם כללי ורחב כל כך, שזה קצת כמו לשאול מה יעלה בגורלה של ממלכת החי. בעצם, כמו ממלכת החי, קשה להאמין שהרוק ייעלם אי פעם. כל עוד אנשים ירצו לפרוק עול, למרוד במוסכמות ולהגיד משהו שונה, הרוק ישרוד. אפילו אם זה יהיה במסגרת משחק וידאו.
> רוצים לבחור את 100 הכוכבים של ישראל? היכנסו לדף הפייסבוק שלנו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם