מדור חדש: מכתב בבקבוק
"קניתי סדינים חדשים ואת הכרית שלך הנחתי ליד פחי האשפה של הבניין. כשאחסוך מספיק כסף גם אעבור דירה, כי סימני האצבעות שלך עדיין מעטרים את הקירות". אחרי שהלכת
כבר פחות קשה לי עכשיו, אני מנסה לשמור על סדר יום עמוס, אפילו פיטרתי את המנקה. טיפשי, נכון? אני מניחה שהרבה דברים שאני עושה נראו לך טיפשיים בחלוף השנים. אבל כל זה לא משנה עכשיו.
אני כותבת את המכתב הזה עם אחד העטים המשרדיים היקרים שלך, צדקת אחרי הכל, הם טובים יותר מעטים רגילים. הדיו נשפך מהם בצורה מבוקרת שכזו, האותיות נראות עגולות יותר. כמו שאתה אוהב.
אני מרוקנת את המאפרה פעמיים, אולי שלוש פעמים ביום. היא מתמלאת כל כך מהר, קשה להאמין שכל הבדלים האלה הם שלי. תאר לעצמך איך הריאות שלי נראות עכשיו. העשן מחליף את הנוכחות שלך בבית, תיאוריה טיפשית שפיתחתי. אני מרגישה כמו מדענית אטום, עם כל התיאוריות האלה שאני מפתחת. הרבה משתנים לא ברורים בעזיבה הפתאומית שלך.
החלטתי שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא, והתחלתי ללמוד לנגן. אני סופסוף רודפת אחרי החלומות שלי, כמו שהיית מגדיר את זה. אני חולמת כמעט מספיק כדי שהזיכרונות הכאובים יישארו בצד. כמעט.
החלפתי את הרהיטים, שאפסיק לדמיין אותך על הכורסאות, יושב מול הטלוויזיה ומרצין מבטך אל מול החדשות. כשאחסוך מספיק כסף גם אעבור דירה, כי הצעדים שלך עדיין טבועים ברצפות וסימני האצבעות שלך עדיין מעטרים את הקירות. ולפעמים מרגישה כמו מבטך עדיין סוקר את כל הבית הזה, כל סנטימטר רבוע.
גם לכלב אני מתגעגעת. הנביחות חסרות הסיבה באמצע הלילה חסרות לי, כיום הפסקול הלילי שלי עומד על שקט מעיק באוויר שמקשה עליי להירדם.
אני משתעשעת ברעיון לצבוע את השיער ולהפוך לבלונדינית מהמניין, אולי הסטריאוטיפ יתקוף והמוח שלי יחל להתרשל בעבודתו. טיפשות מקלה על ההתמודדות, ואולי כך יעלה בידי לחדול לחיות בעבר.
עוד שלושה ימים יהיה יום הולדתך, אחגוג אותו בחברת אלכוהול. אני לא שותה כל כך הרבה, אבל במאורעות שכאלה אני לא יכולה לסרב לנצנוצו המזמין של בקבוק הטקילה השוכן במטבח.
הטלפון העיר אותי באותו היום בו הלכת, אתה יודע? ניתקתי אותו בביטול והתחלתי לחפש אותך ברחבי הבית. סירבתי להאמין שהקול בצד השני של השפופרת דובר אמת.
זה קר, אבל בשעות הראשונות כל שעשיתי היה לנסות לדמיין במי המכונית פגעה קודם - בך או בכלב. שמעתי את הבכי החייתי שלו, של שניכם, באופן כה ממשי שחשבתי שאני מאבדת את שפיותי. אולי איבדתי.
בחודש הראשון עוד התפלאתי כל בוקר מחדש כשהמיטה הייתה ריקה וכשאף יצור פרוותי לא התנפל עלי בליקוקים. עם הזמן הפכתי צינית וכפיתי על עצמי את הידיעה הזו. בתקופה ההיא הייתי ממענת מכתבים אל שניכם, מקווה שבדרך פלא תחזרו לחיים לדקות ספורות ותקריא לכלב מסרי אהבה ממני. סירבתי לרוקן את קערת האוכל שלו, נאחזת בתקווה שישוב וידלה ממנה כל פיסת מזון בשקיקה.
אחר כך זרקתי את הקערה ותרמתי
אמא שלך מצלצלת אליי כל יום, לשאול מה שלומי. זה יפה מצידה. היא קופצת לבקר מדי פעם, ואנחנו יושבות להעלות זיכרונות ממך או סתם שותקות ביחד. ואתה עוד חשבת שהיא לא סובלת אותי, זוכר? אם לא הייתי בוכה עכשיו, אני מבטיחה לך שהייתי מגחכת לאור האירוניה שבדבר.
הרבה אירוניה, פחות מדי בלמים. היית צריך לעבור במעבר חציה, כמו שתמיד הרצית לי שחשוב לעשות.
כל כך הרבה אירוניה, אני לא מבינה את זה.
המילים מתרוצצות לכם במוח ואין מי שמקשיב? מישהו סגר את הלב, אבל אתם חייבים לפתוח את שלכם? כתבו את המכתב שלעולם לא יישלח ושלחו למדור "מכתב בבקבוק"
נא להמתין לטעינת התגובות
