פרויקט מיוחד: מה מעוללת הטלוויזיה לילדים?
השפעת הטלוויזיה על הזאטוטים נבדקה במחקרים רבים וסותרים. כדי לעשות קצת סדר בבלגן, אספנו את עיקר הממצאים: מה קורה לכושר הריכוז, ליכולת לדבר, להרגלי האכילה ולנטייה לאלימות
הביקורת המוטחת בנוכחות הטלוויזיה בחייהם של ילדים קטנים נובעת מלא מעט מחקרים בנושא שנערכו במשך שנים, כשמאחורי רובם עומדים רופאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים. התחום עצמו נבדק ונבחן גם הוא על ידי אנשי תקשורת ואנשי חינוך.
המגוון הרחב של בעלי המקצוע שמנתחים את הממצאים הוא כנראה אחת הסיבות שסביב הסוגיה "השפעת הטלוויזיה על ילדים קטנים" נותר מעטה של ערפל סמיך, ומעליו שתי טונות של סימני שאלה. כל מחקר שמתפרסם בתקשורת על הפרעות ריכוז או על השמנה, מעו ?רר מחדש תהיות אם צריך לתלוש את הטלוויזיה מהקיר, וללמוד לחיות בלעדיה.
ניסינו לעשות קצת סדר במחקרים הבולטים שהתפרסמו בנושא, כדי להבין אם טלוויזיה היא טוב או רע. הסדר, כך התברר, יצר בלגן נוסף. מסתבר שלא רק למיטב החוקרים בעולם עדיין אין כלים להעריך במדויק את מידת ההשפעה של צפייה בטלוויזיה על תינוקות ועל ילדים - גם לנו אין. עם זאת, כשבחנו את אותם מחקרים זה מול זה, הצלחנו לבודד מספר מסקנות משותפות שאולי יעזרו לנו לקבל החלטה.
המחקר העדכני ביותר בנושא מתפרסם החודש בכתב העת הרפואי פדיאטריקס של האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים, אך ממצאיו המפחידים החלו לזלוג לתקשורת כבר בחודש מאי. מאחוריו עומדים צמד חוקרים מוכרים מאוד בתחום: הכלכלן פרופ' פרדריק צימרמן ורופא הילדים ד"ר דמיטרי כריסטאקיס, שניהם מאוניברסיטת וושינגטון. השניים עובדים יחד כבר שנים רבות, וידועים כמתנגדים בולטים לצפייה בטלוויזיה בגיל הרך.
במחקרים קודמים חיפשו צימרמן וכריסטאקיס את הקשר בין צפייה בטלוויזיה בגיל הגן לבעיות התנהגות (בדרך כלל הפרעות קשב וריכוז), ועכשיו החליטו לבודד את נושא התכנים ואת שעות הצפייה. המסקנות הפתיעו גם אותם. במשך חמש שנים נבדקו הרגלי הצפייה של מאות ילדים, אשר נשאלו עם הוריהם על שעות הצפייה היומיות, על סוגי התוכניות ועל סממני התנהגות. על פי הממצאים, ילד הצופה בשעה אחת ביום ב"טלוויזיה אלימה" מועד פי ארבעה יותר להתנהגות אלימה - בעיות משמעת,
ממצא מפתיע נוסף שעלה מן המחקר הוא שבנות אשר צפו באותן תוכניות, היו גם הן מועדות באותה מידה לבעיות קשב וריכוז, אבל לא לאלימות. כריל סטאקיס סיפר שהם מניחים כי ההסבר לכך נעוץ בהרגלים חברתיים ותרבותיים ובכלים הרגשיים שהורים מקנים לבנות, אך לא לבנים. "ברור שיש אצל הילדים תהליך מצטבר של חלחול מסרים, חיל קוי דמויות ואפילו סטריאוטיפים", מתייחס לנושא פרופ' גבי ויימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, "וגם אפשר לדבר על התנהגות אלימה, גם אם קשה לבודד את ההשפעה של הטלוויזיה ולבדוק אותה בנפרד.
את אוכלוסיית התינוקות (עד גיל שלוש) קשה לחקור כדי לאמוד את חלחול המסל רים, אבל אצל ילדים מבוגרים יותר אפשר לזהות היווצרות של תפיסות סטריאוטיפיות בעזרת שאל לות פשוטות, כמו איזה משחקים מתאימים לבנים ואיזה לבנות? מי ירוויח יותר בן או בת?"
ד "ר מירי קרן, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת היחידה לגיל הינקות בשירותי בריאות כללית (הכפופה למרכז בריאות הנפש גהה), אומרת שגם היא רואה את השפעת הטלוויזיה על הרגלים אלימים אצל ילדים, אבל לא בהכרח בגלל התכנים אלא יותר בגלל מה שהיא מכנה "הזנחה סמויה". " ילדים שתקועים מול הטלוויזיה במשך שעות, לומדים לעשות שטויות", היא מסבירה. "הם מגלים מהר מאוד שבלי זה, לא מתייחסים אליהם".
תוכניות לא מומלצות: תוכניות שבבסיס העל לילה שלהן יש התנהגות אלימה או שהדמויות זוכות לעידוד על התנהגות אלימה. למשל: פאוור ריינג'רס, ספיידרמן, מלחמת הכוכבים.
תוכניות מומלצות: רחוב סומסום ודורה.
לפני כשלוש שנים פרסמו צמד המדענים כריסטאקיס וצימרמן מחקר חדשני מסוגו, שנועד לאמוד את השפעת הצפייה בטלוויזיה על הפרעות קשב וריכוז בגיל מבוגר יותר. מחקרים שקדמו לו העלו חשד לקשר בין טלוויזיה להפרעות ריכוז, אך עד אז לא נעשה מבחן ארוך טווח המאמת את ההשערה. לצורך הבדיקה עקבו השניים אחר אלפי ילדים מגיל אפס עד שלוש, ומגיל שלוש עד גיל שבע.
התוצאה הצביעה על קשר ישיר בין הרגלי הצפייה בגיל הרך לפיתוח הפרעות ריכוז בגיל מבוגר יותר.
בעקבות התוצאות הוסיפו השניים במחקר עצמו כי יש לבדוק קשר זה לעומק. גם הפעם הם קיבלו על עצמם את המשימה, ובגיליון האחרון של כתב העת פדיאטריקס הם פרסמו את המסקנות. הפעם הם חיפשו את השפעותיו של מרכיב התוכן, וחילקו אותו לשלוש קטגוריות: תוכניות חינוכיות, תוכניות לא חינוכיות ותוכניות אלימות (כולן לגיל הרך).
התוצאות הראו שאין קשר בין צפייה בתוכניות חינוכיות להפרעות ריכוז, אך קשר כזה קיים בהחלט כשמדובר בתוכניות לא חינוכיות או אלימות. אך לא כולם מסכימים לדבריהם. פרופ' למיש, אשר כתבה לאחרונה מאמר המסכם את רוב הספרות החשובה שהתפרסמה בנושא השפעת הצפייה בטלוויזיה על הגיל הרך, אומרת כי יש להתייחס למחקרים מהסוג של צימרמן וכריסטאקיס בעירבון מוגבל.
"פרסומים בכתבי עת רפואיים תמיד מחפשים את הסיבה והתוצאה. הם רוצים להגיד 'לצפייה בטלוויזיה יש השלכות כאלו וכאלו'", היא מסבירה. "אנשי תקשורת שחוקרים את הנושא מחפשים את היריעה הרחבה יותר, גם אם התמונה תהיה פחות חד משמעית". לדבריה מצטרף גם ויימן, שטוען כי המחקרים המדויקים ביותר העוסקים בתינוקות הם שמדברים על מיקוד ועל תשומת לב ולא על ספיגת מסרים. "בגיל הזה המחקרים הם נדירים, וגם מול אלה שקיימים הייתי מציג סימני שאלה רבים", הוא אומר. "זו אוכלוסייה שקשה לחקור, הן מבחינת אוצר המילים והן מבחינת היכולות ההתנהגותיות".
"יכול מאוד להיות שאנחנו בתחילתו של עידן אחר, שסוג המיומנויות והכישורים שנדרשים בו הוא שונה", מוסיפה למיש, "למשל, ייתכן שמה שאנחנו מכנים היום 'בעיות ריכוז' הוא בעצם יכולת לבצע מספר פעולות במקביל, ואולי היא תהיה נחוצה בעתיד יותר מהיכולת לשרוד שיעור פרונטלי עם מורה אחד. לפיכך, אני חושבת שלהפוך את התקשורת לאשמה בבעיות הריכוז, זה להתייחס רק לביטוי אחד בשינוי גדול וכולל שעובר על החברה. לכן כדאי לבדוק את ההשפעה של תקשורת על ילדים בספקטרום רחב יותר".
תוכניות לא מומלצות: בוב ספוג, בוב הבנאי, סרטי ילדים, משפחת סימפסון, סרטים מצוירים, ספורט וחדשות. תוכניות מומלצות: לא ממש המלצה, אבל תוכניות חינוכיות כמו רחוב סומסום נמצאו לא מזיקות.
מבחני קוגניציה נועדו לבדוק את יכולת צבירת הידע של הנבחן באמצעות תבונה, אינטואיציה והתבוננות. גם פה היו אלה כריסטאקיס וצימרמן שנקראו לחזית. גם אם מדובר במחקר המקיף העדכני ביותר, במסקנותיהם השניים מודים שקשה לבודד את מיקומה של הצפייה בטלוויזיה בסך כל ההשפעות על הילד. הם בדקו שתי אוכלוסיות: תינוקות עד גיל שלוש ופעוטות בני שלוש עד חמש.
הבדיקה נעשתה במבחני קוגניציה במתמטיקה, ביכולת קריאה ובהבנת הנקרא, וההבחנה המשמעותית ביותר של השניים היא שקלטות ילדים שנועדו לגיל הרך במיוחד, אין שום תרומה להתפתחות הקוגניטיבית. בעקבות הממצאים הוגשה תביעה לרשות להגבלים עסקיים בארצות הברית נגד חברות כמו בייבי איינשטיין, המשווקות קלטות לגיל הזה בטענה שהן תורמות להתפתחות השכלית של התינוק.
הפתעה נוספת שהתגלתה במחקר זה היא שדווקא אצל בני שלוש עד חמש נמצאה השפעה חיובית לצפייה בטלוויזיה. כריסטאקיס אמר לאחרונה כי הוא לא רואה בעיה להשאיר תינוק מול תוכנית המתאימה לו לרבע שעה, אם אתם צריכים קצת חופש או רוצים להתקלח, "אבל אל תטעו לחשוב שמדובר בפעילות שתתרום לו באיזושהי צורה".
למיש , מצדה, אומרת שבחינה של יכולות קוגניטיביות צריכה להיעשות בתוך הקונטקסט הכללי של הילד. לטענתה, לא בטוח בכלל שההישגים הבינוניים במבחנים של ילדים שצופים בטלוויזיה שעות רבות ביום נובעים מדיכוי תהליכים מוחיים, וייתכן שהם סתם פונקציה של חלוקת זמנים ותרגול. גם כריסטאקיס וצימרמן עצמם מודים שייתכן שהצפייה הממושכת בטלוויזיה פשוט באה על חשבון אינטראקציה עם אדם מבוגר, שהכרחית לפיתוח מיומנות קוגניטיבית.
שגית הושמנד, יועצת חינוכית לגיל הרך ומומחית להתפתחות הילד, מסבירה כיצד אפשר להרוויח משעות הצפייה. "כדי שה טלוויזיה תתרום להתפתחות התינוק, אי אפשר להשאיר אותו לבד מול המסך", היא מסבירה. "קשה לנו להבין עד כמה הטלוויזיה מוגבלת. כדי לתת לה ערך, צריך לתווך בינה ובין הילד. להגיד לו 'הנה תפוח' או 'זה פרפר', ואפילו להוסיף דקלום על פרפר. בכל מקרה, עדיף להראות לו תפוח אמיתי שהוא גם יכול להרגיש ולמשש בידיים. רק תיווך כזה יהפוך את חוויית הטליויזיה לחוויה מלמדת ועמוקה".
תוכניות לא מומלצות: כולן, עד אחרון האיינשטיין והמוצרטים.
מחקרם של כריסטאקיס וצימרמן העוסק בהשפעות הצפייה בטלוויזיה בקרב תינוקות על יכולת הריכוז שלהם, מתייחס באחד מסעיפיו להתפתחות שפה, אך קשה להגיד שהם מובילים את התחום. הם עסקו בממד הצר של עוללים בני שנתיים ומטה, בעוד שהתוצאות המרעישות באמת מתייחסות דווקא לגיל מעט מבוגר יותר.
הפסיכולוגית פרופ' אליזבת ונדווטר מאוניברסיטת קנזס, וד"ר דיוויד ביקהאם מהרווארד, בדקו את ההשפעה של בתים שבהם יש הרגלים קיצוניים של צפייה בטלוויזיה. הבתים שנבחנו היו אלו שבהם המכשיר דלק לפחות שש שעות ביום, גם אם איש לא צפה. התוצאות הראו שילדים שגדלו בבתים כאלה התקשו בקריאה, וקראו פחות מילדים עם הרגלי צפייה מתונים יותר.
עם זאת, למיש מסייגת את התוצאות. "כשאנחנו מתחלחלים למחשבה שיכולת הקריאה של הילד נפגעת, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיפוטית שיכולת מילולית חשובה יותר מיכולת ויזואלית, נניח", היא אומרת. "מי אמר? מי קבע שלקרוא זה טוב יותר? זו הנחה שמרנית מאוד. מעבר לכך, כאשר ילדים צופים הרבה בטלוויזיה ולא עוסקים בפעילויות אחרות, זה מעיד רבות על הבית שבו הם גדלים. כך שלא ברור מה כאן הסיבה ומה התוצאה".
לפיכך היא טוענת כי יש לבחון את הנושא בספקטרום רחב יותר, בכל הנוגע לתחום השפה, והדבר כולל מחקרים שמצביעים על השפעה חיובית של תוכניות טלוויזיה. בראשן ניצבת "רחוב סומסום", תוכנית ותיקה שנחקרה רבות במהלך השנים. פרופ' מבל רייס, מומחית להתפתחות שפה מאוניברסיטת קנזס, בחנה את הנושא לעומק לפני כעשור. היא פרסמה את הממצאים בסדרת מאמרים שעסקה בהשפעת תוכניות לימודיות, בדגש על רחוב סומסום, בכל הנוגע להתפתחות שפה. אחד הממצאים המפתיעים ביותר שלה היה שילדים בני שלוש שנחשפו לתוכנית, שיפרו את היכולת הלשונית שלהם יותר מילדים אחרים. ככל שהילד גדל, כך קטנה השפעת התוכנית.
עשור לאחר מכן קיבלה רייס גיבוי נוסף מצמד החוקרים רוזמרי טרוגליו ושלום (שולי) פיש. השניים ערכו יחד אסופת מאמרים העוסקים בהשפעה החינוכית של "רחוב סוכ מסום" לא רק על השפה, אלא גם על הבנת מושגים מופשטים, קליטה של מספרים והתנהכ גות נאותה. בנקודה זו אפילו האופוזיציה הקשה של כריסטאקיס וצימרמן קורסת. באותו מחקר שבו בדקו את השפעת הטלוויזיה על מבחני קוגניציה בגיל הרך, הם מצאו שאצל בני שלוש עד חמש היתה ההשפעה במבחני השפה דווקא חיובית. אם מנסים לזכך מסקנה כלשהי מהמחקר בנושא, אפשר לומר כי מגיל שלוש צפייה מבוקרת בטלוויזיה גם יכולה להועיל.
תוכניות לא מומלצות: כל התוכניות, כל עוד הצופה הוא מתחת לגיל שנתיים.
תוכניות מומלצות: מעל גיל שלוש-רחוב סומסום, דורה, בארני ותוכניות חינוכיות אחרות המותאמות לגיל הרך.
בשנים האחרונות ככל שהמודעות להשמנה הולכת וגוברת, מתווספים מחקרים המצביעים על הקשר בין השמנת יתר אצל ילדים להרגלי הצפייה בטלוויזיה. בחודש הבא צפוי להתפרסם בכתב העת האמריקני לרפואה מונעת מחקר מקיף ביותר בנושא אשר ערך ד"ר ג'פרי שווימר, רופא ילדים מאוניברסיטת קליפורניה, עם ארבעה חוקרים נוספים.
תוצאות המחקר מבהילות. בבסיסו, נבדקו הרגלי הצפייה של ילדים בני ארבע ומעלה הסובלים מהשמנת יתר קיצונית. מדד השומן, כך התגלה, עלה עם שעות הצפייה הממוצעות ביום, ועם השניים גם עלה הסיכון ללקות בלחץ דם גבוה מוקדם.
"אנשים אומרים שטלוויזיה גורמת השמנה, וחושבים שמחקר כזה הוא ההוכחה לכך, אולם זה קשר עקיף. לא הטלוויזיה גורמת השמנה, אלא הישיבה מולה. זה עניין של מהות ולא של תוכן", מסבירה ד"ר קרן. "באותה מידה, מחקרים שמצביעים על קשר בין צפייה בטלוויזיה להישגים נמוכים במבחני קוגניציה ואיי-קיו הם בעייתיים, שכן לא ברור אם הגורם להישג הנמוך הוא הצפייה או העובדה שההורה לא יושב מספיק עם הילד".
"אני לא מכירה כיום מחקרים שמנטרלים את גורם איכות הזמן שההורה מבלה עם הילד, או שמראים שלצד הצפייה בילה ההורה עם הילד כמה שעות של אינטראקציה צמודה, ובכל זאת ההישגים ירדו. הילדים אוכלים כי משעמם להם, לא כי הם רואים טלוויזיה. פשוט לא ניתנה להם אלטרנטיבה אחרת".
תוכניות לא מומלצות: כל דבר שחוצה את השעתיים ביום וכולל הרבה פרסומות לאוכל.
בעודכם קוראים שורות אלו, אם סף הריכוז שלכם טרם נפגע, חוקרים מתחומים שונים ממשיכים לחקור את השפעות הטלוויזיה על הצופים בגילאים השונים. את ההשלכות האמיתיות נוכל לנתח, ממש כמו את קרינת המכשירים הסלולריים, רק בעוד הרבה שנים, אם בכלל נצליח לבודד אותן מסך השינויים שחלים על התרבות שלנו.
או כמו שכריסטאקיס תיאר זאת: "אנחנו בעיצומו של מחקר ענק ולא מבוקר שנערך על דור שלם של תינוקות". כרגע אפשר לומר שההמלצה הטובה ביותר היא לערוך את התכנים ולא ליפול לקיצוניות. גם בגיל חצי שנה, אם התינוק שלכם רואה טלוויזיה ונהנה, ייתכן שהוא מרוויח יותר מההנאה הזו משהוא מפסיד ביכולת השפתית שלו. אז הוא לא יהיה נואם, אבל הוא יהיה מבסוט, וגם אתם. וכן, גם להורים מגיע חופש. גם הם יכולים לקחת בייביסיטר.
לא כל דקה בחיים צריכה להיות דקה עם תוכן , ולמרות כל המדריכים בשוק, גם מותר לרבוץ שעה בלי להפיק ממנה שום דבר פרודוקטיבי, וגם בלי ללמוד מילה חדשה או קונספט. אז מה. עם זאת, כדאי לזכור את האופי הרך והמתגמש של מוחו ונפשו של תינוק, ולחשוב פעמיים מה הייתם רוצים שייכנס פנימה וישחק לו בחיבורים. שעון בועות שמן צבעוני שנוזל לצלילי מוצרט? חיילים מצוירים עם טייץ נלחמים בכוחות הרשע? בובה כחולה ומדובללת שרוצה להיות "שם"? פיגוע בשידור חי? או משחק כדורסל סתמי שבו מאבד מאבטח שלוש אצבעות?
בלי אלימות: להמעיט ככל הניתן בצפייה בתכנים אלימים - ילד שנחשף לשעה אחת ביום של טלוויזיה מסוג זה מועד פי ארבעה יותר להתנהגות אלימה מילד שלא נחשף לה
לא בייביסיטר: להימנע מ"הזנחה סמויה" - ילדים אשר תקועים מול הטלוויזיה במשך שעות לומדים לעשות שטויות, מפני שהם חושבים שאחרת לא יתייחסו אליהם
הרגלי צפייה נכונים: לבחור בקפידה את הרגלי הצפייה - תכניות לא חינוכיות ואלימות מעודדות הפרעות קשב וריכוז, במיוחד בגיל הרך, בניגוד לתכניות חינוכיות
זהירות, פרסומת מטעה: לא להאמין לפרסומות - קלטות ילדים שנועדו לגיל הרך במיוחד התגלו כנטולות כל תרומה להתפתחות הקוגניטיבית של הילד
גישור ותיווך: לתת לטלוויזיה ערך מוסף - כדי שהטלוויזיה תתרום להתפתחות התינוק, צריך לתווך בינו לבינה. יש להראות לו את גרסת המציאות לדברים שהוא רואה בהם, ולתת לו להרגיש ולמשש אותם בידיו
בכל זאת, מועיל: תכניות חינוכיות יכולות לתרום - בגילאים 5־3 יכולה צפייה מבוקרת בתכניות דוגמת "רחוב סומסום" לשפר את יכולות השפה של הילדים, אך ככל שהילד גדל קטנה ההשפעה
טלוויזיה והשמנה: לא לאכול מול המסך - ילדים אשר צופים בממוצע שעות רבות יותר בטלוויזיה הם ילדים שמנים יותר, והסיכוי שלהם ללקות בעתיד בלחץ דם גבוה גדול יותר
והכי חשוב: לא לצפות יותר מדי - תוצאות המחקרים מלמדות כי ילדים אשר סיגלו הרגלי צפייה לקויים בגיל הרך פיתחו הפרעות בריכוז בגיל מבוגר יותר
נא להמתין לטעינת התגובות
