עלילות ה"עישון הפסיבי"
גדי טאוב טוען כי מחקרים לא הוכיחו את מה שאומרים לכם על עישון פסיבי ושיש צורך לצאת למאבק – על זכויות המעשנים
כמו במקרה של חוקי היובש בארצות הברית, מדובר יותר בהיסטריה מוסרית מאשר רפואית (גם אז, אגב, הטענה היתה שהשתייה פוגעת בזולת, לא רק בשותה). בפרספקטיבה בטח נתפלא איך בעלי תפקידים בכירים, כמו ה Surgeon General, הממונה על הבריאות בארצות הברית, נסחפו להכרזות קיצוניות ובלתי מתקבלות על הדעת, כמו למשל שאין "שום כמות" לא מסוכנת של עישון פסיבי.
זה כשלעצמו היה צריך להדגים לנו שמדובר בתעמולה, לא ברפואה ציבורית. שום כמות? גם המעשן מעבר לכביש מסכן את העוברים ושבים על המדרכה ממול? האם עלינו לקבל את הקביעה שאין רעל בעולם שאי-אפשר למצוא לו כמות לא מזיקה, ורק עשן הסיגריות יוצא דופן? מעניין. מפני שלאותה ממשלה פדראלית יש דווקא תקני בטיחות לגבי חומרים מסוכנים שיש בעשן הזה, כשהם לחוד.
ניקח את אחד מהם, מתיל-כלואוריד. על פי הרשות הפדראלית להגנת הסביבה (EPA), מתיל-כלואוריד נחשב בלתי-מסוכן מתחת ל-3 מיליגרם למטר מעוקב אויר. כמה סיגריות דרושות כדי להגיע לכמות כזאת? על פי הערכה אחת, דרושות 1,170 סיגריות בחדר של שישה על שישה מטר בערך, ללא אוורור. זה יותר אנשים משאפשר להכניס לחדר הזה, גם בדוחק, ואם היינו יכולים לדחוס אותם לשם, הם היו מתים מחוסר חמצן הרבה לפני שיגיעו לסף הסיכון.
והחומר הזה הוא דווקא בעל סף נמוך יחסית. כדי להגיע לריכוז מסוכן של
למעשה, "ה'מדע' השרלטני של עישון פסיבי", כפי שכינה זאת מאמר ב"וושינגטון פוסט", מלא וגדוש בהצהרות שבסיסן מעורר שאלות. ניתן לתהות אם כל המצטטים את המחקרים בנושא אכן קראו אותם, ואם כן, באיזו מידה הם יודעים לשפוט את המתודולוגיה שלהם.
בין מאות המחקרים על עישון פסיבי, ישנם שניים נחשבים מאד מבחינת המתודולוגיה וגודל בסיס הנתונים. אחד נערך על ידי ארגון הבריאות העולמי על מדגם גדול באירופה, על פני עשר שנים, והשני נערך בקליפורניה, על מדגם ענק, לאורך ארבעה עשורים, על ידי ד"ר ג'יימס אנסטרום מביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטת קליפורניה, וד"ר ג'פרי קאבט מאוניברסיטת המדינה של ניו יורק.
המחקר של ארגון הבריאות העולמי פורסם ב-1998 והודה שלא מצא כל קשר סיבתי משכנע בין עישון פסיבי למחלות לב וסרטן ראות, והשני סיכם ש"התוצאות לא תומכות בקשר סיבתי בין עישון פסיבי לבין מוות הקשור לטבק" (אני מצטט ישירות מה British Medical Journal).
התוצאות האלה נקברו על ידי התועמלנים, כמובן. לעומת זאת, חלק מן המחקרים שהם כן מצטטים סובלים מליקויים מתודולוגיים חמורים ומוכרים היטב, והשימוש בהם הוא לעתים קרובות מניפולטיבי, או למצער, לא אחראי. את אלה מוכרים הלוביסטים לעיתונאים וחברי כנסת כעובדות שאין עליהן עוררין.
אבל הסטטיסטיקה, כפי שאמר כלכלן בריטי אחד, היא מדע שמאפשר לענות את המספרים עד שהם יודו. ירצו המענים מספיק, המספרים בסוף יודו. ובמקרה הזה, המענים פשוט מאד מאד רוצים. חלקם כבר טוענים שעישון בתוך דירות להיאסר בבתים משותפים, משום שהוא מסכן את השכנים.
אני מאד בעד התחשבות במי שהעשן שלי מפריע לו. אבל ההסתה שמנסה באותה הזדמנות לצייר אותי כרוצח תינוקות, שבאמצעותה לא רק מגנים על מי שאינם מעשנים שיוכלו לבלות באוויר צח, אלא אוסרים על מעשנים לארגן לעצמם בר משלהם – כל זה מתחיל להשמע לא כמו רדיפת צדק אלא כמו רדיפה.
אז אולי הגיע הזמן לתביעה ייצוגית של המעשנים על הוצאת דיבה. אדרבא. נעמיד את הדברים למבחן רציני. אני מבטיח לכם נאמנה שתידהמו – לא פחות – לגלות מה באמת יש מאחורי חלק מן ההצהרות שמפריחים דוברי מסע ההשמצה הזה.
(ובפעם הבאה: איך מסובבים מספרים - מבוא למתחילים).
ד"ר גדי טאוב הוא חבר סגל בחוג לתקשורת ובבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. לכניסה לבלוג
נא להמתין לטעינת התגובות
