ד"ר לילה טוב
רוגל אלפר מלווה לחדר הניתוח את בנו, ששואל איך יפתחו לו את הבטן
אבל לא היתה לי ברירה. יום אחד ניגש אלי מלאך המוות, טפח על כתפי, הציג את עצמו, ואז שאל: ואיך קוראים לילד? איך קוראים לך חמוד? רוצה לבוא איתי לסיבוב?
ארבע שעות חיכינו מחוץ לחדר הניתוח. מאז שישבתי בחדר ההמתנה של משפחות המנותחים אני יודע בדיוק איך נראה גיהנום. זה חדר חם בלי אוויר, גדוש אנשים זרים שנקבצו יחדיו במקרה, בכורח הנסיבות, וכולם בוהים במסך דומה לזה שיש בשדה התעופה. רק שבמקום טיסות מופיעים בו שמות המנותחים. מי בהכנה, מי על השולחן, מי בהתאוששות. ומה אם דבר מה ישתבש? זה קורה. תשאלו את הישישה שהגיעה לניתוח לשיפור איכות החיים ויצאה עם רגל כרותה. המראה של הבן שלי לפני שבלע את סירופ ההרגעה הסגול המשיך לייסר אותי. איך הוא ישב שם, חיבק את ברכיו, כולו מקרקש. כמו עלה נידף. באיזו קלות אפשר להפוך אדם לעלה נידף. ואני הרשיתי להם לקחת אותו. התחרטתי. תנו לי אותו בחזרה. אלא שאין לנו לאן להימלט. אין איפה להסתתר. מלאך המוות ימצא אותנו בכל מקום. ניתוח זה חתיכת קונספט פסיכי לחלוטין. יושב מולך אדם ואומר - תשמע, אני אחתוך אותו. אני אתקן את זה. תביא לי אותו בעוד שבועיים ואני אחתוך אותו. "איך הוא יפתח לי את הבטן? ", שאל אותי הבן שלי כששכבנו יחד במחלקה בלילה לפני הניתוח. "יש לו מכשיר מיוחד", הסברתי לו. "עם סכין? ", הוא שאל. "מה פתאום", אמרתי לו, כאילו שהוא זה שפסיכי לחלוטין. איזה רעיון מטורף. סכין - השתגעת?
אני לא זוכר מי סיפר לי את הסיפור הבא: זה קרה לפני הרבה שנים. אישה אחת נותחה. נתנו לה איזה חומר ששיתק לה את כל הגוף, כך שהיא לא יכלה לדבר. ואז שכחו לתת לה את החומר המאלחש. ואז חתכו אותה. ופתחו אותה. וניסרו קצת והבריגו. וכרתו איזה איבר. וחיברו אותו במקום אחר לגמרי, משהו יצירתי מאוד. והיא סבלה כאבי תופת. והיא לא יכלה לצרוח. כי היא היתה משותקת. גם קרובי המשפחה שלה המתינו בחוץ בסבלנות. אומרים שהיום זה לא יכול לקרות, אבל אין ספק שלהכניס את הבן שלך לחדר ניתוח זה אקט של אמונה עילאית. זה מנוגד לטבע כמעט. כי כל אחד טועה. אני לא מרשה לבן שלי לקפוץ ראש בבריכה, אבל אני מרשה לאדם שאני בקושי מכיר, ושלא זוכר את השם שלי, לעשות לו רמונט כללי בקרביים.
כשהוא גמר איתו נראה הבן שלי מובס לגמרי. זונדה באף, מסטול, בקושי חי. כאילו שהיתה לו קטטה עם המנתח והמנתח ניצח. מכרים שואלים, נו, יש שיפור באיכות החיים? באופן כללי, לא למות זה בהחלט שיפור משמעותי באיכות החיים.
מחלקת כירורגיה ילדים היא ממלכת האורתופדיה. כל בוקר עושים הרופאים את הסיבוב שלהם, בוחנים את יצירותיהם המוזרות. הילד שרגליו מקובעות בפישוק של כמעט 180 מעלות עם מקל של מטאטא ביניהן, הילדה שידה תלויה סביב אוזנה. בגלל השימוש בגבס, הילדים האלה נראים מפוסלים. אבל כואב להם. כאב מהדהד במסדרון שלנו כל הזמן.
הנער שנותח בעמוד השדרה שוכב על צדו ולא מוכן לדבר עם אף אחד. הוריו התמכרו לדי-וי-די. כשהם מספרים על הצרחות שלו במיון, כל הלילה, הם שוב פורצים בבכי ויוצאים להפסקת סיגריה. הפעוט שכיפתו גדולה מראשו דוחף את האינפוזיה שגבוהה ממנו פי שלושה וסבתו רודפת אחריו. הוא כאן כבר חודש וחצי וצפוי להשתחרר מחר, תמיד צפוי להשתחרר מחר, תמיד פה בבוקר. התינוק שנולד כמוטציה ועוטה אטאט צורת אנוש רגילה בסדרת ניתוחים אינסופית כבר הלך הביתה, בינתיים, אחרי שאמו שוכנעה ש"חתיכת הבשר הזו", כפי שכינתה את תוצאת הניתוח האחרון, אכן תתפקד כאיבר שהיא אמורה להיות. ואילו הזאטוט שמתייפח מסביב לשעון "אמא אמא, איה איה" ממשיך לנדוד מחדר לחדר עם אמו, שכבר ממלמלת אוטומטית, טרוטת עיניים, "די, אבאל'ה, די". אף אחד לא מוכן לסבול אותו ליותר מיממה. הרופאים בטוחים שלא כואב לו כלום.
החליפה אותו בחדרנו הנערה ששתי רגליה רוסקו כשנדרסה. הפסיכיאטרית שהזעיקו בעבורה לא אוהבת שהבן שלי מסיט את הווילון שחוצץ ביניהם, פרצופו לא מספיק שמח לטעמה. היא תשהה כאן הרבה זמן. הוריה בשלב ההסתגלות, עדיין לא מקיאים מהכריכים של "ארומה". תוך כמה ימים העולם החיצון ילך ויימוג. שבוע במסדרון הזה הוא נצח. מתרגלים לישון על הכורסאות הנפתחות על רקע צפצופי האינפוזיות
כוס קפה בקניון זה כמו טיול בארץ אחרת. הארץ בלי הכאב, בלי האי נוחות המתמדת, אובדן הפרטיות, ההתשה. לא זה מה שאנשים מדמיינים כשהם הופכים להורים. ובמובן מסוים לא באמת הופכים להורים עד שמעבירים פה לילה. המקום הזה בוחן אם הורים קורצו מהחומר הנכון. הוא מחייב התמסרות מדרגה אחרת. פה, נוכח התחבושות והצינורות והצלקת המדממת שקשה להביט בה בלי להצטמרר (ברוך הבא לכדור הארץ, חמוד), מגלה אדם אם ילדיו הם אכן מרכז חייו ומה ההשלכות של העובדה הזו.
אנחנו דיירים לטווח ארוך. ובכל זאת אין לי מושג איך קוראים לאנשים בחדר ממול. באמצע הלילה אני לא מסוגל לשייך זעקת כאב לפרצוף. כל אחד פה מתרכז בארונית שלו. ולמנקה לא אכפת מאף אחד מאיתנו. כולנו מפריעים לה באותה המידה. יש לה משימה: לנקות את המחלקה. צאו מהחדר, היא נובחת. הבן שלי לא יכול לצאת, אני מסביר, ואני לא יכול לעזוב אותו. היא מעוצבנת מאוד. באמת שאי אפשר לעבוד ככה. היא מתעקשת על ספונג'ה מתחת לצינורות. תיזהרי מהצינורות, אני אומר לה. היא לא תיתן לי לעצור אותה. הצינורות מתנתקים. עכשיו החדר ממש לא נקי. ככה זה לא יוכל להימשך. היא תיאלץ להעיף אותנו מכאן. אנחנו מחכים שזה יקרה כבר. עשינו את שלנו למען בריאות הציבור.
נא להמתין לטעינת התגובות
