לונדון: המאניה-דיפרסיה של הספורט

בחודשים האחרונים כל המערכת - עיתונאים, מאמנים וספורטאים - יצרו יחד הר של ציפיות. כל זה בשביל להתרסק נוכח המציאות האולימפית הקשה. לקראת ריו 2016, לטובת הצופה הפשוט, הגיע הזמן להפסיק עם הריטואל הזה

הילה קובו | 7/8/2012 8:58

במהדורת חדשות הספורט של יום ראשון, כשהוא פונה לאחד המרואיינים באולפן ואינו נעזר בטלפרומטר, אמר מגיש בכיר: "לי קורזיץ נותרה התקווה האחרונה שלנו"... ואז תיקן: "כמעט אחרונה שלנו למדליה".

עוד בלונדון 2012:
קורזיץ דווקא לא מרגישה את הלחץ
מדליה וטופס שחרור: ניר שועלי גילה כי קשה בוויימות'
בולט משתוקק להיבחן במנצ'סטר יונייטד

התיקון נעשה אולי כדרך אגב, ללא שהות לחשוב באמצע שידור חי, ועדיין - הוא עוד
קורזיץ אחרי הזכייה באליפות העולם
קורזיץ אחרי הזכייה באליפות העולם צילום: דני מרון
דוגמה קטנה בעיניי לאובססיה החלולה שהפגינה התקשורת הישראלית באולימפידת לונדון 2012.

באותה שעה רוב רובה של משלחת הכחול-לבן, בכלל זה אלכס שטילוב, סרג'י ריכטר, אליס שלזינגר, אנדיוני, אריק זאבי ושחר צוברי סיימו כבר את הופעותיהם ללא מתכת על צווארם. אז ממי עוד ציפה השדר להביא מדליה כשהוא אמר "כמעט" אחרונה? מהשייטות בוסקילה וכהן שדשדשו אותו זמן בתחרות? מצמד השחייה הצורנית שהשדר אולי לא ראה מימיו בפעולה? מה היה המניע הפסיכולוגי שדחף אותו לתקן את עצמו ולהשאיר לצופים בדל של "תקווה" לא ברורה, שאינה נסמכת על דבר?

אולי בעצם הבעיה היא עוד קודם - במילים "התקווה האחרונה". ממש כפי שניסח זאת בהומור ובכנות יו"ר איגוד השייט, יהודה מעיין, אחרי "האכזבה" משטילוב, באשר לסיכויה של לי קורזיץ: "אנחנו לא התקווה האחרונה, כי תמיד היינו התקווה היחידה".
תסריט החודשים האחרונים

מספר גורמים - ביניהם הוועד האולימפי, כתבי הספורט, עורכי הספורט, עורכי עיתונים, אתרי אינטרנט ומהדורות חדשות, אבל גם הספורטאים עצמם והמאמנים שלהם - יצרו שיח בלתי פוסק על אותה מדליה, וליתר דיוק - המדליות הישראליות - שתושגנה במשחקים הקרובים. פמפמו תקוות, חישבו סיכויים, וזרקו שמות של "מועמדים ריאליים", על כמה מהם לא ממש שמענו עד לפני חודש.

ואז אנחנו, ישראלים וחובבי ספורט, מתיישבים מול הטלוויזיה ברגע האמת, בוחנים את הנציגים שלנו, רואים את היריבים שלהם, עדים להגרלות הקשות, ושואלים את עצמנו: כאילו, באמת? על זה דיברתם?

לא בגלל שהספורטאים לא נתנו הופעות מכובדת, אלא בגלל הסיבה הפשוטה: זה כנראה מאוד-מאוד קשה לזכות במדליה אולימפית וכדי לעשות את זה אתה

צריך להיות ממש ממש טוב, וממש ממש חד ביום הכי לחוץ בחיים. ומה לעשות, הספורטאים הישראלים אינם טובים מספיק ביחס ליריביהם. זה כל כך ברור ביום התחרות, שלא מובן איך אף אחד לא ראה את זה קודם.

האם האנשים שהעלו בדעתם שאנדיוני יכולים להביא מדליה לקחו בכלל בחשבון שרק כדי להתמודד עליה הם קודם צריכים לעבור סיבוב ראשון, ואחר כך לנצח אלופים אולימפיים מבייג'ינג ואז את צמד הטניסאים המדורג ראשון בעולם?

האם האנשים שהשפריצו ניטים על שטילוב לקחו בחשבון שביום סביר של המתעמל מיפן ומסין - המדליה הרלוונטית היחידה לישראלי היא הארד, וגם את זה הוא אמור להשיג רק בביצוע תרגיל כמעט מושלם מבחינתו? (ומה הסיכוי לעשות את זה כשמונח על הכתפיים שלך מטען במשקל של מדינה שלמה?).

צילום: דני מרון
אלכס שטילוב מאוכזב. מבין שסיים במקום השישי בעולם? צילום: דני מרון
הסברים למאניה

ניתוח מהיר יעלה ארבעה הסברים עיקריים למאניה, לכאורה חסרת הבסיס, שתקפה אותנו. זה מתחיל כמובן באופי הישראלי הפרובינציאלי המוכר, שמעלה אותנו מדי שנה גם ליורו ולמונדיאל עוד לפני בעיטת הפתיחה.

זה ממשיך בספורטאים ובמאמנים עצמם שמציגים בטחון עצום, מצהירים כי "הם הולכים על המדליה" (שלא לומר על הזהב במקצוע הפחות טוב שלהם) ומייד אחרי "הכישלון" מודיעים שעכשיו המטרה היא מדליה בריו 2016. אולי צפוי מספורטאי לשדר וינריות ופרפקציוניזם שכזה, אבל יש גם מימד של צניעות והבנה שהצהרות עלולות לחזור כבומרנג בדמות לחץ עצום מהסביבה.

נוסף על כך, הענפים "הישראלים" באולימפיאדה הם ענפים אזוטריים בעיקרם כמו ג'ודו, קליעה ושייט, שאינם זוכים לסיקור קבוע וכתבי ועורכי ספורט רבים אינם בקיאים בהם דיים. בצורה כזו קל אף יותר לייצר דמגוגיה, להיתלות רק בעובדות יבשות מגוגל (התואר האחרון שהספורטאי זכה בו, מבלי להכיר לעומק, לדוגמה, את הנסיבות המקלות שבהן הושג התואר) וליפול לסיקור שטחי משהו, שרוב הציבור "יבלע" אותו.

האחריות הגדולה ביותר בעיניי לזריית החול הזו מוטלת על כתפי הפרשנים "המקצועיים" שמכירים היטב את התחום ואמורים לייצר מצג של אובייקטיביות והגיון. פרשנים אלה הם לא רק ישראלים שמשתנקים מכל הישג ציוני, אלא רבים מהם מכרים קרובים של מושאי הפרשנות (יעל ארד או יואל רוזבוזוב ואריק זאבי; עמית ענבר ולי קורזיץ). עובדות אלה משפיעות לפעמים על אופי הפרשנות האוהד, המלטף והעיוור מעט למציאות.

זה בלט במיוחד בתרגיל של שטילוב, כאשר הפרשן ג'קי וישניה, שהעיר על כל בדל טעות של המתחרים, השתתק פתאום ביראת כבוד במהלך התרגיל של שטילוב, גם כשזה ביצע טעות גסה. השדרית מירי נבו, בדרך כלל מקצוענית ודעתנית, כלל לא חיוותה דעה על התרגיל, שהיה בינוני, בסיומו, אלא גלגלה את הדברים לפתחו של שטילוב: "הוא נראה מודאג".

דני דני מרון
אריק זאבי לא מאמין, גם אנחנו לא דני דני מרון
הוזלת התחרות

הסיקור המגויס הזה מרגיז כי הוא בסופו של דבר משיג את המטרה ההפוכה: מוזיל את התחרות ואת הישגי הספורטאים עצמם. הרי יש ערך להגעה לאולימפיאדה ולמתן תצוגה מכובדת בה גם בלי לעלות על הפודיום, וכשמתפזר ערפל המדליה האבודה של שטילוב, לדוגמה, מוצאים מקום שישי בעולם - הישג יפה מאוד למתעמל ישראלי.

בעיקר זה מרגיז כי יש פה אנשים פטריוטיים, לעזאזל, שפותחים כבר שבוע וחצי את הטלוויזיה ב-11:30, נאלצים לשמוע או את גרטל או את השדר הסקוטי מיורוספורט, מתים לבשורות טובות, משתיקים את האנשים בעבודה כשדגל ישראל מתנופף ממרחק ק"מ, ונוחלים פעם אחר פעם רכבת הרים של ציפיות גדולות ומפחי נפש. מילא המרפק הכואב של זאבי, אבל קצת רחמנות עלינו, לא?

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

וידאו

יוסיין בולט. אגדה עוד בחייו  צילום: רויטרס

בולט: ידעתי שאנצח

twitter