שלג על ראשי
במקום לעוף באוויר ולהיעלם, הם צונחים מהשיער בחבילות, בצבע לבן ומרקם דביק. הבעיה מחמירה כשהראש מתחיל לגרד. והכי נורא? שאין פיתרון. הקשקשת מבקרת ביוצא קבוע
הקשקשים יוצאים באופן קבוע רק אצל חלק מאיתנו, בעלי עור שהחליט להשאיר סימנים בזמן שהוא מתקלף. פרופ' ראובן ברגמן, מנהל מחלקת עור במרכז הרפואי רמב"ם ודוד פרלה, מומחה לטיפול בבעיות עור וברפואה סינית ואחראי על תחום הרפואה הסינית במחלקת העור בתל-השומר, מפענחים את המטרד.
שכבת הקרטין (העליונה ביותר על העור) אמורה להכיל תאי עור שמתקלפים מבלי שבכלל נרגיש. אבל לעיתים הקילוף מתרחש בדבוקות, כלומר לאחר שמצטברות כמה שכבות. במקרים כאלה נוצר המראה הבלתי מלבב של הקשקשים, שמורכב מקבוצה עבה ודביקה של שאריות עור.
הקשקשים
חוקרי הרפואה לא באמת יודעים כמה מאיתנו סובלים מהתופעה: רוב המקושקשים לא נפגשים בדרך כלל עם רופא, ומסתפקים בביקורת מקוצרת אצל הספר ובעמידה ממושכת מול המדף בסופר. לגבי דלקות הסבוריאה דרמטיטיס והפסוריאזיס, ההערכות מדברות על בין אחוז לחמישה אחוזים מהאוכלוסיה שסובלים מהן.
1. תורשה – מחלות תורשתיות מסוימות עלולות לפגוע בכמה גנים שבין שאר תפקידיהם, יוצרים חלבונים המשתתפים בתהליך קילוף השכבה הקרנית של העור. במקרים כאלה, נוצר פגם באנזימים או בחומרים חלבוניים אחרים, ואז ההיפרדות של שכבת הקרנית מתבצעת באופן לא תקין.
2. דלקתיות – כמעט כל מחלה דלקתית בעור יכולה לגרום לקשקשים. עם זאת, המצב השכיח באוכלוסיה הוא קשקשים שלא מלווים בתופעות הדלקתיות של אודם, גרד והפרשה. כמובן שכאן צריך להעלות שאלה מסובכת: אבל למה נוצרה הדלקת? והתשובות, איך לא: תורשה ומתח.
3. מתח – הרפואה הסינית, כמו גם הרפואה הקונבנציונלית מכירות בכך שמתח עשוי להגביר את הסימפטומים של קשקשים. ההסבר הסיני קובע כי המתח יוצר היתקעויות אנרגטיות, שמבחינה פיזיולוגית יוצרות עודפים של חום.
4. חוסר רחצה והגיינה – גורם נוסף שעלול לתרום להחמרת הסימפטומים הקיימים.
5. תזונה – כאן קיימת מחלוקת בין הרפואה הקונבנציונלית, שלא מכירה בהשפעות המזון על התופעה, ובין הרפואה הסינית, שממליצה להימנע במקרים של קשקשת ממאכלים חריפים, מטוגנים או שמנוניים. גם אלכוהול וקפאין לא מומלצים.
מאחורי שני השמות הלטיניים האלה מסתתרות דלקות כרוניות די זדוניות. מי שלוקה בהן לא יכול לצפות לריפוי ממש מלא, אלא לכל היותר לטיפול שיסתיר את הבעיה הוויזואלית. ההבדל בין הדלקות לסתם קשקשים טמון באדמומיות, בגרד ובהפרשות האפשריות.
הסבוריאה (יבשה או שמנונית) מופיעה כאשר יש יצירה והפרשת יתר של חלב שומני באזורים בעור בעלי כמות רבה של בלוטות חלב. האזורים השכיחים: קרקפת כמובן, פנים, חזה, מפשעות ובתי השחי. בדרך כלל הסימפטומים של הסבוריאה מופיעים בצורה בולטת בחורף, ונוטים להיחלש בקיץ. הסבר: הרפואה חושדת שהיובש יוצר אידוי מוגבר של העור, מה שדווקא מגדיל את הסיכוי לקשקשת.
הפסוריאזיס מופיעה בדרך כלל בעקבות התחלקות מהירה (מדי) של תאי עור חדשים בשכבת העור העליונה (אפידרמיס). האזורים השכיחים: קרקפת כמובן, מרפקים וברכיים.
אם הבעיה מסתכמת בעננים לבנים שמתפזרים כאשר מנערים את הראש, אפשר למצוא נחמה במיני שמפואים שנמצאים בשוק המבוססים על כמה סוגי חומרים:
1. פיריטיון - חומר בעל פעילות אנטי-בקטריאלית ואנטי פטרייתית.
2. סלניום סולפיד (SELENIUM SULPHIDE) – חומר שאמור להשפיע על רמת החלב בקרקפת.
3. גופרית וזפת – חומרים בעלי תופעת לוואי אפשרית כמו ריח רע והשפעה אדומה על גוון השיער.
4. חומצה סליצילית (Salicylic acid) – גורמת להפחתת השומן על עור הקרקפת.
5. קטוקונאזול (ketoconazol) – חומר הפעיל נגד פטריות.
בדרך כלל כדאי להשאיר את השמפו על הראש במשך כמה דקות לפני השטיפה. קראו את ההוראות.
רופא העור נכנס לתמונה כאשר הקשקשים מלווים באדמומיות או בגירוד. במקרה כזה ייתכן שהרופא יספק שמפו חזק יותר, או קרמים שמכילים חומרים פעילים. כאשר מאותרת סבוריאה, הטיפול בדרך כלל כרוך בסטרואידים. בפסוריאזיס מטפלים על בסיס זפת או ויטמין די. לעיתים יחליט הרופא על מתן אנטיביוטיקה.
הרפואה המשלימה מתרגמת את הסבוריאה דרמטיטיס כבעיה של עודף יובש. הטיפול בתופעה ייעשה בעזרת צמחי מרפא ובאמצעות דיקור בנקודות בעלות השפעה מרגיעה כלפי העור. במקביל, קיימות גם משחות טבעיות שגורמות להוספת לחות בקרקפת. הטיפול הסיני פחות אפקטיבי כאשר מופיעה דלקת מסוג פסוריאזיס בקרקפת.
נא להמתין לטעינת התגובות
