מקסיוטה לא היתה מקורית. כבר ידענו ספורטאיות ישראליות שטענו כי גורלן נחרץ רק בגלל שעת התחרות. הראשונה היתה הסייפת לידיה חטואל צוקרמן, שנכשלה באולימפיאדת אטלנטה ב.1996- "הגזימו האמריקאים, מי קם לתחרויות בחמש בבוקר,"? היא תהתה. גם השחיינית עדי ביכמן, שסיימה את שלושת המקצים שלה באולימפיאדת סידני 2000 במקומות 25 ועד ,38 נתקלה בתופעה המשונה. "את השיאים שלי אני עושה בדרך כלל בערב. אני לא משופשפת מספיק כדי לשחות בבוקר. בשביל זה אני כאן, כדי לדעת מה בכל זאת אני יכולה לעשות בבוקר," היא הסבירה.
כן, בזה אנחנו אלופים. ב15- האולימפיאדות שבהן השתתפה מדינת ישראל השמיעו ספורטאינו המובחרים אינספור תירוצים. לא תמיד דווקא אלו שנכשלו חיפשו תירוצים מביכים, לעתים גם ספורטאים שזכו להצלחות נאות דיווחו, רק ליתר ביטחון, על סיבות טובות לחוסר הצלחה אפשרי: המצב הביטחוני, זמזומי הצופים, השיפוט, שעת התחרות, יכולותיהם הגבוהות של שאר המתחרים, מזג האוויר, חוסר מזל, מחלות פתאומיות, עצבים, התרגשות ובגידת הגוף - אלו הם התירוצים הפופולריים ביותר.
ישראל השתתפה לראשונה באולימפיאדת הלסינקי ב.1952- המשלחת היתה קטנה, כיאה למדינה צעירה בת ארבע, רק 26 ספורטאים, מחציתם שחקני נבחרת הכדורסל. רוב הספורטאים לא צלחו את שלב המוקדמות, וכששבו לארץ נאלצו להשיב לשאלותיה של ועדה מיוחדת שמונתה "לבירור פרשת הופעתה של משלחת ישראל."
בראייה לאחור, שלושת חברי הוועדה המכובדת הניחו את התשתית לתירוצים ישראליים מפוארים. "אין לצפות שבהופעתנו הראשונה נוכל להגיע להישגים גבוהים העתידים לבוא רק לאחר שנים רצופות של פעילות מתמדת ושל עליית הספורט במדינה," הם כתבו בדוח קצר ומשעשע.
מכאן והלאה השמים היו הגבול. אחרי פרסום הדוח הממלכתי כמעט כל תירוץ נשמע הגיוני. למשל השחיין גרשון שפע, בוגר שלוש אולימפיאדות (רומא ,1960 טוקיו 1964 ומקסיקו), 1968 שאמר בזמנו: "בגלל המצב הביטחוני אין
בכלל, "התנאים הקשים" הם ליבת תירוצי ספורטאינו. שייט הקיאקים רועי ילין הגיע אחרון בגמר ליחיד למרחק קילומטר באולימפיאדת אתונה .2004 התירוץ שלו הדיף ריח רע. "היה קקי של מקצה, על הפנים," קבע ילין, "התחרות היתה מאוד ארוכה." גדעון אריאל, זורק דיסקוס ידוע, שנכשל בטוקיו 1964 כבר במוקדמות, חשף את מקור הבעיה: "השפתיים של הדיסקוס היו עבות ממה שהורגלתי." לקופץ למרחק דוד קושניר, שנכשל במוקדמות באולימפיאדת מלבורן ,1956 היה תירוץ גאוני: "אני לא רגיל למגרש האולימפי," אמר ברצינות.
"באולימפיאדה יש המון אירועים שמשפיעים על היכולת של הספורטאי," אמר השבוע קושניר ל"מוספשבת," "ניתרתי מטר לפני הקרש כי הייתי במצב גופני ונפשי גרוע מאוד. היה לי ג'ט לג נורא ואז עוד לא הכירו את התופעה. וגם אף פעם לא היה לי מאמן. זה לא שהספורטאים מחפשים תירוצים, אנחנו מחפשים סיבות ויש הרבה מאוד סיבות לכישלון."
לקלע אלכס דנילוב, שהגיע למקומות ה15- וה20- באתונה ,2004 אכן היתה סיבה מצוינת לכישלון. "בתחילת הירי שמעתי כל הזמן זמזומים בעברית מאחורי," הוא סיפר, "זה הפריע. כל הזמן חשבתי למה זה שמדבר לא הולך הצדה."
האצן לוי פסבקין זינק למרוץ 100 מטר בטוקיו 1964 כמה שניות אחרי כל הרצים. מבחינתו, הגשם והשפה היפנית היו האחראים לביזיון. "היה גשם, לא שמעתי את הזינוק והמזניק לא העיר לי שנותרתי במקום," הוא התלונן, "פקודת ההיכון ניתנה ביפנית." אגב, למרוץ ה200- מטר פסבקין אפילו לא טרח להגיע. "אין לי סיכוי בחברת הספורטאים הנודעים," הוא אמר במסיבת עיתונאים בכפר האולימפי.
ארבע שנים לפני פסבקין, ברומא ,1960 היו אלה רוכבי האופניים, יצחק בן דוד והנרי אוחיון, שהוציאו את דיבת רוח הספורט רעה. לפני האולימפיאדה נחשבו השניים לתקווה גדולה, אבל פרשו מהתחרות הרבה לפני קו הגמר והודו ש"זה לא בשבילנו. זה יותר מדי קשה." לטענתם, בכפר האולימפי הקשו על חייהם, מה שהפחית את סיכוייהם לסיים את התחרות. "למרות בקשותינו החוזרות, שיכנו אותנו בקומה השלישית, ואנו נאלצים להעלות ולהוריד את האופניים, דבר המצריך מאמץ מיותר," התלוננו.
"שחיתי במסלול צדדי ולא ראיתי את הבנות הטובות שימשכו אותי," הסבירה השחיינית הישראלית טימיאה טוט, שסיימה את אולימפיאדת ברצלונה 1992 במקום ה20- מתוך 32 משתתפות במשחה ל200- מטרים פרפר.
חבל שטוט לא הצליחה למצוא תירוץ מקורי יותר. התירוץ הזה הועלה לראשונה באולימפיאדת מלבורן 1956 על ידי השחיינית שושנה ריבנר, ששחתה במסלול הקיצוני השמאלי ושאפה אוויר מצד שמאל, ולכן לא יכלה לראות את יריבותיה - כך היא הסבירה. השייט עמית ענבר נתקל בבעיה דומה באולימפיאדת סידני. "היה לי אחלה זינוק אבל פשוט לא מהצד הנכון," הוא אמר.
יכולותיהם הגבוהות של היריבים הן תירוץ חביב במיוחד על הספורטאים הישראלים לדורותיהם. "הוגרלתי למקצה גרוע, המקצה שלי היה הקשה מכולם," הסבירה האתלטית חנה שזיפי את כישלונה בריצת 800 מטר באולימפיאדת מקסיקו .1968 "הריצה סחטה את כוחותי," היא פירטה למי שעדיין לא ריחם עליה, "ובסיומה שכבתי שעה כדי שהדופק יחזור למצב נורמלי."
הג'ודוקא גל יקותיאל זכה במקום החמישי והמכובד באולימפיאדת בייג'ין, אבל הצטייד מבעוד מועד בתירוץ טוב למקרה של כישלון. הוא הסביר שיריביו "היו אלופי עולם, מדליסטים אולימפיים וזו היתה דרך קשה." "הגעתי בריא וחזק לתחרות," אמר המתאבק גוצ'ה ציציאשווילי באתונה, "אבל הרוסי הוא אחד החזקים כאן."
לא כולם הגיעו לאולימפיאדה כל כך בריאים וחזקים כמו ציציאשווילי. זורק הדיסקוס גדעון אריאל לא התחרה באולימפיאדת רומא מכיוון שחלה פתאום בשפעת קלה. יואב ברוק, שהגיע בסידני למקום ה38- מתוך 74 במשחה ל100- מטר חופשי, האשים את מצבו הגופני ש"לא היה מספיק טוב.
כמו שאומרים אצלנו, נפל לי פסנתר על הגב." "הגעתי מוכנה בראש אבל צריך להיות מוכנה גם ברגליים," אמרה אירנה לנסקי שהגיעה באתונה למקום ה33- מתוך 38 בריצה ל100- מטר משוכות.
"הגיד בגד בי," אמר האתלט עמוס גלעד, שלא הצליח לסיים את הריצה ל800- מטר בטוקיו. "מרחתי כל מיני משחות אך לשווא, הרגל התחילה לכאוב לי," אמר הקופץ לגובה ניקי פאלי, שהגיע למקום ה21- מתוך 40 בבייג'ין. המרתוניסט היילה סטאין, שהגיע למקום ה69- בבייג'ין, סבל מבעיה דומה. "כאבה לי הרגל, רצתי פצוע אבל אמרתי לעצמי שאני חייב לסיים את הריצה וזה מה שהכי חשוב מבחינתי."
כמה ספורטאים דיווחו על מצב נפשי כה גרוע, עד שעולה השאלה אם האולימפיאדה היא המקום המתאים להם. "העצבים השפיעו עלי לרעה," הסביר המתאבק גוצ'ה ציציאשווילי את המקום החמישי באולימפיאדת אטלנטה .1996
השחיין עמירם טראובר דיווח באולימפיאדת רומא 1960 על תופעה של "צמרמורת והתרגשות שלא ידעתי כמותן מעולם. פשוט רעדתי. התנאים האובייקטיביים לא היו לטובתי." "הייתי כבוי," הסביר אריק זאבי את הכישלון שלו בבייג'ין, "תוך כדי הקרבות היה חסר לי הקילר אינסטינקט." "הלחץ הרס אותי," אמר הקופץ לגובה אלכס אברבוך, שהגיע למקום השמיני באתונה. "המורל אצלי ירוד לגמרי בעקבות חוסר הטיפול בי," אמר המתאבק רמי מירון, שהגיע למקום השביעי במונטריאול.
באולימפיאדת טוקיו סיפר אחד הספורטאים ל"מעריב," שבגלל המתח והעצבים הוא התעורר בלילה לקול נפץ של יריות רק כדי לגלות שזה היה חלום בלהות.
צוותים אחרים הם בעלי משקל גדול יותר ולהם לא הייתה הבעיה של התגוננות מפני רוח חזקה." "בא כתב שטוחן וטוחן אותך," אומר כעת ברוקמן, "אז צריך לתת לו תשובה. זה לא תירוצים. אנחנו מנסים להסביר לעיתונאים בצורה עניינית ואינטליגנטית מה היינו עושים אחרת."
כמה מהספורטאים מייחסים את הכישלון לגורל עלום או לסתם מזל רע. "היה לי גם באד לאק עם ההגרלה," הסביר אריק זאבי בבייג'ין. השחיין מיקי חליקה, שהגיע למקום ה11- במשחה ל400- מטר מעורב באולימפיאדת סידני, רצה להיות בגמר "ולייצג את ישראל בכבוד, אבל זה לא נפל בחלקי."
מזג האוויר הוא תירוץ נפוץ במיוחד. רבים תולים את האשמה לכישלונם ברוחות, בחום ובלחות. האתלט אריה גמליאל, שנכשל באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 בריצה לעשרה קילומטרים, ידע מי אשם בתבוסה. "מזג האוויר היה קשה מבחינתי, היה חם ולח," הוא אמר. לחות היא כפי הנראה עניין סובייקטיבי. אלברטו קובה, המנצח האיטלקי באותו מרוץ, דווקא התלהב מהתנאים. "מזג האוויר היה נפלא," הוא אמר.
"רוח צדדית הפריעה לסירתנו," אמרו השייטים יהודה מעיין ויואל סלע במונטריאול. גם יבגני קראסנוב, הקופץ במוט שהגיע למקום השמיני באולימפיאדת ברצלונה, האשים את החום הכבד והרוחות. הטניסאית אנה סמשנובה, שנכשלה באתונה, הסבירה שהרוח החזקה היתה בעוכריה. "אולי דברים אישיים השפיעו, אבל אני לא רוצה לדבר עליהם," הוסיפה ואמרה.
הקלע מיכה קאופמן, שסיים במקום 12 במונטריאול ,1976 אמר בזמנו ש"הרוח הפריעה לי ולכל השאר, אם כי המנצח נפגע פחות." רץ המרתון שם טוב סבג, היום שמי שגיב, סיים במקום 60 מתוך 78 מרתוניסטים באולימפיאדת לוס אנג'לס, והודיע שהוא מאושר שבכלל סיים את המרתון. "החום הכבד היה בלתי נסבל," אמר אז. "הספורטאים עושים את המקסימום ואתם העיתונאים צריכים לשנות את הגישה שלכם," אמר השבוע שגיב ל"מוספשבת," "בגללכם אנחנו נותנים תשובות כאלה. אתם מתייחסים לנושא מתוך קורבנות ומסכנות, אז אלה התשובות שאתם מקבלים מאיתנו. הגיע הזמן שתשנו את התפיסה שלכם ותראו את הדברים אחרת."
גם השייט שמשון ברוקמן בטוח שהתקשורת אשמה. ביחד עם השייט איתן פרידלנדר הוא הגיע בדגם 470 גברים רק למקום השמיני באולימפיאדת לוס אנג'לס, זאת אחרי שהמגזין "ספורטס אילוסטרייטד" ניבא שהשניים יזכו בתחרות. ברוקמן הודיע לעיתונאים שהוא שונא תירוצים אך הסביר שהכל קרה "בגלל הרוח. הרוחות בגדו בנו.
ואיך אפשר בלי התירוץ הנדוש ביותר - שיפוט גרוע ומוטה. "אני מזועזע מהשיפוט כאן," הכריז המתעמל יוחנן מויאל שהגיע בלוס אנג'לס למקום 68 מתוך 71 משתתפים. "מימי לא נתקלתי בשיפוט זוועתי כזה," ציינה הסייפת לידיה חטואל שהגיעה למקום ה13- באטלנטה והיתה בטוחה שהיא זאת שצריכה לנצח. "השופט כל הזמן טעה נגדי," היא אמרה אז. "לקחו לי את הקרב," אומרת חטואל השבוע, "אפשר לקחת את זה לפן הציני, אבל ההיסטוריה שלי באמת היתה רצופה שגיאות שיפוט. אף אחד מהספורטאים לא בוכה סתם ככה, הם בוכים כי הם מרגישים שנעשה להם עוול."
"אלה לא תירוצים, אלה העובדות," מסכימה המתעמלת לימור פרידמן, שנפלה מהקורה בלוס אנג'לס והסבירה שכולם נופלים. "הספורטאים פשוט אומרים את האמת, אני נפלתי כי קורה היא מכשיר צר וקשה ונופלים ממנו. זאת האמת."
אי אפשר לסיים בלי כמה ספורטאים שהחליטו לוותר על התירוצים ופשוט ללכת על האופציה של האמת. "רק נס היה מביא אותי לשיא," הודה השחיין דב ניסמן במונטריאול שנכשל במוקדמות. "אינני מבין מה בדיוק קרה לי," הודה השחיין עדי פרג באותה אולימפיאדה, "זה היה ביזיון גדול."
נא להמתין לטעינת התגובות