
פארה מנצח גם ב-5,000 מ'. סיבוב ניצחון רויטרס
עוד בלונדון 2012
אולימפיאדת לונדון ננעלה בקונצרט מדהים. להתראות בריו 2016
האשליה האולימפית: נגמרה החגיגה הגדולה
ילד בריטי לבנבן, שהכרטיס למקום שבו ישב עולה כמו הכנסה חודשית של משפחה ממוצעת, רכן קדימה אל פארח, פניו משולהבות באקסטזה. והאתלט הנפלא, שזה עתה השאיר את הקנייתים והאתיופים מאחור, עטף את הילד בזרועותיו בשילוב נפלא של זיעה והתלהבות, שחור ולבן.
אנחנו לא ילדים. כבר ראינו את נבחרת צבעי הקשת של צרפת לוקחת את המונדיאל ב,1998- וכמה שנים אחר כך לה פן חגג בבחירות. הספורט, נפלא ככל שיהיה, לא באמת משנה את המציאות.
בבוקר שלמחרת האולימפיאדה רוב בני המהגרים יקומו למציאות אחרת לגמרי מזו של מוחמד פארח, השנאה והפחד לא יעברו מן העולם. אבל משחקי לונדון 2012 היו כל מה שאולימפיאדה יכולה להיות: חגיגה נהדרת של הדברים הבאמת מדהימים שבני אדם יכולים לעשות עם הגוף שלהם, לבד וביחד. חגיגה של כל מה שטוב ויפה ומאחד ומשמח.

טקס הסיום בלונדון 2012. ניפגש בריו גטי אימג'ס
המשחקים האולימפיים משקפים את זמנם. בימי המלחמה הקרה הם היו התמודדות בין-גושית בזעיר אנפין, ומשני הצדדים של מסך הברזל ספרו את המדליות "שלנו" ו"שלהם," כאילו הן באמת אומרות מי צודק ומי יותר חזק. היום ילידי אתיופיה מייצגים את טורקיה, ובישראל - מדינה קטנה, מוקפת אויבים וצמאה למדליות במזרח התיכון - מייבאים אמריקאים שבסך הכל צריכים טרמפ ללונדון, בתקווה שאולי הם יביאו לנו את הבשורה.
אבל למה לנו לזכור איזו תמונה עלובה של הספורט והתרבות המקומית נגלתה לנו בשבועיים האחרונים. יהיה לנו מספיק זמן לפחד בעתיד הקרוב. לשבועיים וחצי, בעוד הכותרות אצלנו מבשרות מלחמה, היינו מרותקים
למסך ודרכו נשקפו אלינו אנשים יפים, שהביאו לידי ביטוי את הטוב שבתכונות האנוש.
לונדון 2012 עברה בשקט למרות ההתרעות. אי אפשר לדעת מה סוכל ומה נעצר, אבל נבואות הזעם מלפני עשור על גלי טרור שישטפו את העולם ניגפו בפני מאמץ מרוכז של העולם החופשי, שלא מוכן לתת לפחד לנצח את המסורות שואפות החיים שלו.
"אין לנו ממה לפחד אלא מן הפחד עצמו," אמר פרנקלין דלנו רוזוולט כשהושבע לנשיא ארצות הברית. וזה הלקח האמיתי שנזכור, יחד עם התמונות המופלאות של פלפס ובולט, רודישה ודיבאבה, אליסון פליקס והזוכה ההיא בהתעמלות אמנותית, שהמוח שטוף הספורט מתקשה לזכור את שמה: בסוף אסור לפחד לנצח.