120 ימים של שכרון חושים
4 חודשים אחרי שהתחילו לרוץ חוצה הצמד הלא ספורטיבי את קו הסיום במרתון אתונה. פרק סיום
מי היה מאמין שהצעה מקרית של חברי הטוב תומר קריאף, תגרום לנו בסופו של דבר לעלות על מטוס, להתייצב בעיירה הנידחת מרתון שביוון, ולבצע את אחד האקטים הפיזיים הקשים ביותר שביצעתי בחיים.
חשוב לי להדגיש כי המילים שתקראו כאן יצליחו להביא אתכם רק עד לנקודה מסוימת, אך את התחושות שחשתי בקילומטר ה-42 עם הכניסה לאיצטדיון פנתינאייקו שבאתונה, כנראה שלעולם לא אצליח להעביר במילים. כנראה שגם לא תרגישו כך עד שלא תעשו זאת בעצמכם. עם זאת, אני יכול להרגיע אתכם כי למזלכם גם את התחושות האפוקליפטיות שחשתי בקילומטר ה-31 לא ייצא לכם להרגיש.
"גוף האדם לא אוהב לסבול, אבל לצורך קיום הריצה הוא נאלץ לכאוב בכל מטר בדרך לקו הסיום", כתב לנו מאמן הכושר שלנו ד"ר זוהר שדה לפני הריצה, וכמה שהוא צדק. למזלנו, הוא צדק פעמיים כשהוא הצהיר שאם נעמוד בתוכנית האימונים ולא ניפצע למרות הזמן הקצר של האימונים לפני המרתון, נצליח גם לסיים אותה.
לעתים השעות הארוכות בהן אתה נרתם לפרויקט מסוים מעוותות את תפיסת הזמן. כשהשעון המעורר צלצל בבוקר יום ראשון השבוע, לא הרגשתי שאני באמת הולך לרוץ מרתון, אלא קם לעוד ריצת אימון בוקר בפארק הירקון בת"א. גם התורים הארוכים של אלפי הרצים שהתקבצו בצורה מופתית בנקודת האיסוף של ההסעות, לא עשו את העבודה. למעשה, אני חושב שגם כשהכרוז ספר לאחור עדיין לא הפנמתי כי זו הריצה שאני מתאמן עבורה כבר ארבעה חודשים.
האוטובוס שבנקודת האיסוף התמלא תוך שניות ברצים ובמקומו התייצב אוטובוס אחר. הארגון היה מופתי, כיאה למדינה שרק לפני כמה שנים אירחה אולימפיאדה. לצערי, אני לא יכול לתת את הציון הזה גם להתנהגות הכללית של היוונים.
דקה לפני כן הוריד אותנו נהג מונית אחרי שעקץ אותנו בחמישה יורו על נסיעה של פחות משני ק"מ כשהוא מתעקש לא להפעיל מונה. "זה הסכום המינימלי לנסיעה", הוא טען. יש לו מזל שהיינו במצב רוח טוב אחרת היינו מתעצבנים על אמת ו. . . עושים לו פרצופים כמחאה. באופן כללי שמנו לב שהעם היווני מאוד דומה לישראלי, ואולי אפילו גרוע יותר. עצבני, לא מנומס וחסר סבלנות, מה
הנסיעה למרתון ארכה קצת יותר ממחצית השעה, כשבאוויר ליוו אותנו ריחות של קרמים נגד שפשפות, שהתמזגו בבליל שפות בלתי ברור. מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, ישבנו בדרך לנקודות הזינוק. חלק מהנוסעים אוכלים עוד חטיף אנרגיה, חלק מנסים להציץ דרך החלון וללמוד את המסלול ואחרים עדיין מנמנמים עקב שעת הבוקר המוקדמת. תומר ואני ישבנו באפאטיות. יום לפני כן שכרנו אופנועים ונסענו את הדרך ההיסטורית בניסיון להכיר בצורה אינטימית יותר את המסלול ולזהות אם דרושה הכנה מיוחדת.
השעה הראתה 9.00 בבוקר ו-3,500 איש הצטופפו בנקודת הזינוק, מחזיקים בלונים ומקשיבים לכרוז המשלהב. יריית הזינוק המהדהדת נשמעה בדיוק בשנייה המדויקת, והאדרנלין פמפם לי בגוף.
הנחשול התחיל לשצוף, אך הצפיפות הרבה הביאה לכך שרק אחרי כארבע דקות הצלחתי להגיע לנקודות הזינוק, שם איפס החיישן שחובר לנעליי, את זמן הריצה. מזג האוויר החליט לחייך אלינו. אומנם הלחות התקרבה ל-80 אחוזים בטמפרטורה של יותר מל-20 מעלות, אך העננות הערה חסמה את השמש.
הקילומטרים הראשונים של הריצה לא דומים לשום ריצה שאי פעם רצתי. תחושת השייכות למסה אדירה של אנשים שרצה כגוש אחד היא פנומנלית. תיפופי הרגליים שהרעידו את הכביש, הנוף הפסטורלי של החוף היווני, נצרבו בראשי. אבל ההמון הרב כובל אותך ורק בקילומטר השביעי יכולנו לרוץ בלי להיתקל באף אחד מקדימה.
הרגשתי חזק ובטוח, נגרר אחר ההמון ונשאב מחוץ לתוכנית הריצה על פיה הייתי אמור לעבור כל קילומטר בשש דקות ולהישאר בדופק נמוך. הודעתי לתומר ביהירות, עליה אני מצר כעת, כי בכוונתי להיצמד אליו ולרוץ על פי הקצב שלו (שמלכתחילה היה מהיר יותר משלי).
בקילומטר החמישי הוא ניסה להזהיר אותי. "בדיוק על זה דיברנו לפני הריצה, אתה עלול להידבק באובר אדרנלין", הוא ירה לעברי, אבל בחובבנותי הרבה הרגשתי שאני הולך להפתיע. 17 הקילומטרים הראשונים חלפו ללא קושי. רצנו על פי הקצב המתוכנן של תומר במהירות של 5.40 דקות לקילומטר והרגשתי נפלא.
אבל אז זה הגיע - שלב הטיפוס מעיירת החוף לכיוון העיר הגבוהה. שלושה קילומטרים בתוך העלייה והמעבר מתחושת האיש הכל יכול לאיש חסר כל, היתה מיידית. בנקודת אמצע המרתון סימנתי לתומר שאני לא יכול לעמוד בקצב. הוא ניסה להיאבק בי ולבסוף המשיך בדרכו כשהוא מסיים את 32 הקילומטרים הראשונים על פי התוכנית.
דווקא בעשרת הקילומטרים האחרונים הוא האט במעט וקבע זמן סופי של ארבע שעות ו-11 דקות. ניצלתי את ההזדמנות לזוז הצדה כדי לרוקן את שלפוחית השתן שהתחילה להציק (אקט נהוג בריצות שכאלו).
ברגע שמתחתי את הרגליים לקראת החזרה למסלול, כאב חד פילח את רגל ימין. שריר הירך האחורי התכווץ, ואני לא האמנתי שבשלב כזה מוקדם הגוף שלי מתחיל לבגוד בי. הפחד התחיל לחלחל פנימה. הורדתי את הקצב כאשר שמתי לב שמימיני ומשמאלי אנשים עוברים להליכה ונמתחים לצדי הכביש. זה נראה כאילו "הקיר" המפורסם קיים פיזית ואני לא היחידי שהולך להתרסק עליו.
חציתי את הקילומטר ה-24 והמצב נראה רע. שרירי הרגליים התחילו להתכווץ, הגוף שלי הרגיש כבד והתשישות החלה לסגור עליי. אם לא די בכך, גשם זלעפות התחיל לרדת והרטיב אותי כליל. רף הפחד חצה את הקו ההגיוני ובנקודת ה-25 ק"מ התחלתי לפקפק אם באמת אני מסוגל לסיים את הריצה.
הקילומטרים הבאים הפכו לסיוט אחד ארוך, כואב ומתמשך. חלקים במסלול, שנראו מעל גבי האופנועים ששכרנו כמו ירידה או מקסימום מישור, התבררו כעלייה. שרירי התאומים, הירכיים ואפילו הקרסוליים, עשו יד אחת כדי להכשיל אותי. הכיווצים הפכו תכופים יותר ויותר, מחייבים אותי לעצור ולהימתח. התשישות הפכה בלתי נסבלת.
בקילומטר ה-30 אכלתי את הג' ל האחרון שסחבתי איתי, שתיתי מים בנקודת השתייה והמשכתי לקראת העלייה האחרונה בדרך ליעד. מילים לא יוכלו לתאר את תחושת הכאב שמילאה אותי. המוח ציווה להפסיק. "קדימה תיפול כבר, אין עוד כוח. מה זה משנה, גם להגיע עד לכאן זה מכובד", הוא מלמל כמו שטן על הכתף.
הרמתי את הראש מהכביש וראיתי מימיני את אחד מהמחזות המפתיעים בריצה. זוג נורדי בלונדיני בשנות השלושים לחייו רץ לצדי כשהאשה דחפה עגלת ילדים עם תינוק בפנים. השניים קיפצו כמו איילות למרות העלייה ונראו כאילו הגיעו מעולם אחר. החלטתי שאני נצמד אליהם עד לסוף העלייה בנקודה ה-32 ומשם ידעתי שכל שנותר יהיה להתגלגל לתוך העיר בקטע ארוך של ירידה.
בקושי רב רצתי את עשרת הקילומטרים האחרונים כשאני קובע זמן של ארבע שעות ו-33 דקות.
אנשים רבים עמדו ברחובות, מחאו כפיים וצעקו מילות עידוד, אך הכניסה לאיצטדיון היתה המופלאה מכול. הקהל המריע, מבנה השיש ההיסטורי והמאמץ הפיזי, ריגשו אותי בצורה לא מוכרת. ללא ספק, חציית קו הסיום עם החיבוק מהחברה שלי דפי, יירשמו כאחד מרגעי השיא בחיים שלי.
"כל הכבוד על ההישג אבל העיקר שתמשיכו לרוץ גם אחרי המרתון", חזר ד"ר שדה על המנטרה שלו בשיחת הברכות שערכנו כשחזרנו לארץ. ובזו ההזדמנות נודה לו ולד"ר שרון מאור, התזונאית שלנו, על הליווי והתמיכה לאורך כל הדרך. ועכשיו אין ספק כי שאלת מיליון הדולר נותרה פתוחה-האם נמשיך לרוץ גם אחרי הפרויקט?
אני חייב להודות שהיכולת לרוץ למרחקים ארוכים ממגנטת, אך שעות האימונים המתמשכות והשעמום בהן פשוט נורא. כולי תקווה שייצא לי לרוץ מרחקים של 10 ק"מ מדי כמה ימים, אך עם יד על הלב - אין לדעת. בכל מקרה עד שאני אחליט, אתם יכולים למצוא אותי בבר השכונתי. ולא, אני לא אוכל שם חטיפי אנרגיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
