מתפוצצת על הקורה: מקסיוטה עצבנית

שנים היא התאמנה וחיכתה לרגע הזה. מגיל ארבע היא העבירה את מרבית זמנה באולם
ההתעמלות בקייב, שעות על גבי שעות של אימונים מפרכים. ההשתתפות במשחקים האולימפיים בלונדון, היתה עבור ולריה מקסיוטה הגשמת חלום, פסגת השאיפות.

אלא שאת סיומו של אותו חלום אפשר להגדיר כנפילה כואבת, או ליתר דיוק כמה וכמה נפילות. יום אחרי ההופעה המרשימה של אלכס שטילוב באולם ההתעמלות, הגיעה ולריה כצלע הנשית במשלחת הישראלית בענף, כשהמטרה היא להמשיך את המומנטום החיובי.

בדומה לשטילוב, סימנה גם ולריה את תחרות הגמר כמטרה ריאלית, כשאפילו פנטזיה על חפץ מתכתי על הצוואר לא נפסלה על הסף. לא בכדי. ממש באליפות אירופה האחרונה סיימה ולריה במקום התשיעי בתחרות הקרב רב ובמקום הרביעי בתחרות הקפיצה מסוס הסמוכות.

במשחקים האולימפיים, לעומת זאת, כבר מהרגע הראשון ניתן היה להבין כי הפעם היא ממש לא על הסוס. זה התחיל בנפילה כואבת בקפיצה מסוס הסמוכות, נמשך מאוחר יותר בתרגילי הקורה, שם הוסיפה ונפלה שלוש פעמים נוספות, ונמשך גם בתרגילי הקרקע והמקבילים שגם אותם קשה להגדיר כהצלחה מסחררת.

לא צריך להכביר במילים על מנת לתאר את עוגמת הנפש אותה חוותה באותם רגעים. אם נוסיף לכך את הביקורת הארסית אותה ספגה בימים שלאחר מכן, כשזו מתובלות בלופים של הילוכים חוזרים המתמקדים במפגש הלא נעים של ישבנה במזרן, ונקבל סוג של טראומה ספורטיבית כאובה במיוחד.

השבוע, רגע אחרי טקס הסיום, מצאנו אותה בביתה בפרדס חנה, כשהיא נראית ונשמעת מאוששת מזיכרונות לונדון המרים. כבר לפני כשבועיים נחתה מקסיוטה בישראל  ובינתיים הספיקה לעכל את מה שעברה: "המצב שלי עכשיו הוא ממש הרבה

יותר טוב. אחרי התחרות בכיתי הרבה, אבל פה, כשאני מוקפת במשפחה שלי והחברים, ההרגשה הכללית שלי הרבה יותר טובה. אני בסוג של חופש עכשיו. הולכת לים, צופה בטלוויזיה ולאט לאט אני חוזרת לעצמי אחרי התחרות שעברתי".

את מקבלת תגובות מאנשים ברחוב? מזהים אותך?
"כל הזמן, אומרים לי להרים את הראש. אומרים שעשיתי את הכי טוב שלי ושאני צריכה להסתכל קדימה. ממש עוזרים לי ומחזקים אותי, מבקשים ממני להמשיך להתאמן. גם אמרו לי שהמדינה צריכה לתת יותר כסף לציוד ולבנות יותר אולמות. התחושה שאני מקבלת היא שאנחנו לא אשמים על ההישגים ועל זה שלא הבאנו מדליות אלא המדינה והתנאים שיש לנו".

זה אולי לא הכי נעים, אבל בוא נשחזר לרגע. מה בעצם קרה לך שם, בתחרות?
"הרגשתי בסדר. היה קצת קר באולם, אבל אין לי טענות התנאים היו זהים לכולן. עשיתי טעויות ונפלתי כבר בקפיצה הראשונה. למעשה באותו הרגע איבדתי כבר את הכל, כי הקפיצה ראשונה מאוד משפיעה. איבדתי את הביטחון והבנתי שאיבדתי את הסיכויים שלי להגיע לגמר ולמעשה את הסיכוי בתחרות כולה, ואז התחילה שרשרת של טעויות".

זה נראה מהצד כסיטואציה ממש לא פשוטה להמשיך אחרי זה.
"לגמרי. הייתי מאוד עצובה תוך כדי, אבל אי אפשר לסיים את התרגיל אחרי נפילה צריך להמשיך. אני לא יכולה להגיד פתאום 'סליחה אני מאוד עצובה ואני צריכה ללכת', זה לא עובד ככה. צריך להמשיך ולעשות זאת, אפילו עם חיוך, אין ברירה ככה זה בספורט. חשבתי רק איך להשלים את התרגיל, להסתכל על השופטים, להסתכל על הקהל ורק אחרי יכולתי ללכת לבכות".

ואז הגיעו עוד נפילות.
"כן. נכנסתי לשרשרת של טעויות. מאוד קשה להסתדר עם הקורה הזו, הרוחב שלה הוא רק 11 ס"מ וזה לא פשוט, גם לא לנו המתעמלות, שמתאמנות במשך שנים מאוד קשה להסתדר איתה וטעויות קורות".

מה הרגשת כשזה נגמר?
"זו תחושה כללית של עצב ובאסה. אני מבינה שכל האימונים ההכנות וההגעה שלי למעמד הזה, את הכל פשוט אפשר לזרוק לפח. למזלי הייתה איתי מתעמלת אוקראינית, שהיא גם חברה שלי, גם לה לא הלך והיא נפלה, אז ניחמנו אחת את השנייה. התחבקנו וניסינו לעודד את עצמנו".

למזלה של ולריה, כפי שהתברר מאוחר יותר, ההופעה המאכזבת שלה הייתה למעשה פרק המבוא לשלל אכזבות, קריסות, טביעות וטעויות. סוג של צרת רבים במשלחת ישראלית נטולת הישגים יוצאי דופן.

חצי הביקורת שהופנו אליה מיד לאחר התחרות, נעלמו לאיטם כשהמבקרים עברו לטווח מטרות גדולות יותר. שבוע מאוחר יותר, התברר שהישבן של ולריה הוא לא היה יחיד שספג מהלומה מן המזרן. כאשר אריק זאבי, מדליסט אולימפי לשעבר התרסק אף הוא והוצמד למזרן בהבזק של 43 שניות, מן הסתם מקבלת ההופעה של ולריה ביקורות מינוריות יותר.

למרות שהיה לה קשה, מתוודה לבסוף ולריה כי ישנו משהו מנחם בידיעה שהיא לא היחידה במערכה הכושלת: "נכון יש בזה משהו. בזה שאני לא היחידה שטעיתי. מאוד חבל לי שאף אחד לא הצליח, אבל אני חושבת שדווקא היו כאלו שכן הצליחו, כמו אלכס שטילוב, אנדיוני בטניס ולי קורזיץ. אני חושבת שמגיע להם כל הכבוד על מה שהשיגו".

מה שקרה לאריק זאבי הזכיר לך קצת את מה שקרה לך?
"היה לי מאוד כואב לראות את הקרב שלו. אני יודעת שזה כבר קרה לו פעם ודווקא במעמד החשוב הזה זה קרה לו שוב. אבל תבין זה ספורט ואלו דברים שקורים וימשיכו לקרות. כשאני סיימתי את התרגיל שלי עוד לפני הקרב שלו, אריק היה מהראשונים שתמכו ועודדו אותי. הוא אמר שזה קרה גם לו בעבר. 'ברוכה הבאה למועדון' הוא אמר לי.

"בכלל כולם היו מאוד נחמדים ועודדו אותי. אני ממש לא חושבת שיש קשר בין התצוגות שלי ושלו וממש לא רואה את זה כך. כל אחד עובר את התמודדות שלו".

התעמלות, כאמור, היא למעשה כל חייה של ולריה. כשלא הצליחה להשתלב בנבחרת ההתעמלות של אוקריאינה לאולימפיאדה ומיד אחרי שזכתה במדליית זהב במכביה, עלתה בגיל 19 לבדה לישראל, כשכל מטרתה היא להמשיך להתאמן ולייצג את המדינה. באם נוצר רושם מוטעה, כדאי לתקן אותו: למרות ההופעה הפחות מוצלחת שלה בלשון המעטה, ולריה היא לבטח מתעמלת סופר כשרונית, שאם רק תתאושש ממפח הנפש האחרון, עוד צפויים לה הצלחות והישגים.

השבוע כבר נראתה מקסיוטה עם הפנים קדימה. היא מתכננת להמשיך קצת בחופשה הקצרה שלה, לבקר את ההורים שעדיין נמצאים באוקראינה ואז לחזור בכוחות מחודשים. ומה לגבי הפחד לחזור, שמא תיפול בשנית? זה כבר ממש מעצבן את מקסיוטה: "אני ממש לא מפחדת", היא אומרת בנחרצות, "עדיף לי שאני לא אשמע יותר ואחשוב על זה. הכי גרוע לספורטאי לחשוב על דבר כזה ואולי עדיף שהתקשורת תרד ממני בקטע הזה. אין מה לעשות, כבר נפלתי בעבר והמשכתי. גם אם זה יקרה לי שוב, לא אשבר, אני אתאמן חזק יותר. זה הספורט שלי ואני אוהבת אותו ואני שואפת קדימה וחושבת גם להגיע לריו".

אם יש משהו שמעצבן את ולריה, אפילו יותר משאלות על נפילות, זה מצב הספורט בישראל. כעת, כשהיא בבית ושומעת את בליל הביקורות האינסופי כלפי הספורטאים, היא פשוט יוצאת מכליה. לטעמה כל הדיבורים על הישגים ומדליות פשוט תלושים מהמציאות. קודם, היא אומרת, צריך להפוך את הכל.

"יש בישראל אולם אחד בלבד, שנמצא בהדר יוסף. רק בו יש ציוד כמו שצריך. הוא מרבית הזמן תפוס ומשתמשים בו הרבה מרכזים ששוכרים את השימוש בו. אני מתאמנת באולם פרטי, המאמן שלי קונה לי ציוד מהכסף הפרטי שלי. רק בשנים האחרונות התחלנו לקבל ציוד, אבל גם הוא לא חדש אלא יד שנייה. זה לא פשוט בכלל ואפילו קשה.

"המדינה צריכה להשקיע כמה שיותר ולטפח ולגדל ספורטאים. איך רוצים שנביא מדליות אם היינו רק 36 ספורטאים כשמדינות אחרות באו עם משלחות גדולות בהרבה? ככל שיש יותר ספורטאים יש יותר סיכוי. הבעיה היא שהקריטריון הישראלי עוצר הרבה מאוד ספורטאים ומונע מהם את ההשתתפות. הם יכולים להתחרות, אבל משאירים אותם בבית.

"אני חושבת שאסור לעצור ספורטאים וצריך לתת להם לעבוד. אין בתי ספר, אין נבחרות צעירות, לכל ענף יש נציג אחד בלבד ולא נבחרת, אין איפה להתאמן ואחרי זה רוצים מדליות. על איזה מדליות אתם מדברים? זה ממש לא הגיוני. יש לנו אחת בשייט ואחת בהתעמלות. זה לא עובד ככה, צריך הרבה יותר ספורטאים, על מנת להגיע לרמה של מדליות, אם לא ישקיעו לא נגיע לכולם".

כשהיא מסיימת את נאום הזעם שלה כלפי מצב הספורט בישראל, היא מיד מכניסה כדור נוסף למחסנית, יש לה עוד חשבון אחד לסגור, הפעם עם התקשורת בישראל. "אף אחד לא ידע מי אני ועכשיו כל היום מבוקר עד ערב אני מתראיינת. איפה היו כל אלה כשחזרתי בספטמבר עם גביעים והישגים? זה לא עניין אף אחד. אני מיוזמתי התקשרתי לעיתונאים ואמרתי שזכיתי ושיש לי גביע, אבל אחד לא פרסם זאת". ולריה לוקחת נשימה עמוקה ומשחררת משפט מחץ: "במדינה הזאת כנראה לא באמת רוצים הישגים ומדליות, בישראל מעדיפים נפילות".

לקראת סיום כשנדמה היה שכל החוליים הידועים של הספורט הישראלי גרמו לה אולי סוג של מחשבה שנייה והרהורי חרטה על המשך הקריירה בישראל, מצהירה ולריה כי היא עוד תחזור ובגדול. "אני רוצה לחזור למזרן בריאה ויפה, לעשות תחרות הכי טובה שאני יכולה ולנצח בה. סימנתי לי גם כמטרה שיהיה אלמנט על שמי, שרק אני עושה אותו, אני מחכה שהוא יכנס לחוקת ההתעמלות. האולמיפאידה בריו עוד רחוקה, אבל לאט לאט אתחיל לחשוב גם עליה. כרגע הכי חשוב זה הבריאות".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...