כנראה שכל הסדר הזה היה משתבש אילו ישראל היתה משתתפת באולימפיאדת לונדון,
המשחקים האולימפיים הראשונים לאחר מלחמת העולם השנייה נועדו להתקיים בלונדון, אחת מארבע המעצמות שחילקו ביניהן את אירופה שלאחר מלחמת העולם. הוועד האולימפי של ארץ ישראל, או "פלסטיין" כפי שהיתה ידועה בעולם, החל לפנטז, לראשונה מאז הקמתו ב,1933- על השתתפות ראשונה - בלי קשר לכך שהספורט פה, בוודאי לנוכח האירועים, לא ממש התפתח.
"מכבי" שלט אז בוועד האולימפי, "הפועל" שלט בהתאחדות לכדורגל, והנתק היה מוחלט. לגבש החלטה משותפת היה קשה בערך כמו לצרף את האצ"ל והלח"י לצה"ל לאחר הקמת המדינה. הנהגת היישוב כמעט ולא התעסקה בספורט, זו היתה נחלת העסקנים. היו לה מן הסתם עניינים יותר מהותיים משאלת השתתפותנו באולימפיאדה.
חלק לא מבוטל מראשי הספורט היו גם עורכי עיתוני ספורט, עורכי מדורי ספורט ומעצבי דעת קהל, ואת דעתם, לא בהכרח האובייקטיבית, אפשר היה לקרוא כמעט מדי שבוע בשני עיתוני הספורט "אספקלריה של הספורט," ו"השבוע," ומדורי הספורט המיקרוסקופים
שנה וחצי לערך לפני האולימפיאדה בלונדון כבר החלו 500 אלף תושביו היהודים של המנדט הבריטי בארץ ישראל להתחבט בשאלה הקיומית: איך וכמה נשתתף באולימפיאדה?
כבר ב23.2.1947- זעק המהנדס שלמה פופר מת"א בגילוי דעת בעיתון "אספקלריה של הספורט": "חסרים אנו הנהלה ספורטיבית מתאימה. השעה דחוקה ואסור לנו להפסיד זמן. האנשים הבלתי פעילים, שאינם עושים ואף לא נותנים לאחרים לעשות, צריכים להסתלק ולפנות את מקומותיהם".
יו"ר הוועדה הארצית להוקי, ה. שטייניץ, אמר באפריל :1947 "נשאלת השאלה מה עשו אותם מנהיגים כדי לברר שאלות אלה? לדעתי - לא כלום. וזה על אף הזמן הקצר והיקר העובר וחולף. עבר זמן רב מאז נקבע שהאולימפיאדה תהיה בלונדון ב,1948- וחדשים חלפו מאז ללא כל הכנות. הפסדו של זמן זה לא בנקל יוחזר לנו עתה".
רק באמצע אפריל 1947 התקבלה סוף סוף הזמנה רשמית מהוועד האולימפי הבינלאומי לוועד האולימפי הארץ ישראלי, ואף הזמנה זו לא שוגרה ישירות אלא בדרך המקובלת באותה תקופה: תחילה נשלחה ההזמנה למשרד המושבות הבריטי, שהעביר אותו לארמון הנציב בירושלים, ומשם לוועד האולימפי.
נשיא הוועד, השופט העליון גד פרומקין (סבו של ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון), אדם בעל ייחוס ורשימה של תארים, שהה בארה"ב באותה תקופה, ובהיעדרו החליטו חברי ההנהלה המצומצמת של הוועד האולימפי להיעתר להזמנה. זו היתה החלטה הרת גורל, כיוון שלמרות החלומות, עמדו בפני הוועד רק שנה ושלושה חודשים של הכנות, בעיקר ספורטיביות.
באותה ישיבה הוחלט להטיל על התאחדויות הספורט החובבניות להרכיב נבחרות באתלטיקה, איגרוף, הוקי, התעמלות, היאבקות, כדורסל, סיוף, שחייה וכמובן כדורגל לקראת המשחקים האולימפיים. ורק כדי לחזק את האופוריה הגיעה גם הזמנה לאולימפיאדת החורף בסנט מוריץ בתחילת .1948
אחד מאלה שקיבלו את ההחלטה להיענות להזמנה היה יוסף יקותיאלי, הוגה רעיון המכביה, ועורכו של העיתון "אספקלריה של הספורט." ב,28.9.1947- במאמר המערכת שלו, קבל יקותיאלי על המצב. אם היינו כותבים 2007 במקום ,1947 לא הייתם חשים בהבדל: "במשך שנים רבות, משנת ,1923 טפלנו בפתיחת השערים האולימפיים שהיו נעולים בפני ספורטאינו, וכשבאה העת למילוי שאיפתנו הגדולה הזו, הרי עומדים אנו ללא מעשה ומפסידים זמן רב לריק.
"גם כאן יש לחפש את האשמים בקרב אלה העומדים בראש מוסדות הספורט שלנו. חברי הוועד האולימפי הארץ ישראלי נרדמו על מרומי האולימפוס. הם בוודאי חולמים על הפתיחה החגיגית ורואים את עצמם צועדים בראש תהלוכת ספורטאים וספורטאיות, יושבים על במת הכבוד ולוקחים חלק עם גדולי העמים במסיבות חגיגיות".
רק בתחילת נובמבר ,1947 למעלה מחצי שנה לאחר קבלת ההזמנה מהוועד האולימפי ותשעה חודשים לפני המשחקים האולימפיים, פנתה התאחדות הספורט לחובבים וביקשה מכל האגודות שאינן מסונפות לאיגודים, הכוונה בעיקר לקבוצות הפועל, להסתנף כדי שיהיה ניתן להרכיב נבחרות שייצגו את כל הספורטאים ובעיקר נבחרות שלא יהיו חלשות. התירוץ לאיחוד הכמעט בלתי אפשרי היה כמובן המשחקים האולימפיים.
סימנים לסיום הסכסוך בין הפועל למכבי והתבדלות ספורטאי הפועל, לא נראו. אנשי מכבי התחננו בדרך כזו או אחרת לאנשי הפועל: הצטרפו. רק באפריל ,1948 חודש לפני סיום המנדט ואחרי שנים רבות של סכסוך ומגעים עקרים, נחתם הסכם שיתוף פעולה בין "מכבי" ל"הפועל", שהפך בשנות ה50- לעידן ה"פיפטי-פיפטי", אך היה זה מאוחר מדי.
בדצמבר ,1947 עם זאת, התברר כי ארץ ישראל רשמה לאולימפיאדה 71 ספורטאים בשמונה ענפי ספורט, ספורטאי אחד לכל 8,500 תושבים. איש בוועד האולימפי לא חשב כי החלטת מועצת האו"ם מ,29.11.1947- על חלוקת שטחי המנדט לשתי מדינות, תיצור מציאות חדשה והשלכות נלוות. ארץ ישראל או ישראל, מי שם לב אז לזוטות שכאלה? גם ב2001- בפרשת הפקס, לא שמו לב.
הוחלט אז כי אלכסנדר נמש ושלמה פוליאקוב ירכיבו נבחרת אולימפית בכדורגל, אותה יאמן אגון פולאק, מי שכבר אימן את הנבחרת במוקדמות מונדיאל .1938 הורכב סגל של 31 שחקנים, שהתכנס וחגג את הסילבסטר בבית הקפה של מלון "פלטין", בית הארחה לקצינים בריטיים ברחוב אחד העם בת"א. במסיבה נאם ד"ר לודוויג להרפרוינד, נציג ארץ ישראל בפיפ"א, שהתלהב מכך שהנבחרת לא נבחרה עלפי מפתח מרכזי או מפלגתי.
קרבות מלחמת השחרור אמנם כבר היו בעיצומם, אך היו כאלה שהתעסקו בדברים הרי גורל כמו שמות המשפחה הגלותיים של שחקני הנבחרת. יקותיאלי הפנה אז במאמר המערכת שלו אצבע מאשימה כלפי שחקני נבחרת הכדורגל. לא נגענו: "אין ארץ העברים מכירה נציגים בשם חודורוב, בנדרסקי, גרוסמן, פוקס, רוזנבאום, מירמוביץ,' ילובסקי, בוגדנוב, שפיגל, גלזר, קלינמן, ליטבק וכיוצא באלה.
"עברים אתם במוצאכם, שפתכם ורוחכם, מה לכם איפוא ולשמות הבזויים האלה!? הסירו את שמות העילגים האלה מעליכם ואל תתפתו לדברי השטות של הזקנים החוששים לכבודם, פן יבולע להם בהחלפת שמותיהם, וטוב להם להתעטף בכינויים המפוארים, שאיזה פקיד שונא ישראל, מטומטם, הטיל לפני עשרות שנים על אבותיהם שלא לרצונם".
בינואר 1948 פגשה הנבחרת האולימפית בכדורגל, כך היא נקראה, בנבחרת הארצית וניצחה אותה 1:3 לעיני 5,000 איש שהגיעו לאיצטדיון המכביה. עבור היישוב שהיה שרוי במלחמה מול הכנופיות הפלסטינאיות, היה מדובר בחילול הקודש.
במאמר שפורסם בתחילת פברואר 1948 נכתב: "רוב הספורטאים הם חייבי גיוס והצטרפו לשורות הלוחמים, וגם אותם האנשים שחובת הגיוס אינה חלה עליהם בגלל גילם, ממלאים שירות אחר ואין להם אפוא זמן לעסוק בספורט. ואם גם יקרה שספורטאי יקבל חופשה לשעות ספורות, הרי לא יתקבל על הדעת שישתתף באיזה תחרות. הספורטאים החליטו כנראה לעשות דין לעצמם והחליטו להמשיך במפעל ספורטיבי של היישוב ולא להפסיקו אפילו לרגע קט. האם גם הערבים עוסקים עתה בספורט?".
ב14.5.1948- הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. בעיצומן של החגיגות פתחו צבאות ערב במתקפה אדירה. במשך חודש איש לא חשב, בוודאי לא עסק במשחקים האולימפים. מאות נהרגו, ועד להפוגה הראשונה בה התחמש צה"ל, גם לא היו הישגים יוצאי דופן בשדה הקרב.
באמצע יוני חשף עורך הספורט של "הארץ", בן-ציון פט, עובדה שטרם היתה ידועה ולמעשה התבשלה מאחרי הקלעים: "איני יודע אם האחראים לספורט בארץ בררו היטב את המצב החדש ואם גילו לממשלתנו את הקלפים על המצב שנתערער בעמדתנו כלפי הוועד האולימפי הבינלאומי אחרי 15 במאי, זאת אומרת לאחר שנוסדה מדינת ישראל עצמאית. ארץ ישראל המנדטורית אינה קיימת עוד.
"איני יודע אם הוועד האולימפי הארצי עשה אילו צעדים כדי לאשר את המצב המדיני החדש על-ידי המוסדות הבינלאומיים. כפי שאני מכיר את מהירות הפעולה של הוועד האולימפי שלנו איני מאמין שנעשתה איזו פעולה בכיוון זה.
"ואם לא נעשתה שום פעולה, היה צורך להסביר לכל הפחות לשר החוץ שלנו (משה שרת, ר.ע), התומך בשיגור משלחת לאולימפיאדה, את המצב, כדי למנוע סיבוכים מיותרים העלולים להתעורר ובוודאי יתעוררו על-ידי כל מיני 'ידידים'. את זה היינו צריכים להגיד בגלוי, אחרי שכבר שמעתי דעות ש'אין דבר', 'הם יכירו' וכדומה".
פט חזה בדיוק את מה שיתרחש. רק ב17- ביוני, שישה שבועות לפני פתיחת האולימפיאדה, נרשם הוועד האולימפי באופן פורמלי למשחקים, ואישר את השתתפותו באתלטיקה, כדורסל, כדורגל והוקי. יתרה מכך, לפי הפרסומים (שהתבררו כשגויים) עלתה ישראל אוטומטית לטורניר הכדורגל כשנקבע עליה לשחק במשחק הפתיחה מול המנצחת במשחקים המוקדמים בין יוגוסלביה לפקיסטן.
אלא שמאחרי הקלעים, לא כאן אלא בלונדון, פעלו הפוליטיקאים במרץ. אם גרמניה ויפן לא הוזמנו למשחקים האולימפיים, על אף שהיו מדינות חדשות לחלוטין מבחינה פוליטית, ואירלנד לא הוזמנה כיוון שבמשלחת שלה היו צפון-אירים, היה ברור שבשאלה פוליטית הרבה פחות חשובה, בריטניה תעמוד לצד בעלות בריתה האסטרטגיות, למשל מצרים.
לא זו בלבד שממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי לא אהדה בלשון המעטה את הציונות - הרי שהאינטרס הראשי שלה במזרח התיכון, מעבר חופשי בתעלת סואץ, עמד במבחן. כשמצרים דרשה חרם על ישראל, בריטניה נמנעה, תרתי משמע, מהכרה מהותית במדינה החדשה שקמה מצפון למצרים.
אליעזר רואי, מראשי הפועל ת"א, פעיל בספורט העממי, בעיקר בשייט ובקלוב התעופה, תיעב את הבריטים, ככל הנראה כתוצאה מישיבתו בתקופת המנדט בכלא עכו.
ב9- ביולי הוא כתב ב"דבר" באופן נחרץ: "שיהודים לא ישתתפו באולימפיאדה הנערכת בבירת המזימה והמרמה האימפריאליסטית, שגרמה ומוסיפה לגרום בצורה עקיפה לאבדנם של אחינו ואחיותינו. לא כזה היה שיקולנו הספורטיבי-פוליטי, כי אז לא היינו מגיעים למצב שמצרים תתעמר בנו, כי אז לא היינו מביאים במבוכה גם את הוועד האולימפי העולמי ובעיקר אותנו עצמנו...".
ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות נתנה גם הפוגה כדי לעכל מה קורה כאן. מדינה חדשה היתה, ועד אולימפי חדש לא. ספורטאים לא רק שלא התאמנו, כמה מהם נפלו בקרבות. ועדיין, היו כאלה שהיו מוכנים להתאבד על שיגור משלחת.
נחמיה בן-אברהם, שדר הספורט האגדי, כתב במעריב ב12- ביולי: "רדיו קהיר השמיע באחד מימי השבוע את האולטימטום באזני הוועד המארגן את האולימפיאדה: אם מדינת ישראל תשתתף במשחקים ואם יונף בלונדון הדגל הציוני, תסתלק מצרים מן האולימפיאדה... איך מדינה המנהלת מלחמה תוקפנית ומפרה חוקים וצווים בינלאומיים בזה אחר זה יש בה עוד החוצפה להכריז הכרזות מעין אלה ואין מגיב?".
המנהל הארגוני של התחרויות, ה. הולט, טען כי ישראל כלל לא הוזמנה. בן-אברהם כתב נגד "ההולטים", או כפי שהוסיף - "שונאי ישראל", אבל גם הקונסול הבריטי בחיפה סירב לתת ויזות למשלחת הישראלית.
באמצע יולי, עם קרבות עשרת הימים לאחר ההפוגה הראשונה, בשעה שצה"ל שינה את פני הלחימה במלחמת השחרור, הוחלט על שיגור שתי ספורטאיות וחמישה מלווים לאולימפיאדה. הסיבה למשלחת שכללה רק שתי ספורטאיות, נוסחה כך: "אין אפשרות לשגר צעירים וספורטאים לתפקיד זה מפני התפקידים המלחמתיים המוטלים עליהם בשעה זו".
מי שחשב כי הפתרון הקוסמטי הזה, ואולי ההסברתי, ירגיע מישהו, שכח כנראה שמדובר בעסקנות לשמה. אחרי הכל, התקציב כלל גם משלחת נלווים ובשנים הללו, אם רצית לדעת מה קורה בקרב נציגינו בחו"ל, היית צריך לקוות כי מוסדות הספורט לא ישכחו לקחת איתם, על חשבונם, גם את נציגי התקשורת. אוי ואבוי אם דבר כזה לא היה מתממש.
נחמיה בן-אברהם, כתב ביקורת על שיגור הספורטאיות, עם רמז עבה: "ואולי לא באה בחירת הספורטאיות אלא כדי לאפשר נסיעת המלווים?", וב18- ביולי אף הוסיף: "הטיפול בעניין הופעתנו במשחקים האולימפיים היה עשיר בטעויות גסות. אחת הטעויות שנעשו על-ידי הגופים והאישים האחראים היתה היחס המסתורי שלהם לעיתונות.
"דומני כי אין ארץ בעולם שבה תזכה העיתונות ליחס מעין זה מצד הוועד האולימפי שלה. חוסר אינפורמציה רשמית, חוסר התחשבות וחוסר כל מחשבה בדבר צירוף נציג העיתונות הספורטיבית אל המשלחת - כל אלה מעידים על אי הבנה פטאלית, אי הבנה העוברת כחוט השני בכל מה שנוגע לטיפול בעניין השתתפותנו במשחקים האולימפיים".
יום למחרת התפרסם גילוי דעת מקיף על העניין שכולו התקפה על הדיס אינפורמציה שפורסמה בשבועות הקודמים, "לעתים ממקורות שניים ושלישיים ולרוב - מחוץ לארץ", על כך שהמדינה נכשלה לשגר משלחת. בגילוי הדעת חתום על-ידי חלק מהעיתונאים וראשי הספורט נכתב: "המשלחת, בהרכבה וצורתה, כפי שהיא (שתי ספורטאיות עם חמישה מלווים) אף אם יינתן להם לצאת ללונדון - תחת השם פלסטיין כמובן - תהיה פגיעה קשה בכבודנו הספורטיבי, הלאומי והמדיני באחד".
אליעזר רואי חשף כמה ימים מאוחר יותר קצת יותר פרטים:
.1 המשלחת התבשלה בחדרי חדרים. .2 דובר על ייצוג של שתי אתלטיות: דיסקוס (פרידה ליכטלבלאו) וכידון (רעיה ברונשטיין). ליכטלבלאו, אמה של האתלטית ושחקנית הכדורסל אביבה בלאס, עדיין מחזיקה באחת מ50- התוצאות הטובות אי פעם של ישראלית בזריקת דיסקוס, מ,1941- ומי שהיתה סגנית אלופת אירופה בזריקת דיסקוס, תחת הדגל הפולני אי שם בשנות ה,30- ברונשטיין נולדה בגרמניה, היתה חברת נבחרת ישראל בכדורסל והשתתפה איתה באליפות אירופה ב.1950-
3. שמה של המשלחת היה צריך להיות פלסטיין ולא ישראל. .4 שר החוץ (שרת) תמך בהשתתפות בלי שידע דבר על כך. .5 הממשלה הקציבה הרבה כסף. .6 העסקנים טיפלו בנסיעה שלהם, והגישו רשימה לקונסול הבריטי, כשהם בראש, והספורטאיות בסוף. .7 העסקנים הסתירו זאת מהציבור ודאגו שאף עיתונאי או צלם לא ילווה אותם בלונדון.
רואי היה מאוד בוטה באבחנותיו, אולי משום שהביקורת כוונה כלפי ראשי מכבי שרקחו את הפיאסקו הזה: "עסקנינו, אחוזי קדחת הנסיעה גם בימים אלה, מאמינים לתומם כי הסטטוס קוו הישן יאפשר להם הנפת דגלנו בין דגלי העמים חרף התנגדותה הפומבית והמפורשת של מצרים.
"אם באולימפיאדת החורף נהגה כך אגודה ספורטיבית אחת (מכבי, ר.ע) שלא רצתה לשעות לכל האזהרות שהושמעו, מוזר מאוד שעתה עם הקמת האיחוד בשטח הספורט, אין בין המשתתפים בוועדת הפיקוח מי שיפכח את המתלהבים ויפקח את עיניהם לראות נכוחה".
שבוע לאחר מכן הוסיף בלעג על העסקנים: "כדי להשיג הכשר למאמצם הלאומי, צירפו לעצמם שתי ספורטאיות, שעם כל היותן בעלות שיאים בארצנו - לא יהיו בלונדון אלא מהנמושות. למרבה המהתלה, לא אכפת כלל לנציגים אלה של הספורט העברי על שהמשלחת תצא תחת השם פלסטיין.
"כל זה נעשה בחדרי חדרים, ללא כל מגע עם דעת הקהל באמצעות העיתונות ותוך ניצול המצב שהמוני הספורטאים נתונים עתה למאבק על עצמאותנו המדינית - כחיילים בכל החזיתות. אין פלא אפוא שלא נמצא בקרב העיתונות הספורטיבית אף איש אחד שלא יגנה את התופעה הזאת, המעידה על ההכרח הדחוף בסילוק מנהיגי הספורט שכל הזמן הוליכו את הספורט שלנו מדחי אל דחי ועתה הגיעו אל שיא כישלונם".
ב27- ביולי, יומיים לפני טקס הפתיחה בהשתתפות הוד מלכותו המלך ג'ורג' השישי, תמה הסאגה. הוועד האולימפי הבינלאומי פסל את השתתפות ישראל בטענה כי פלסטינה לא קיימת עוד בתור מדינה וישראל טרם הוכרה כחברת הוועד האולימפי. "אין המשלחת הישראלית מייצגת איש", נאמר מלונדון. הסיבה הלא רשמית, לפי חבר הוועד האולימפי האמריקני עמנואל סלר, היתה התנגדות המדינות הערביות.
ההיסטוריונית ג'ני המפטון סיכמה: "הוועד האולימפי הביע דעות פוליטיות רק כשהתחשק לו. כשהוקמה מדינת ישראל, הכריזו מדינות ערב חרם על הוועד האולימפי באם ישראל תיטול חלק במשחקים האולימפים. התואנה היתה כי הוועד האולימפי הישראלי הוא בעצם ועד אולימפי של מדינה שאינה קיימת עוד - פלסטיין, זו שכן קיבלה הזמנה להשתתף. ישראל לא קיבלה הזמנה כזו".
ומי שחושב כי ישראל לא שיגרה בסופו של דבר ללונדון מספר עסקנים, שילמדו על הדרך איך עושים ספורט - שכח, כנראה, במי מדובר.
נא להמתין לטעינת התגובות