למרות ההפסד - זאבי עדיין מנצח

קריירות ספורטיביות הן כמו פרשת חיים. יש כאלה שנקטעות באופן אכזרי ובלתי מובן, בין אם ספורטאי מקפח את חייו בגיל צעיר ובין אם נפצע ומאבד את כישורי-העל שעשו אותו טוב מכולם; יש כאלה שמגיעות לשיא מוקדם, ואחר כך גולשות לבינוניות; כאלה שזיכרונות העבר הגדולים רק עושים אותן מרירות יותר; יש כאלה שמתמצות ברגע אחד של הישג והתעלות, שנדמה שהוא עיקרה של התחרות הספורטיבית (אבל האמת היא שממש לא).

 
ויש ספורטאים, גדולים במיוחד, שהקריירה שלהם מקבילה לחייו של אדם במלואו: אנחנו רואים אותם צומחים לנגד עינינו מגיל הנערות המבטיח, חווים איתם נפילות והצלחות, מבינים את עוצמתה של הדרך ומקבלים הצצה להקרבה היום-יומית ולהתעלות הנדירה שנדרשות כדי לייצר ספורטאי גדול. אנחנו מבינים דרכם איך נראים החיים כשחיים אותם נכון.

בישראל, מדינה עם מעט מאוד ספורט ועוד פחות מזה תרבות ספורט, המקרים האלה נדירים במיוחד. קודם כל, בגלל המעטפת החיצונית: קהל שמעריך רק ניצחונות, תקשורת ספורט חסרת נשימה שמצבי הצבירה היחידים שלה הם האלהה היסטרית או בוז היסטרי לא פחות, מערכות ממשלתיות ואיגודים, שיותר משהם עוזרים לספורטאי הם שמים לו רגליים.

ושנית, בגלל הספורטאים עצמם. בענפים המתגמלים, כדורגל וכדורסל, רוב הספורטאים שלנו מתקדמים מעט מאוד במהלך הקריירה שלהם בבוגרים.

נוח להם במעטפת הלא דורשנית של הספורט המקומי והם לא רואים סיבה להתאמץ כדי לעשות את עצמם טובים יותר. בענפים האחרים המאמץ היוםיומי להתקיים, להחזיק מעמד מול המערכות ובתנאים חומריים גרועים, מתיש את רוב הספורטאים קודם זמנם.

זה מה שעושה את הקריירה של אריק זאבי, שאתמול ראינו את ההופעה האולימפית האחרונה שלו נקטעת כמעט לפני שהחלה, לנדירה ומשמחת כל כך. אנחנו שומעים על זאבי בן ה-35 כבר יותר מעשרים שנה, מאז היה לאלוף ישראל הצעיר ביותר אי פעם, בגיל 14.

כל כך הרבה פעמים ראינו אותו מתעלה ונופל, נפצע וחוזר, מוספד והנה הוא שוב על הדוכן, שגם אתמול היה חשק לצעוק לו דרך הטלוויזיה שיקום וימשיך, לא יכול להיות שככה זה נגמר.

אבל שם זה לא נגמר, כי זה אריק זאבי. זה לא הראיון שטוף הדמעות הראשון שהוא נותן אחרי הפסד, ועדיין יש בדבריו כל כך הרבה תום, כל כך הרבה פתיחות, רצון כזה להסביר באמת מה היה שם עם כנות שמחייבת אותו להודות שהוא לא בטוח שהוא מבין.

זאבי הציג בפנינו את הפסדו כמו שהוא מציג בפנינו את הקריירה שלו, כמו שאדם שלם ונבון מציג את חייו: בלי להתכחש לרע ותוך אימוץ מלא שמחה של הטוב. בלי להסתיר את פצעי הניסיון, אבל גם בלי להפוך אותו למקור של מרירות, התחסדות או דפנסיביות.

כל המקצועות האולימפיים נספרים בישראל רק אחת לארבע שנים, וגם זה רק ביום שבו מתחרה מי שנחשב מועמד למדליה. זאבי היה ארבע פעמים אלוף אירופה וסגן אלוף עולם, אבל ההישגים האלה נתפסו בתודעה הציבורית רק כרף ציפיות למדליה אולימפית, ההוכחה למקומנו בין העמים והאצבע בעין של האנטישמים באשר הם.

זה מייצר מצב קשה במיוחד בג'ודו, שבו אי אפשר לטעות אפילו פעם אחת, והכל יכול להיגמר בתוך 43 שניות, אפילו פחות. וזה עושה את הסיפור של זאבי למופלא עוד יותר: יעל ארד זרחה ביום אחד בברצלונה, אורן סמדג'ה הופיע ככוכב שביט יום אחריה.

זאבי, באותו ענף, הצליח להציג בפנינו פרשת חיים שלמה על כל מרכיביה.

"בהתחלה לא חשבתי שהמצב כזה מסוכן, וגם הגרמני לא חשב שזה יוביל לניצחון וכמעט ויתר על התפיסה", ניסה זאבי להסביר אתמול. "אחר כך בבת אחת זה נהיה מסוכן ולא יכולתי לצאת מזה. הרגשתי טוב ומרוכז, הייתה לי תחושה טובה, אולי מזה בא ביטחון עצמי מופרז. אני לא מבין איך זה קרה, הביטחון העצמי שלי והמיומנות שלו הביאו לזה - ועכשיו אין דרך חזרה, אי אפשר לתקן".

כמה פעמים הרגשנו ככה על דברים בחיינו. כמה פעמים זה היה לנו ביד וברח, לא הרגשנו איך זה נהיה פתאום מסוכן, ועכשיו אין דרך לתקן. וכמה מאיתנו עמדו מול הרגע הזה בשלמות ויושר כאלה.

לי קורזיץ אולי תביא מדליה, ואולי לא. אחרים יסכמו את ההופעה האולימפית שלהם כהצלחה או כישלון. כך או כך, רובם ייעלמו מהתודעה, ומי שישרוד יצוץ עוד ארבע שנים, כשיבוא שוב זמנו של המסע אחרי הגביע הקדוש של המדליה האולימפית.

איש מהם לא יהיה יפה ושלם בעיניי כמו אריק זאבי. הג' ודוקא שעלה אתמול למזרן בלונדון ירד ממנו המום ודומע אחרי פחות מדקה, וקם על הרגליים אדם במלואו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...