ריבקין: "הפחד שלי הוא רק מהשופטות"

עצרו לרגע. אל תעבירו לכתבה הבאה. תודה.

תסתכלו על התמונות. תכירו את נטע. בשבילכם, עוד ישראלית בת ‭,21‬ יש אחרות כמוה בארץ. לימודים, צבא, שחרור. עד כאן הדמיון. אבל לנטע יש משהו מיוחד. 21 שנה לאחר שהגיעה לעולם היא כבר עונדת כתר. היא כבר הגדולה מכולן.

עוד בלונדון 2012:
רוצים לראות עוד תמונות מלונדון 2012?
בעמוד הפייסבוק האולימפי שלנו כבר ביקרתם?

שמעתם את השם שלה, אולי קראתם עליה בדפים האחוריים בעיתון. קצת אחרי
הכדורגל והכדורסל. אולי חיברתם את השם לענף הריתמיקה אליו היא משתייכת. את הסיפור וההישגים שלה קצת פחות.

‭12-10‬ שעות אימונים ביום, עשרות אלפי צעדים ותיפופים קטנים על קצות האצבעות על המשטח בווינגייט, מסבירים לצופה מהצד איך מגיעים לשם. איך עושים את הכל נכון, איך לא מוותרים, איך מפתחים אופי ששולח אותך לאולימפיאדה שנייה כשאת רק בת ‭,21‬ באחד המקצועות הדורסניים בלוח האולימפי.

מבט חד יש לנטע ריבקין, המתעמלת הגדולה ביותר שגדלה כאן. מבט שמברך אותך לשלום ומזהיר שלא תפריע לה בדרך. הציפיות בשמים, גם מדליית ארד יכולה להגיע ביום מושלם. אבל מי כמוה יודעת ששפגט עם כיפוף, שהיה שולח את מרביתנו לאשפוז בבית חולים, יכול להיות ההבדל בין מקום של כבוד בפנתיאון הישראלי ללהיות עוד ערך בוויקיפדיה.

ליוויתי את ריבקין במשך בוקר של אימונים מפרכים. לא בשבילה. בשבילי. רק לראות אותה מבצעת את התרגילים בלי להסגיר טיפת כאב או רגש, לא מרימה את הקול ופעמים בודדות מדברת עם המאמנות שלה, שמצדן יודעות לתת לה את הספייס. את הטעויות היא כבר תתקן בעצמה.

קשה מאוד להפריע לספורטאי אולימפי במהלך האימונים, במיוחד במקצועות האישיים. ספורטאים אוהבים תקשורת, אבל לא על חשבון האימונים או שגרת

היום. בדקות המעטות שאנחנו יושבים על הדשא מחוץ למתחם האימונים, אפשר לראות איזו אוטוריטה היא בתוך וינגייט, אבל אם היא תלך מולכם ברחוב‭...‬ אתם מכירים את המשך המשפט.

כל זה מבהיר כמה דברים מתנקזים ליום אחד של תחרות, ב‭10-‬ באוגוסט. ריבקין תעלה על המשטח בלונדון, ותנסה להטיס את הכדור גבוה, כדי שינחת בדיוק במקום, לזרוק את הסרט באוויר ולדעת מה הרגע המדויק בו עליה לסיים את הגלגלון ולתפוס אותו, או פשוט לקחת את האלות ולסובב אותן טוב יותר מג'קי צ'אן וחבורתו.

"אני קמה והולכת לישון עם מחשבות על האולימפיאדה",‬ מסגירה נטע ומבהירה: "אני ממש לא לחוצה מההופעה שלי בלונדון. אני נהנית לראות את הקהל יושב ומחכה לי שאופיע, שאבדר אותו. הפחד שלי הוא רק מהשופטות".

דקה ו‭50-‬ שניות. זה זמן ההפסקה שנמדד לה באימון בלט, שהחל בשמונה וחצי בבוקר ונמשך למעלה משעתיים. דקה ו‭50-‬ שניות שרוכזו בקצת מים, ניגוב זיעה קצר, והופ חזרה לאימונים. שוב על קצות האצבעות, שוב עם סיבובים שגורמים לך להבין את משמעות המשפט "עד קצה היכולת".‬ היא לא מרשה לעצמה לנוח.

נטע מופתעת ממדידת הזמנים, אבל לא מבינה את ההתרגשות: "אני עושה את זה כמה שנים טובות. הענף שלנו דורש הרבה חזרות, יש לנו הרבה חלקים בתוכו. היום היה אימון מקוצר, הכל כבר מוכן אז אנחנו מרשות לעצמנו להוריד לחץ. הגוף בכושר שיא".

סדר היום של ריבקין פשוט. "בשבע בבוקר אני בבריכה, שוחה 20 דקות בשביל החימום, ארוחת בוקר, בלט, אחרכך עובדים על התרגילים עם מוסיקה עד ‭.12:30‬ מנוחה עד ארבע, אימון שני עד שמונה בערב ואז מסאז' סאונה או מה שצריך".‬ אפשר להתעייף רק מלקרוא את לוח הזמנים.

- עם כל כך מעט זמן חופשי, מה את עושה כשאת רוצה להתנתק?
"כמו כל אדם רגיל. טלוויזיה, סרט או ספר. אני אוהבת להיות בתוך עצמי, לעשות שיחה טובה עם מישהו קרוב. זה משהו שאני מאוד צריכה. אני גם צריכה את הלבד שלי, לא כי אני אוהבת, אבל אני צריכה את זה. הגוף מפורק, אז לפחות בלילה אני ישנה טוב מאוד".‬

- חברות, יציאות?
"המטרה היא אולימפיאדה, וכשאת רואה משהו, זה ממקד אותך במטרה. כשיש חלום, אי אפשר לחוות את הכל. תמיד יש ויתורים, ואני לא מאמינה לאלה שאומרים שהם משלבים את הכל. אני רואה עולם רק דרך תחרויות.

"הייתי חמש פעמים בפריז ולא יצא לי לראות את מגדל אייפל. אין הנאה מהנסיעה לחו"ל כמו בטיול. אנחנו נוסעות לעבוד, ושום דבר אחר לא חשוב. נכון, חיי החברה שלי מצומצמים, אבל בתקופה האחרונה הכל נמחק. אין הרבה יציאות. הכל מרוכז במטרה. אבל אני והבנות מהנבחרת חיות זו עם זו 30 שעות ביממה, אז אני מוקפת בחברות".

- את יודעת מה עלול לקרות כשבנות נמצאות ביחד באינטנסיביות כזאת.
"אנחנו ביחסים מאוד מאוד קרובים. זה יישאר לתמיד, שלוש השנים שעברנו ביחד, עברנו ביחד רגעים שמחים ועצובים. אנחנו ממש משפחה. אנחנו מאוד מחוברות. כשקשה לי הן יודעות להגיד את המילה הנכונה, 'יאללה נטע‭,'‬ וכמובן שזה גם הפוך. הן עזרו לי מאוד בתקופה הקשה שעברתי".

כשנטע מדברת על תקופה קשה, אנחנו חוזרים ל‭.2010-‬ אבא שלה, ארקדי, מת ממחלה קשה בתום מאבק של חמש שנים. האובדן היה בלתי נתפס, שכן מדובר ביותר מאבא. גם בחבר, בפסיכולוג ומה לא.

נטע נותנת את הקרדיט להתאוששות בעיקר לאדם אחד, אבא שלה: "הוא עזר לי לקום מהמוות שלו, כי הרגשתי שאני חייבת לו את זה. הוא רצה יותר מכולם, ואני מאמינה שהוא ראה את זה. אמרתי לעצמי שאין מצב בחיים שאני נופלת עכשיו. אין סיכוי. זה מה שהרים אותי. בהתחלה לא ידעתי איך ממשיכים, איבדתי את האדם הכי קרוב אלי בעולם, אבל אני מרגישה שהוא איתי דרך הספורט.

"היתה לי סגירת מעגל מדהימה. המדליה הראשונה שבה זכיתי (כסף באליפות אירופה, א.נ) היתה בדיוק שנה לאחר שאבא שלי נפטר, באותו יום. זה היה בלתי נתפס, כל ההמולה, החשיפה. עם ההצלחה באות האחריות והציפיות, וזה דרבן אותי להחזיק את מה שעשיתי.

"הייתי ילדה של אבא. הוא היה ספורטאי, והנחיל לי את האופי. הוא היה מייעץ לי. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא ידע עליי הכל, יותר מכולם. הייתי הכי קרובה אליו בעולם. לא היינו צריכים לדבר בינינו כדי לדעת. הרבה דברים שהוא היה עושה כילד, אני הייתי עושה אותו דבר. הוא עבד בהייטק וגם היה מאמן כדורסל. כשהייתי בת ‭,6‬ הייתי מתעוררת בשלוש וארבע בבוקר לראות איתו משחקי ‭.NBA‬ קיבלתי ממנו את ההתמדה. הוא זה שחישל אותי לקראת כל מה שקרה ויקרה לי בחיים".

נטע דוחקת בי. השעון מתקתק, אבל אותי מעניין לשמוע עוד. בעיקר על הסיכויים. טיפ מוקדם אמר לי לא לשאול אותה על מדליה, אז שאלתי מי היריבות הראשיות. זה לא מנע ממנה להבהיר שהיא לא נוסעת בשביל מדליה.

"יש שבע מתעמלות שמועמדות לארד. מדליית זהב וכסף יהיו 90 אחוז בידיים של הרוסיות. אבל את הארד כל אחת יכולה לקחת. דיוקים קטנים זה כל העניין. עברו ארבע שנים מהחוויה הראשונה בבייג'ינג. עברתי הרבה מאז. היחס אלי הוא אחר. אני חושבת ששם באתי להכיר ולהבין מה זה, להראות את עצמי לעולם בתור מתעמלת צעירה ומוכשרת. היום אני יודעת מה זה אולימפיאדה.

"לא הכל נקלט כשעולים על המשטח. כבת 17 בבייג'ינג, סיימתי 14 בקרב רב ואף אחד לא ציפה לזה. כולם מסביבי היו בהיי, ואני לא הבנתי. עיכלתי רק בארץ. אני מקווה לבוא בראש נקי. אני לא נוסעת בשביל מדליה, אלא כדי לרצות את עצמי ואת המאמנת שלי ועל הדרך ליהנות מהחוויה.

את המסע המפרך נטע לא עושה לבד. מלוות אותה המאמנות אלה סמופלוב וילנה זליקמן, שנמצאות לידה לכל אורך הדרך, כמו אימהות שמפצות על הזמן החסר בבית בפ"ת.

את היום התחילה ריבקין עם לודמילה קובקוב, המורה לבלט. "זאת שעושה את העבודה השחורה",‬ אומרים בצוות האימון. חייכנית ורגועה, היא מעבירה לנטע את האימון, בזמן שיתר חברות נבחרת הריתמיקה, בפיקודה של רעיה אירגו, מתאמנות גם הן לקראת האולימפיאדה.

הכל התנהל בצורה די רגועה, עד לרגע בו נכנסה לסיפור סמופלוב, אולי הדמות המכוננת של הענף בישראל. ברגע שהיא נכנסת לאולם, הקצב מזנק. הטונים עולים ומבליל המלים ברוסית, אני מצליח לקלוט את המילה אולימפיאדה ומתרגם את זה ל"ככה אי אפשר להופיע שם, קדימה להתרכז".‬ מקווה שפגעתי בול.

שלוש שעות מאוחר יותר, כשאני יושב עם אלה, מתגלה אדם שקט ורגוע, שרוצה להבהיר דבר אחד: "שיהיה ברור לכולם - מי שמתלונן על תנאים, רק מנסה לכסות את עצמו ליום שאחרי האולימפיאדה. אריק זאבי והג'ודו הביאו הישגים, בבריכה שוחים יפה מאוד, וגם אנחנו מתחילים להתקדם. נכון, תמיד היה אפשר לעשות יותר, אבל הכל פה באמת טוב, אסור לאף אחד לחשוב שבגלל זה יהיה כישלון באולימפיאדה. זה לא נכון.

"הרמנו את הענף הזה. יש כאן למעלה מ‭40-‬ אגודות בארץ והחלום שלי פשוט. שיהיה אולם אחד, בית אחד של הריתמיקה. זה הכל. מבנה אחד שבו נוכל להקים אולם בלט בנפרד, אולם אימונים נוח, ושיהיה מקום. אז באמת נוכל להקפיץ עוד יותר את הרמה".

סמפולוב היא זאת שהכניסה את ריבקין לתחום, כשהיתה קטנה: "נטע היא הגדולה מכולן",‬ היא פוסקת. "יש לה מדליות, שתי אולימפיאדות ובעיקר כוח להמשיך כל הזמן קדימה. גם מהתקופות הקשות שלה היא ידעה לצאת. יש לה כוח אדיר. אני חושבת שהיא תהיה פסיכולוגית ספורט. היא תמיד יודעת לתת עצה נכונה, כתף לבנות. זה משהו שלא כל אחד יכול לעשות".

ריתמיקה זה מסוג הענפים שאי אפשר למשוך יותר מדי. בכל זאת, מדובר בספורט שאם אתה מגיע בו לגיל ‭,24‬ אתה מוגדר כנס רפואי. אבל נטע "המבוגרת" לא פורשת, אין סיכוי. גם לא מקדישה יותר מדי זמן מחשבה להמשך. היא כרגע כולה בתוך התחום.

"אני מאוד אוהבת ספורט והתעמלות, זה משהו מדהים. אני לא רואה את עצמי בתור מאמנת, אבל כן בתור משהו אחר שקשור לענף. אני בגיל כזה שכל שנה יש לי משהו אחר בראש. נכון להיום, לא מדבר אלי להיות מאמנת. אבל גם אלה אמרה את זה פעם, מה שמוכיח שדברים משתנים. מי יודע מה יהיה?",‬ היא מחייכת במבוכה, ומזכירה לי את גילה. אנחנו נפרדים לשלום. אני מותש, ולה נותרו ארבע שעות של אימונים בערב.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...