רעבים עד מוות
אחד מכל שלושה בנים בגיל הנעורים יסבול בשלב כלשהו מהפרעת אכילה, והאנורקסיה בראשן. הסיבות: תופעת המטרוסקסואליות והעובדה שהדוגמנים הפכו רזים יותר
"היום הוא אוכל איתי פיצה וסביח", אומר האב בגאווה. "הוא עלה שבעה קילוגרמים, ואוכל הוא כבר לא דבר שמפחיד אותו. הוא חזר לבית הספר אחרי פורים, והיום הוא כבר ילד רגיל לחלוטין. אני גאה בו מאוד, ויודע שיש לנו מזל, מפני שרוב מקרי האנורקסיה לא מסתיימים בקלות כזו ובצורה כזו".
אנשי מקצוע בתחום הפרעות האכילה יודעים לספר כי תופעת האנורקסיה בקרב בנים הולכת ומתרחבת והפכה נפוצה עד כדי כך, שאחד מכל שלושה בנים בגיל של בית ספר תיכון וחטיבת ביניים יסבול בשלב כלשהו מהפרעת אכילה.
"אין מחקרים שמאשרים את זה, אבל על פי ההתרשמות שלי אנחנו מאבחנים יותר בנים מבעבר", אומרת ד"ר סילבנה פניג, מנהלת היחידה להתערבות במצבי משבר במרכז שניידר לרפואת ילדים. "ההתרשמות היא שהיום בנים סובלים יותר מבעבר מאנורקסיה. אני מעריכה כי הסיבה היא שההבדל בין בנים לבנות טושטש. בעבר היו בנים עסוקים יותר בכוח ובשרירים, ואילו היום הם עסוקים, כמו הבנות, ברזון וביופי. בנים הפכו למטרוסקסואלים ויש להם יותר אפיונים של נשים כשאחד מהם הוא הרזון".
"בעבר היה יחס של אחד ל-20 בין בנות לבנים בתחום הפרעות האכילה", מוסיף ד"ר איתן גור, מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל בבית החולים תל השומר. "הם גם היו בנים בעלי מאפיינים נשיים יותר, והומוסקסואליות הוגדרה כגורם סיכון. המצב הזה השתנה
ד"ר גור מציין גם סקר שערך לאחרונה בקרב תלמידים בבתי הספר התיכוניים ובחטיבות הביניים. מהסקר עלה כי אחד מכל שלושה בנים סובל מהפרעות אכילה. "אין ספק שהתופעה הולכת ומתרחבת", הוא אומר. "אם בעבר היה לנו מאושפז אחד ביחידה בחודש שעבר, לראשונה מאז הוקמה היחידה להפרעות אכילה, היו מאושפזים אצלנו שישה גברים בבת אחת".
שי בן 13.5 היה עד אוגוסט האחרון ילד רגיל לחלוטין. הוא היה תלמיד מצטיין בחטיבת הביניים בהוד השרון, וכדורגלן מצטיין שחי ונושם כדורגל. בחודש אוגוסט, רגע לפני פתיחת ליגת הכדורגל, הגיע דיאטן ללמד את הילדים על חשיבות התזונה הנכונה. "הוא הסביר להם מדוע לא כדאי לאכול ג'אנק פוד, מה החשיבות של אוכל בריא לגוף ומה מומלץ לספורטאים לאכול", נזכר אילן. שי החליט לאמץ את המלצותיו של הדיאטן ולהתחיל לאכול בצורה בריאה יותר. הבריאות הזו, שאיתה הלך שי צעד אחד רחוק מדי, כמעט עלתה לו בחייו.
מתי הבחנתם שיש לשי בעיה?
"זה לא התחיל בבת אחת אלא בהדרגתיות, אבל לכל אורך הדרך הוא לא אמר דבר בנושא. בהתחלה הייתי שואל אותו אם הוא רוצה לאכול פיצה או פלאפל, והוא סירב. אחר כך שמתי לב שהוא מפסיק לאכול לחם, וכל דבר שיש בו כמות גדולה של קלוריות. השלב הבא היה שהוא הפסיק לצרוך שמן לחלוטין. הוא גם לא ישב איתנו לאכול, ואם כבר היה יושב איתנו, אז הוא הכין לו חזה עוף במחבת ללא שמן ואכל את זה".
מלבד נושא האוכל היו סימפטומים נוספים?
"בוודאי. חוסר התזונה הביא עמו המון עצבים אצל שי. הוא התמרד על כל דבר וצעק על כל דבר. הוא היה חסר סבלנות. אדם שסובל מאנורקסיה הוא ממש כמו נרקומן בהתנהגות. שום דבר לא מעניין אותו חוץ מנושא האוכל והמשקל".
אך הדיאטה הרצחנית שגזר על עצמו שי לא הסתיימה בכך. במהלך החודשים הוא הפסיק לאכול, והתקיים לכל אורך היום מגזרים, מגמבות ומתפוחים. כדי למלא את הצורך בלעיסה הוא רכש כמויות עצומות של מסטיקים ושתה משקאות דיאטטיים בלבד. האב שהרגיש חסר אונים, הבחין במתרחש אך שיתף פעולה. "הבנתי שיש בעיה עם שי, אבל המשכתי לקנות פירות וירקות בכפייה ממש", הוא מסביר. "מתוך חוסר אונים ובורות חשבתי שעדיף שהוא יאכל רק פירות וירקות, מאשר לא יאכל דבר. לצערי, זה רק דרדר את מצבו".
לדברי ד"ר גור, יש כמה שלבים שבהם אפשר לזהות הפרעות אכילה בקרב בנים. "קודם כול רואים ירידה משמעותית במשקל. אני לא מדבר על בנים בעלי עודף משקל שמרזים, אלא על בנים במשקל תקין שיורדים למשקל לא תקין. מאפיין נוסף שאפשר לזהות בעיקר אצל בנים, הוא פעילות ספורטיבית אובססיבית. אותם בנים עוסקים בספורט לאורך כל היום, עד שהם מגיעים לאפיסת כוחות. מאפיין נוסף שאפשר לזהות הוא שינוי בהרגלי אכילה. אותם חולים פתאום לא יושבים לאכול עם המשפחה, אלא אוכלים לבד בחדר. הם חותכים את האוכל לחתיכות קטנטנות, ובאופן כללי אוכלים מעט מאוד. המאפיין האחרון ואולי החשוב ביותר הוא השינוי במצב הנפשי. אפשר לזהות אצל אותם בנים דיכאון, דכדוך וחרדה, יש הצטמצמות של העולם החברתי, הם כמעט לא יוצאים מהבית, ולאט לאט מפסיקים לתפקד".
הוריו של שי הבחינו בכל הסימפטומים למחלת האנורקסיה. אחרי ניסיון כושל לטפל בו לבדם, החליטו ההורים בהחלטה אמיצה להוביל את הטיפול בשי צעד אחד קדימה. הם אשפזו את בנם בבית החולים, אך כבר באותו לילה הוא ברח. הם הבינו כי יש צורך בצעד קיצוני. השניים העבירו את הטיפול בבנם לרשויות הרווחה, ועם עובדת סוציאלית החליטו לאשפז אותו במחלקה הסגורה בבית החולים "שלוותה". משקלו של שי באותו זמן היה 37 קילוגרמים.
מנין היו לכם הכוחות לקבל החלטה כזו?
"אני הבנתי שהבן שלי עומד למות וצריך לקבל החלטה. הרופאה אמרה לנו באופן חד משמעי שהוא יכול בכל רגע, ביום או בלילה, לקבל דום לב ולמות. הבנו שזו הדרך היחידה לעזור לילד שלנו. הבנו שאין לו כושר שיפוט בכלל, ולכן אי אפשר לסמוך עליו".
איך הבאתם אותו לבית החולים? הוא הרי לא הסכים להתאשפז.
"עשינו לו תרגיל, בפירוש. אמרנו לו שאנחנו הולכים לעשות איתו ספורט, אבל בעצם הבאנו אותו ל'שלוותה'. כשהגענו לשם זה היה איום ונורא. הוא היה בטוח שאנחנו משאירים אותו עם כל המשוגעים, והוא בכה והשתולל. לא הפסקנו לבכות, אבל השארנו אותו שם והלכנו".
בבית החולים הודיעו לשי כי יש לו שתי אופציות: זונדה או אכילת מזון נוזלי. שי בחר באופציה השנייה, ובמשך שבוע אכל רק אוכל נוזלי. בשבוע השני כבר החל לאכול אוכל מוצק, וכשהשתחרר מבית החולים כבר אכל שלוש ארוחות מוצקות ביום. היום הוא כבר אוכל כרגיל, ואף העלה כמעט עשרה קילוגרמים במשקלו.
אך למרות הסוף הטוב לאביו של שי יש טענות קשות כלפי מערכת הבריאות. לדבריו, ההמלצה היתה כי שי ימשיך את הטיפול באחת היחידות לטיפול בהפרעות אכילה במסגרת אשפוז, אך תקופת ההמתנה עומדת על שלושה-שישה חודשים. בגלל תקופת ההמתנה הזו הופנה שי לטיפול במפגשים שבועיים.
"אני ידעתי שאם הוא יתחיל להיות מטופל רק פעם-פעמיים בשבוע בשיחות, הכול יחזור", מסביר אילן את כעסו. "מכיוון שכלכלית אני יכול להרשות לעצמי, הפסקתי לעבוד והפכתי לרופא ולפסיכולוג שלו. הייתי צמוד אליו לאורך כל שעות היום, כשאני רואה מה הוא אוכל ועוזר לו להתגבר, כאשר אנחנו מדברים על הכול. אבל לא כולם כמוני. מי שלא יכול להרשות לעצמו כלכלית, יהיה לו קשה מאוד להציל את עצמו".
ד"ר פניג מודה כי אכן תקופת ההמתנה ארוכה, ארוכה מדי. "יש הרבה מאוד פניות ליחידות לטיפול בהפרעות אכילה, ולעומת זאת מעט מאוד מיטות", היא מסבירה. "גם הטיפול המרפאתי במסגרת אשפוזי יום או במרפאות חוץ, חסר מאוד. כמו במקרים רבים גם פה מדובר במחסור בתקציבים".
נא להמתין לטעינת התגובות
