נא להכיר: רונן דוד
הוא אושפז בבית-חולים לחולי נפש אחרי התקף פסיכוטי, שוחרר עם פרופיל 21 מצה"ל, אשתו הראשונה עזבה אותו - והוא בחר בחיים. מדור חדש עם רונן דוד, שלא מפחד להסתכל ישר בלבן של העיניים
רונן נולד בצפת והוא מתאר את ילדותו כרגילה לכל דבר. ילד חברותי ופעלתן בחוגים רבים: טניס שולחן, ג'ודו, טיסנאות, ריקודי עם ושחייה ברמה מקצוענית כמעט. במסגרת להקת הריקוד "הורה צפת" יצא להופעות בארץ ובחו"ל ועם השחייה הוא ממשיך כתחביב עד היום. הוא מוצא לנכון להדגיש זאת, לנוכח 12 הקילוגרמים העודפים על גופו, חלק מתופעות הלוואי של התרופות אותן הוא נוטל עד היום.
לפני גיוסו לצה"ל ניסה רונן להתקבל לקורס טיס ונדחה לצערו. אך זה לא הוריד כהוא זה את המוטיבציה הגבוהה שהיתה לו. הוא התגייס לחיל שריון ועבר מקורס לקורס: קורס מפקדי טנקים, קורס קצינים ואפילו חתם קבע למשך שנתיים נוספות. בד בבד החל את לימודיו האקדמיים בתפן כמהנדס מכונות במסגרת בית ספר 'צור', שביוזמת סטף ורטהיימר.
כשמנסה רונן דוד, למנות את הסיבות האפשריות להתקף הפסיכוטי הזה, הוא נזכר ההזדמנות שנקרתה בחייו ב-99'. אז נענה למודעה הקוראת לקצינים לשעבר להתגייס לשורות שירות המדינה, לעבודה מאתגרת עם מגורים בחו"ל.
"האימונים היו קשים ומפרכים. אימנו אותנו להיות מין רמבו. רמבו ישראלי", הוא מספר, "אימוני קרב מגע רבים וקשים,
בסופו של דבר, אולי בשל אופיו המרדני, הוא לא קיבל את התפקיד וגם חלום הנסיעה לחו"ל נעלם ונגוז, עוד זרע בדרך לשבירה הנפשית שבאה מאוחר יותר.
"בדיוק שנה לאחר אימוני שירות המדינה נקראתי לשירות מילואים והגעתי לשטחים," נזכר רונן. "כאן קיבלתי תחת פיקודי שתי פלוגות ונשאבתי לתוך פעילות מאוד אינטנסיבית, כשרוב העומס נופל עלי. באיזשהו מקום ראיתי מין סתירה בין האופוריה של שיחות השלום עליהם קראתי בעיתון לבין המציאות בשטח. הבחנתי בכמות השכפצ"ים הקרמיים שניפקו לחיילים ונוצרה בי תחושת של הכנה לקראת מלחמה", הוא מסביר, "והתחלתי לפעול בצורה היפראקטיבית מוגזמת. הייתי ער במשך 24 שעות, מבלי שנתבקשתי לכך. הייתי פצצת אנרגיה ולקחתי את החברה' לסיורים ליליים ללא כל צורך. הייתי מזעיק את הנהג והחובש לסיורי שטח, גם ביום וגם בלילה".
כעבור ימים ספורים התחילו המפקדים להרגיש שמצבו של רונן הולך ומחמיר. הוא התחיל 'לעשות שטויות', כהגדרתו. הוא הפעיל את האנשים מעל ומעבר לנדרש, דרש מפיקודיו להיות ערים שעות ארוכות. התקשר למילואימניקים שזה עתה השתחררו משירות המילואים וקרא להם לחזור באופן בהול. רונן היה בטוח שהוא "נבחר", להביא את השלום המיוחל עם הפלשתינים והוא חייב לעשות הכול ומהר.
את מה שקרה לו באותם ימים הוא מגדיר כ"סלט בראש. לא ידעתי מה הולך איתי". אשתו נקראה לקחת אותו הביתה עד שיירגע והוא החל להראות סימנים חיצוניים לא טובים: חיוורון וייבוש מתקדם מחוסר שינה ושתייה מספקת. אשתו הבהילה אותו לבית-החולים וגם שם המשיך בהתנהגות היפראקטיבית ותוקפנית. הוא התנגד לכל טיפול וצעק: "תעזבו אותי, אני המ"פ מעלי זהב. אני חייב לחזור לחיילים שלי!".
בבית-החולים עבר רונן דוד כל בדיקה אפשרית, כולל בדיקות חודרניות וכואבות במיוחד, במטרה לגלות מה קורה לו. מששללו כל אפשרות של שימוש בסמים, או דלקת קרום המוח, וכל הבדיקות יצאו תקינות הוגדרה הבעיה לראשונה בשמה המקצועי: פסיכוזה.
מכאן ואילך, החלה מסכת השפלות מבחינתו של רונן דוד. על-פי הנהלים הצבאיים, מאחר והיה עדיין במסגרת שירותו הצבאי, הוא נלקח באזיקים על ידי חיילים בלבוש אזרחי אל "בית-טירה", בי"ח פסיכיאטרי העובד יחד עם צה"ל.
חודש ימים שהה במחלקה סגורה והמחזות שראה מסביבו לא משים מנגד עיניו עד עצם היום הזה: "היו שם מצבים שקשה לחזות", הוא מספר, "אנשים שמדברים לעצמם, אחרים צווחים וצועקים, כאלה שנראים זומבים לחלוטין עם מבט קפוא בעיניים – ממש כפי שהיה לי באותם ימים. אבל לראות זאת מן הצד זה היה מפחיד למדי. אני הלכתי כעדר אחר הסביבה האנושית הזו, חיקיתי את ההתנהגות שלהם. אני זוכר כל רגע שכזה כסיוט נוראי. הרגשתי כאילו עבר עלי טרקטור".
לפני כחודש יצא לאור ספרו של רונן, 'פסיכופריחה'. הספר שיצא בהוצאת 'תמוז' הוא סיפורו האוטוביוגרפי (עם שינויים קלים). "היה חשוב לי לתאר תיאור פלסטי את ההתקף הזה, בדומה לספר 'נפלאות התבונה'. זהו תיאור אחד לאחד של כל מה שמתרחש בראשו של אדם הלוקה בהתקף שכזה", הוא מסביר.
בשנה הראשונה לאחר ההתקף הראשון, תיפקד רונן בקושי רב: היה מנומנם בעבודתו וחסר אנרגיות לחלוטין. זה המקום מבחינתו, להודות למעסיקיו שלא פיטרו אותו.
ההתקף הפסיכוטי השני הגיע כעבור שנה ובעקבותיו נטשה אותו אשתו. "כל החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה", הוא מספר בעצב, "אדם כמוני, עם מוטיבציה צבאית גבוהה, משתחרר פתאום מצה"ל בפרופיל 21 ומוכר כנכה. הרגשתי שעולמי חרב עלי, איש מפיקודיי לא יצר עמי קשר ונראה היה לי שאפילו הצבא מנסה להתנער ממני. באותה עת גם התגרשתי מאשה שהייתי איתה שנים ארוכות והבדידות סגרה עלי מכל עבר. עשיתי ניסיונות ליצור קשרים עם נשים אחרות אך רבות, מן הסתם, נבהלו ממצבי הנפשי וזה מובן מבחינתי. חלקן האחר לא מצא חן בעיני, או שהיו מגבלות מרחק".
בספרו הוא לא מפנה אצבע מאשימה כלפי איש, לא כלפי הצבא, ולא כלפי אשתו שעזבה אותו ברגע הקריטי ביותר בחייו. אך כאב נוקב בהחלט עובר דרך הדברים הכתובים. אלא שהוא עשה את הבחירה שלו: הוא בחר בחיים!
רונן מצא בכתיבה מרגוע, דרך לביטוי תחושותיו יחד עם תחושת שליחות להעביר מסר אישי: "אני רוצה לומר לכל אלה שמתמודדים עם בעיה שכזו, ולחברה בכלל, שאני ההוכחה לכך, שיש חיים אחרי התקף פסיכוטי. חיים טובים אפילו: הנה אני מתפקד ככל האדם, ונשוי באושר. ולמרות שתמיד תוצמד אלי הסטיגמה הזו, אני ממשיך בשלי. ולציבור בכלל הייתי רוצה לומר שלצער כולנו, אין איש חסין מפני הדבר הנורא הזה. האמינו לי, זה יכול לקרות לכל אחד".
.
רונן דוד חבר ועד במל"מ – מתמודדים למען מתמודדים- מנחה קבוצה לעזרה עצמית ב'אנוש' ומנהל את הפורום 'ציפור הנפש' בפורטל נכי צה"ל
נא להמתין לטעינת התגובות
