הרווחתי בענק: השתן כבר לא עולה לי לראש

גבירותי ורבותי, אנשי המאה ה-21. הצורך לנצח, להוכיח את האחר, ללמד את האחר לקח, לצאת "גבר", לא חייב להיות ברירת מחדל. בעת משבר בדקו מהו האינטרס האמיתי שלכם. לא תאמינו מה שקרה בחנייה שלי בשביעי של פסח

שלום לך איש המאה ה-21. בכולנו חי ופועם הניאנדרטל. החיה שבנו חיה ובועטת. הבחירה האם הניאנדרטל השורד, החייתי, ינהל אותנו או אנחנו ננהל אותו היא בנו.

מעשה שהיה כך היה: יום חמישי לפנות ערב. אני מגיע הביתה להתכונן ליציאה לסעודה משפחתית של שביעי של פסח. מרכז תל אביב. הרחובות ריקים ,המון מקומות חנייה. אווירת חג. אני מחנה את הקטנוע ופוסע שליו ושקט לעבר הכניסה לבניין מגורי.

החניה שלי ריקה. בתי נסעה עם המכונית לצפון. במרכז החנייה גבר גדול מידות . גבו כלפי, כובע קסקט לראשו, רגליו מפוסקות קלות ואני מבחין בזרזיף נוזל זורם מקיר החניה לעברי.

אני עוצם את עיני.

…אני ניצב בשטח הררי קר ,עוטה פרווה, ממוטות משוטטות במרחק. אני אי שם לפני עשרות אלפי שנים. לפני, בכניסה למערה שלי, עומד גבר זר ומשתין. מפזר את ריחו בטריטוריה שלי. האדרנלין זורם. הגבות שלי מתכווצות. כל גופי דרוך להתקפה.

…עיני נפקחות. אני שוב בפסח 2015.

אני מתלבט כיצד להגיב: מצד אחד האיש בהחלט גדול, כובע הקסקט שלו מעורר בי אסוציאציה של עולם תחתון. מצד שני הגבר בן ה-63 שבי עדיין תובע את גבריותו. הבחירה באותו רגע היא בין התעלמות וארוחה משפחתית לבין תגובה וחדר מיון.

החלטתי! אני ניגש אליו, הוא לא מרגיש. אני קרוב אליו. אני מניח יד על כתפו. הוא קופא לרגע, רוכס את מכנסיו ומסתובב. אני מביט בפניו הלא מגולחות  ופני שמספיק להגיב אני פונה אליו.

"אני רוצה להודות לך שמכל החניות ברחוב בחרת בחנייה שלי. בדרך כלל אני גובה חמישה שקלים עבור השתנה אבל היות והיום יום חג לא אגבה ממך אפילו שקל. היום ההשתנה חינם!"

הוא מחייך במבוכה. מתנצל המון. הבריון שלפני רגע רציתי להרוג הפך לאיש צעיר מבולבל, נבוך ומתנצל.

"אני חי בלונדון, באתי לחגוג את הפסח עם משפחתי. הייתי מת להשתין ופשוט אין בתל אביב שירותים ציבוריים".

הסכמתי איתו. עברנו לשוחח על השירותים הציבוריים בפריז ובלונדון, הצרנו יחד על חוסר ההתחשבות התל אביבי בשלפוחיות שתן מלאות ובעצם על חוסר הברירה. הפכנו לידידים.

הוא כבר לא בלחץ שלפוחיתי, אני לא ויתרתי על כבודי וקיבלתי זר התנצלויות ? אנחנו שווים. אין על מה לריב. "בוא איתי למכונית" הוא הציע.

חצינו את הכביש ופסענו לעבר מכונית אדומה. הדלת האחורית נפתחה וממנה יצא עוד בר?ון. שתקן, שרירי, לא מגולח, חבוש כובע קסקט. לרגע חששתי, שמחתי שלא פתחתי במריבה. אמרתי לעצמי "זה לא היה נגמר בחדר מיון. הערב הייתי מסיים בחדר מתים".

הבחור שמאחור שלף כוסות חד פעמיות, בקבוק רום, בקבוק שוופס, מזג לכוסות , חילק ביננו. עשינו "לחיים", שתינו לאט. עמדנו ליד מכוניתו ושוחחנו חצי שעה. נפרדנו בלחיצת יד. שנינו חווינו רגע קסום.

כל אחד המשיך בדרכו עם תחושה של "אפשר אחרת". שני זרים שנפגשו בנסיבות שיכלו להתפתח לאלימות נפרדו עם תחושת אחדות של חג הפסח.

אז זהו, גבירותי ורבותי, אנשי המאה ה-21. הצורך לנצח, להוכיח את האחר, ללמד את האחר לקח, לצאת "גבר", לא חייב להיות ברירת מחדל. בעת משבר בדקו מהו האינטרס האמיתי שלכם.

האינטרס שלי היה ליהנות בארוחת ערב משפחתית וכך היה. אני לא יודע מה הבחור הגדול עם הקסקט תכנן אבל תכניותיו הושגו (או לא, איני יודע). אבל בזכות תגובה שפויה, שנינו זכינו בחוויה של פעם בחיים.

יום טוב לכם.

רפי אביב, מגשר, מאתר המגשר יניב שוורצמן, פירמת הגישור המובילה בישראל.

הכתבה מאת פורטל הגישור הישראלי סולחה >>> לכתבות נוספות לחצו כאן

גם אתם רוצים להכיר את איש המאה ה-21? לשיחה עם מגשר, השאירו פרטים ונחזור אליכם: