לפני ארבע שנים החיים בבריכה היו הרבה יותר מסודרים. לכולם היה ברור שמייקל פלפס עתיד להשתלט על חצי מהתארים הגבריים. מקסימום, אם לא שמונה מדליות זהב, אז שבע. בשש מהן הוא עצמו החזיק עוד מאתונה 2004.
גם בשוליים של פלפס לא היו המון הפתעות. מעבר לטי האן פארק, שניצח פתאום את המקצה ל-400 חופשי בגיל 19, רוב השלל התחלק בין האצולה הקיימת. בלונדון, 12 מ-16 מקצי הגברים הכתירו אלופים חדשים. ולא סתם אלופים חדשים, ברוב המקרים לא מדובר בחילופי דורות טבעיים, אלא בסנסציות שהותירו את הפייבוריטיים המומים בתחתית הפודיום. ביותר ממקרה אחד, גם מחוץ לפודיום.
מרוב הפתעות, כמעט בלתי אפשרי לבודד דרמה אחת. כישלון-על, או ניצחון הירואי ספציפי. הסיפור החל והסתיים בקריסת הטייקונים. כולם. לפחות בין הגברים. כמו שהגדיר זאת פעם מר מרפי, כל מה שעלול להשתבש, אכן השתבש. מייקל פלפס פשוט יותר מפורסם, ולכן ההפסדים שלו נחרתו יותר עמוק בתודעה. אבל מקצועית נטו, ההתרסקות של ג'יימס מגנוסון, למשל, לא פחות מדהימה.
אלוף העולם האוסטרלי שחה ב-2011, אחרי הפרידה מחליפות המרוץ, כמעט שנייה מהר יותר משאר העולם (47.10 שנ' בשיאו). במונחי יבשה, מגנוסון היה סוג של יוסיין בולט. בכל תסריט שלא כלל פסילות, או הפסקת חשמל שתנטרל את השעון המעורר שלו ותמנע ממנו להגיע בבוקר לבריכה, "הטיל", כמו שקוראים לו האוסטרלים, היה אמור לחזור הביתה עם שתי מדליות זהב בטוחות. אחת אישית, ואחת בשליחים. עיכוב של כשנייה מהתכנונים הוציא את האוסטרלים מאיפוס, והשאיר את אלופת העולם המכהנת מחוץ לפודיום. כמה ימים אחרי, מגנוסון איבד גם את התואר האישי לנייתן אדריאן.
ועדיין, כשפלפס, למרות התרסקות נדירה בתחילת הדרך, יוצא מלונדון כספורטאי המעוטר בהיסטוריה של המשחקים, ובהנחה שמקומו בראש הפרמידה שוריין כבר מזמן, גם אם לראשונה בחייו הבוגרים סיים מקצה אולימפי ללא מדליה, כנראה שעל הפספוס הגדול של השבוע חתום ריאן לוכטה. ולו בגלל
חמוש בחמש מדליות זהב מאליפות העולם בשנגחאי (4 אישיות) לוכטה היה ערוך להפיכה. בתחילת הדרך זה עוד נראה מצוין עם ניצחון חזיתי ענק על פלפס ב-400 מעורב. רק שמאז לוכטה נעצר בחריקת בלמים לא ברורה. נשאר ללא מדליה ב-200 חופשי, הסתפק בכסף ב-200 מעורב, ונדחק עד הארד ב-200 גב. אל שלושת המקצים הגיע לוכטה כאלוף עולם מכהן.
את רשימת הכרישים הטובעים השלים קוזקה קיטג'ימה. היפני אמנם פחות יציב מקודמיו ברשימה. באליפויות עולם משהו בקסם לא עבד לאורך השנים. ועדיין, עם שליטה מוחלטת בסגנון החזה באתונה ובבייג'ינג, ועם התוצאות הטובות בעולם השנה, קיטג'ימה הגיע גם ללונדון כפייבוריט. בניגוד למגנוסון, לוכטה ופלפס, אצלו זה נגמר בלי אף מדליה. אפילו לא ארד.
השלל שהתפנה התחלק בעיקר בין הדור החדש של הענף, וזו הבשורה השנייה שיוצאת מלונדון. את הקפיצה הזוהרת ביותר אל מרכז התודעה עשה ילד בן 20,, יאניק אנייל. לא רק האלוף האולימפי החדש ב-200 חופשי, אלא גם האיש העמיס את נבחרת צרפת כולה על הגב בדרך לזהב וכסף בשליחים.
את שני המקצים הוא נעל בתוצאות אדירות. 46.74 שנ' ב-100 חופשי, חצי שנייה מהר יותר מכל הבריכה. את המרחק הכפול הוא עבר ב-1.43.24 דק'. מהיר בשמונה עשיריות ממייקל פלפס, ובשתי שניות ומעלה מיתר העולם. מקבץ מעניין לבחור שנחת בלונדון בלי אף מדליה אישית מתחרות גדולה.
אגב, בדיוק כמו הדרום-אפריקאי, צ'אד לה קלו, שדורג בסך הכל חמישי בשנגחאי, שנה לפני שהימם את מייקל פלפס (וענף שלם) בגמר ל-200 פרפר. גם לאדריאן הזהב ב-100 חופשי הגיע ללא מדליה אישית מקדימה כלשהי באליפויות עולם.
בסך הכל נשברו בלונדון תשעה שיאי עולם 0כולל הסיני סון יאנג, ששבר בענק את השיא העולמי ב-1,500 (14:31.02), בדיחה ביחס לבייג'ינג, אבל נתון מאוד מרשים במציאות שאחרי חליפות המרוץ. במקרה או שלא, ארבעה מהשיאים החדשים נשברו בסגנון החזה. שם גם בימי החגיגות הגדולות נהגו לשחות עם חצי חליפה, ולא בכיסוי מלא.
הנבחרת האמריקאית, והנה הבשורה השלישית מלונדון, סיימה בסוף השבוע עוד תחרות ששמרה על מעמדה כמעצמה היחידה בתחום. את מה שהשאירו פלפס ולוכטה, אספו גרייברס, הנסן, קלרי, אדריאן ושות'.
מיסי פרנקלין ורבקה סוני הובילו הופעה מרשימה גם אצל הנשים. סך הכל 16 מדליות מתוך 32 שמחלקים בבריכה. אתמול נפרדו האמריקאים עם זהב כפול בשליחים. הבנות עם שיא עולם של ,3.52.05 שהורכב על-ידי שלוש אלופות אולימפיות.
עבור מייקל פלפס, ששחה את הפרפר (וזכה גם ב-100 פרפר שלשום), זו היתה המדליה ה-22 והאחרונה, מהן 18 זהב. היא נעלה את הקריירה המפוארת בהיסטוריה של הענף, ושל הספורט האולימפי בכלל.
נא להמתין לטעינת התגובות