איך שיר נולד
הרבה נשים מתייסרות בטיפולי פוריות אצל גניקולוגים, נתקלות במבטים פולשניים מהסביבה ובאמירות חסרות טקט. ענת לוין, בת 34, החליטה לחשוף את כל התסכול והתקווה בספר שירים
לפני שבועיים, בגיל 34, יצאה לה סוף סוף הצעקה. אחרי בישול איטי שחררה לוין את ספר השירה הראשון שלה, "אנה מסתובבת לאט" (הוצאת אחוזת בית), וזאת בעקבות זכייתה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" של 2006. מאות משוררים צעירים התדפקו על ההזדמנות לפרסם שיר משלהם בחוצות תל אביב. "שיר יומולדת 2005" של לוין זכה כשחבר השופטים קובע: "השיר מדגים בשלות שירית גמורה - אין לשנות בו דבר".
אבל גם אחרי החגיגה הזו, לוין עדיין שומרת על פאסון חרישי כלפי חוץ. "אני בדרך כלל שותקת, תמיד אומרת כן, תמיד מהנהנת, השיער תמיד מסורק, רק חסרה לי סיכה קטנה בצד. זה החינוך הרוסי. תמיד להיות הילדה הטובה. לכן חיכיתי כל השנים כדי להוציא את הספר".
וכשהצעקה סוף סוף ברחה לה, נשפכו איתה גם כל הנימוסים הפולניים. לוין החליטה לאוורר לא רק את ילדותה הערירית ואת אהבתה הגדולה לבן הזוג שלה עדי עסיס, שגם הוא משורר, אלא בעיקר את המאבק המשותף של שניהם להביא ילד לעולם. מאבק מייגע שהם עדיין נמצאים בתוכו. מאבק שהיא גם מנסה לתעד במחזה שהיא כותבת בימים אלו.
"זו היתה החלטה לעסוק בזה", מודה לוין. "יש לי הרגשה שבכל מה שקשור לפריון, רב הנסתר. כולם מכירים אנשים שעוברים טיפולים. תמיד יהיה מי שיאמר לי, 'יש לי רופא מצוין בשבילך', ' יש לי רפלקסולוגית', 'מדקר מעולה', 'יש רב בגליל באיזה מצפה'. אבל התחושה היא שאת חיה ביקום נפרד.
"החיים של אנשים ממשיכים, לחברים ולאחים נולדים ילדים, לנשים צעירות ממך יש ילדים, ואת ביקום המקביל. כשאני בטיפולים אני הולכת ברחוב וכולם נראים בהריון. נשים בנות 60 בהריון, גברים משופמים בהריון. כולם בהריון. ואת שנים בתוך הצער הזה. יש את הטיפולים עצמם, ההורמונים המשבשים, הזריקות שאת מזריקה לעצמך, ואת כולך מחוררת.
למה?
"כי את פותחת את הרגליים כל כך הרבה פעמים וכולם מפשפשים בך, ואת רוצה להשאיר משהו לעצמך. ואני יודעת שזה אבסורד, כי עם הספר אני שוב פותחת רגליים. אלא שהפעם אני זו שעושה את זה. אף אחד אחר לא עושה את זה לי".
כתיבת השירים מחזירה לך את הכוח והשליטה?
"כשאחותי ילדה אמרה לי קרובת משפחה: 'תהיי חיובית, הכל ב'כן'. תדליקי נרות בכל הבית, והכי חשוב לנשום, אל תשכחי לנשום'. היינו למעלה בבית חולים, ומשם ירדנו לבית קפה, ואמרתי לעדי,'אני חייבת להכניס את זה למחזה עכשיו'. הכתיבה באופן כללי נותנת לי כוח. זה המקום שאני מרגישה בו חזקה, שאני יודעת לעשות אותו. זו העבודה שלי".
האמת היא שבינתיים מתפרנסת לוין מעבודתה כמזכירת ערב במשרד עורכי דין בתל אביב, מייחלת לרגע שתמצא ג'וב שקצת יותר מתכתב עם כישוריה. היא מספרת שכשהספר הערוך הגיע לידיה היא הראתה אותו לאחד מעורכי הדין במשרד ואמרה לו: "יש לי ספר בעולם. אני קיימת, אני קיימת".
אולי הספר הוא קצת ילד.
"לא. הרבה אנשים אמרו לי שהוצאת ספר היא כמו לידה. אני לא יודעת מה זו לידה, אבל ספר הוא לא כמו ילד. לחזי לסקלי יש שיר שנקרא 'שלוש סיבות', שבו הוא כותב שהוא שונא שירה משלוש סיבות. 'הראשונה: איני יכול להניח את ראשי על כתפיה של השירה/ השנייה: השירה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי/ השלישית: לשירה אין ראש או כתפיים/ וישנה גם סיבה רביעית'. בגלל שאני כל כך רוצה ילד, אני לא יכול לדבר על משהו אחר באותם מונחים".
בעמוד 13 בספר מופיע השיר העירום ביותר שלה. מופשט מקישוטים, נקי ממסיכות. ב"לקסיקון הפריון" פורשת לוין את מסכת הטלטולים הפיזיים והרגשיים שהיא עוברת בין טיפול הפריה אחד לשני. בין גינקולוג לזריקה, בין שאיבת ביציות להחזרתן.
"המאמץ הפריוני שלנו התחיל עוד בניו יורק, לקראת גיל 30. בגלל שאנחנו שנינו מאוד איטיים, הכל לוקח לנו זמן. אז לקחנו את הזמן, ניסינו, וכעבור שנה בערך התחלתי את הטיפולים. קודם הזרעות, וכמובן בדיקות, צילומי רחם, כל מיני הסטרוסקופיה, שזו הזרקת דיו כדי לראות שהכל פתוח. היינו אמורים להישאר עוד בניו יורק, אבל חזרנו כי הרופאים אמרו שעשינו את כל ההזרעות שאפשר, ושצריך לעבור לתותחים הכבדים, ושם זה נורא יקר.
"מאז שחזרנו עשינו שלוש הפריות מבחנה. האחרונה היתה באוגוסט. עכשיו אני לקראת הרביעית. אנחנו עושים הפסקות ארוכות בין הטיפולים, כי כל טיפול שובר אותי, שובר אותנו. אחר כך צריך לעבור עם מטאטא קטן ולאסוף אותנו. זה שובר, כי בכל פעם, וזה לא משנה כמה פעמים עשית את זה קודם, אני מתמלאת תקווה, כמו ג'ריקן. ובשתיים מתוך שלוש ההפריות גם נכנסתי להריון, ואז זה הרבה יותר מסובך.
"בהפריה הראשונה שבה נכנסתי להריון הייתי באקסטזה. ואז את הולכת לבדוק אם יש דופק, ואין דופק. הבטא עלתה, אבל ההריון לא נקלט. וזה אחרי שנה וחצי של הזרעות שלא הצליחו. ולרגע הייתי שמחה. הרגשתי בהריון. הרגשתי שהחזה שלי גדל, וכל הזמן הייתי רעבה, ועדי כל הזמן הכין לי אוכל, ואכלנו, ואכלנו, ואכלנו, והיו לי בחילות", היא צוחקת, מתגעגעת. "ואז כשראו שאין דופק, אמרו לי לחכות שזה ייצא באופן טבעי".
בדרך הביתה מהמרפאה נולד השיר "רוטשילד":
"מסתובבת עם תינוק מת בבטן/ ורוטשילד כשילדים/ אחוזים במשחקיהם/ עוד מעט יבקע/ התינוק בתוך דפנותי/ יתערבב בדמי, יסמיכו/ (דם סמיך ממים, מהיר/ כמרכבות אוויר) / הילדים ילכו לבתיהם/ לאמותיהם פה/ הצער עגול אך/ דרכו ישרה/ ליפול".
"יצאתי לשדרות רוטשילד וראיתי את כל הילדים, וחשבתי שגם לי יש ילד, והוא בתוכי, אבל הוא היה קיים לשבריר שנייה. הוא אפילו לא היה קיים, זו היתה האפשרות שלו להתקיים. ואחרי כזה דבר את נופלת. אני יודעת שיש המון נשים שעוברות את זה. בהתחלה גם הייתי קוראת בפורומים באינטרנט. אבל כשנתקלתי בנשים שכתבו על הטיפול השביעי שלהן, החלטתי שאני לא רוצה לדעת מזה.
"בניו יורק היה לי יותר קל, כי שם הייתי לבד. בהתחלה לא סיפרנו. פה, בגלל שיש משפחה וחברים, אז משהו שאמור להיות נורא אינטימי בינך ובין הבן זוג שלך הופך להיות ציבורי. מתקשרים לשאול: כמה ביציות היו? כמה ביציות הופרו? כמה מחזירים? מתי מחזירים? מתי תהיה תשובה?
"זה כאילו יש שלושה שלבים. בהתחלה אחרי החתונה מאחלים לכם 'בקרוב אצלכם'. אחר כך שואלים: 'נו, מה עם ילדים?'. אנשים לוקחים לעצמם חירות. לפעמים בא לי להגיד: 'אנחנו מזדיינים כמו ארנבים אבל זה לא יוצא'. עכשיו זה השלב הכי גרוע, שלב הרחמים. אנחנו האנשים בלי הילדים. בבריתה שאחותי עשתה, או בכל פעם שאני מחזיקה תינוק, אנשים מסתכלים עלי עם הטיית ראש כזו".
אז מה את עושה?
"אני הולכת לכתוב".
" לקסיקון הפריון" היה השיר הראשון שכתבה על העניין. "אחרי הטיפול הראשון היה לי גירוי יתר של השחלות, ואחרי שזה נגמר התחילו כאבים בחזה, אז הלכתי לכירורג שד. נכנסתי לחדר שלא היה מחולק לאזור בדיקה ולמשרד. חדר עם מיטה. הוא אמר:'תתפשטי'. הורדתי חולצה וחזייה, הוא בדק אותי, ואז, בעודי נאבקת עם קרס החזייה, פטפטנו קצת. אמרתי לו שחזרנו מניו יורק, והוא אמר שיש שם מסעדות טובות, ואז הוא אמר, כשאני עדיין לא לבושה, 'רואים שאת אוהבת לאכול'.
"ואני מתלבשת, והמשפט רץ לי בראש, ואני רצה הביתה, ישר למחשב והשיר פשוט יצא. אחר כך הוספתי משפטים מעוד כמה רופאים, כולם נאמרו לי, למרות שהיו לי גם רופאים טובים, ובסוף החלפתי את השמות שלהם, ברגע האחרון".
אחד הרופאים שאת מצטטת אומר לך "גם קיר יכול להיכנס להריון". איך אמירה כזו מהדהדת אצלך?
"הרופא שאמר לי את זה רצה להרגיע אותי. הוא אמר את זה במין טון אבהי כזה, אבל אני לקחתי את זה כ'אפילו קיר יכול, ואת לא יכולה?'. יש הרבה אנשים שמנסים לעזור. יש לי חברה שאומרת: 'אחרי שתיכנסי להריון ותלדי, את תשכחי מכל זה'. היא מנסה לעזור לי, אבל זה לא עוזר לי".
את חוששת שאחרי שתהפכי לאמא יהיה לך קשה להיפרד מהמאבק לילד, שבאיזשהו מקום מאוד הפרה את השירה שלך?
"כתבתי שירה עוד לפני שהתחלתי בטיפולים, ואכתוב שירה גם אחרי. החלום שלי זה לכתוב שירי ילדים. אני צריכה ילדים בשביל זה".
בשיר "יוניון סקוור" כותבת לוין: "הילדה שתהיה לי/ כבר מסמנת בישבנה/ את מקומה על ירכי. . .". לוין : "לא רציתי לסיים את שירי הפריון ב'אני מתגעגעת לילדים שלא יהיו לי', שמופיע בעמוד לפני. אז התעקשתי על עוד שני שירים. הלכתי פעם למדקר ששאל אותי מה אני מדמיינת: הריון או ילד? אמרתי לו שאף פעם לא דמיינתי את עצמי בהריון. תמיד הדמיונות שלי הם על ילדים שיש לי. ילדים שונים, בגיל שונה. יש לי דמיון על תינוק ממש קטן, ואני ועדי במי ?טה והוא בינינו. משם נולד השיר'הילד'. ויש לי אחיינית בת עשר שאני לוקחת לפעמים לימי כיף, אז אני גם מדמיינת ילדה בת שבע?שמונה. אני מדמיינת לפרטי פרטים.
"אני מרגישה שבמובנים מסוימים אני כבר אמא, רק שהילד שלי עוד לא הגיע. אני מחכה, ומנסה להיות הכי סבלנית שאפשר, ובדרך כותבת שירים ועובדת ולומדת וחיה ועוברת טיפולים ומתעצבנת. אני רק לא רוצה שאנשים ירחמו עלי. לא צריך לרחם עלי. הנה אני צועקת".
הכתבה המלאה בסופשבוע מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
