פוסט תרומה: יש חיים אחרי שתרמת איברים
תרומת איברים היא מעשה אצילי שמסב סיפוק לתורם, אבל עלול לגרום להידרדרות נפשית (דיכאון אחרי תרומה) או פיזית (תשישות מתמשכת) • בקרוב במערכת הבריאות בישראל: מערך תמיכה לתורמים
גם ב', שתרם לקרוב משפחה כליה שלא נקלטה כראוי, מדווח על קשיים בחיי היומיום, שנה לאחר שקיים את מצוות הצלת החיים. "עכשיו הוא חזר לדיאליזה", הוא סיפר לאיש מקצוע שראיין אותו לצורך עבודת מחקר. "והעובדה שמחלת הכליה תקפה שוב לאחר ההשתלה די קשה עבורי. חזרתי לעבוד מהר מדי, כבר ארבעה חודשים אחרי הניתוח, והרגשתי ריקנות מוחלטת. הייתי מדוכא, לא היתה לי אנרגיה. הרגשתי ממש מחוץ לעניינים".
54 שנים חלפו מאז בוצעה בבוסטון השתלת הכליה המוצלחת הראשונה מתורם חי, אבל בשנים האחרונות מתחילות להצטבר במערכת הרפואית עדויות על תורמי איברים שנקלעו למצוקות קשות לאחר התרומה. חלקם מפתחים דיכאון קליני, חלקם חרדה, וחלקם גם נוטים לפתח מחלות פיזיולוגיות מורכבות ההופכות לכרוניות.
לאחר שחדרה לתודעה הציבורית ההכרה בחשיבות תרומות איברים להצלת חייהם של חולים קשים, ולצד החיבוק שמעניק הציבור בעולם ובארץ לתורמים שביצעו מעשה אצילי זה, מתברר לאחרונה לרשויות הבריאות כי יש צורך להמשיך לעקוב אחר תורמים חיים גם לאחר התרומה. המעקב אמור למנוע הירדרות אפשרית במצבם הגופני והנפשי, ולהציע להם מסגרת תומכת בעיתות מצוקה.
מחקר ישראלי חדש מצא כי אנשים שהתאימו לתרומת כליות, והמשיכו לנהל אורח חיים בריא לאחר התרומה, היו בעיקר בעלי תפישה אופטימית של החיים, וכאלה שנהנים בחייהם מתמיכה חברתית הולמת ממשפחה ומחברים קרובים. "אנשים שמרגישים שיש להם תמיכה חברתית גבוהה, בעיקר מבני משפחתם, רואים בתרומת הכליה פעולה של תמיכה חברתית הדדית, ומתאימים יותר לתרום כליה. אנשים ללא תחושה זו יתקשו יותר להתמודד עם החוויה לאורך זמן", מסבירה ד"ר רות פסל, עובדת סוציאלית במחלקת דיאליזה בבית החולים מאיר, שביצעה את המחקר במסגרת עבודת דוקטורט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. המחקר הוצג החודש בכנס החברה הישראלית להשתלות איברים.
ד"ר פסל בדקה את תפיסת עולמם של אנשים שהסכימו לתרום כליה. "רווחתם הנפשית של אנשים עם ראיית עולם חיובית תימשך גם לאחר תרומת כליה", היא מסבירה, "גם אם תוצאת ההשתלה איננה התוצאה הרצויה. לעומת זאת, אנשים עם תחושה של חוסר הוגנות, שהחיים מלאי מכשולים עבורם, יתקשו לעמוד בלחצים הנלווים לתרומת הכליה".
המחקר נערך במחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון, וכלל 122 אנשים שתרמו כליה לבן משפחה מקרבה ראשונה,
"לאנשים שמתאימים לתרומת כליה ההחלטה לתרום יכולה להיות מהלך מצוין", אומרת ד"ר פסל. "הם ירוויחו מהתרומה, כי הם עשו את המירב עבור בריאותו של בן משפחתם, וימשיכו לחיות לאורך זמן בתפקוד פיזי ונפשי טוב. עם זאת, על המערכת לאתר את האנשים שאינם מתאימים לתרום כליה, ואלה שעלולים לסבול לאחר התהליך מקשיים נפשיים וחברתיים".
גם ברחבי העולם מתקבלים דיווחים על תורמי איברים שנקלעים בהמשך חייהם למשברים נפשיים. חוקרים מנורווגיה פרסמו לפני חצי שנה מחקר, לפיו תורמי כליה חיים שרואיינו כעבור שנה אמנם הביעו סיפוק ממעשם, אך בחלקם דיווחו על דיכאון. בגרמניה מצאו חוקרים כי תורמים חיים של אונות כבד עלולים לפתח חרדה לאחר התרומה. לפני כשלוש שנים מצא מחקר בגרמניה כי ישנם תורמי כליות חיים המבקשים לפתור באמצעות התרומה מצוקות פסיכולוגיות או ריבים משפחתיים, ובחלוף הזמן, לאחר שתרמו את איבריהם, נקלעים לקשיים נפשיים, כשתקוותם מתבדה.
הערכה שפורסמה לפני עשור בכתב העת המדעי "ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין" העלתה כי קיים גם סיכון לפתח מחלות פיזיות כתוצאה מתרומת איברים. לפי רישום תורמי האיברים החיים בשווייץ נטען כי בימים הראשונים שלאחר ההשתלה עלולות להתפתח תחושות של דיכאון (1.5 אחוז), כאב עז (1.5 אחוז ), או דלקת ריאות (1.2 אחוז). לטענת הרשות בשווייץ ייתכן שתחושת "דיכאון לאחר תרומה" דומה לזו שעלולה להתפתח אצל אישה שילדה תינוק ומפתחת דיכאון לאחר לידה. אך תחושה זו נמשכת על פי רוב ימים ספורים בלבד.
ככלל, מצוקות נפשיות לאחר תרומת איברים מוגדרות עדיין כתופעה חריגה, ורוב תורמי האיברים אינם מפתחים בעיות נפשיות ופיזיות. נתוני המחקרים שבוצעו משנת 1969 ועד 2006 מראים כי רוב תורמי הכליות לא חוו דיכאון, חרדה או הרעה ביחסים עם קרובי המשפחה המושתלים שקיבלו את איבריהם, ורובם גם לא חשו בשינוי לרעה בהרגשתם האישית לגבי האטרקטיביות שלהם.
בישראל מתבצעותכ-70 תרומות כליה מתורמים חיים בשנה, רובם המכריע קרובי משפחתם של החולים שנמצאים מתאימים לתרום, וחלקם הקטן מ"תורמים אלטרואיסטים", התורמים איבריהם לזרים, בהנחה שלא מדובר בתרומה בתמורה לכסף, אלא למען הצלת חיים בלבד. כמו כן נעשות בארץ כחמש השתלות של אונות כבד מתורמים חיים מדי שנה, ולפני למעלה משנה נעשתה בארץ לראשונה השתלת שתי אונות ריאה מתורמים חיים לחולה, שלא שרד את ההשתלה, ונפטר כעבור שבועיים.
לפי נהלי ועדה עליונה של משרד הבריאות והמרכז הלאומי להשתלות, לפני כל תרומת איברים של קרוב משפחה מדרגה ראשונה עובר התורם הפוטנציאלי הערכה פסיכיאטרית וסוציאלית, ובמקרה של תרומה לזר עובר התורם גם סדרת אבחונים מקיפה ומופיע בפני ועדה של משרד הבריאות, כדי להבטיח שלא מדובר בסחר באיברים. כל אלה בנוסף לבדיקות הגופניות הנדרשות לפני התרומה. עם זאת, עדיין אין בישראל מערכת ארצית התומכת בתורמי האיברים לאחר ההשתלה, שעשויה לשמש לתורמים כתובת במקרה של הידרדרות במצבו הרפואי והנפשי.
בחודשים האחרונים הבינו גם בישראל כי סוגית תורמי האיברים דורשת התייחסות מעמיקה. במועצה הלאומית להשתלות נידונה כעת יוזמה להידוק הפיקוח הרפואי על תורמי איברים בישראל. "אנו מצויים בתהליך לבניית מסגרת למעקב אחר תורמי איברים חיים בישראל, ואני מקווה שתוך כמה חודשים נוכל לצאת עם טפסים והנחיות לרופאים כדי לאפשר מעקב טוב אחר תוצאות הבריאות של התורמים במישור הפיזי והנפשי", מדווח פרופ' גבריאל גורמן, יו"ר המרכז הלאומי להשתלות.
"היום תורמי איברים לקרובי משפחה עוברים הערכה, ונמצאים במעקב בבית חולים בו נותחו, אבל אין חובה לעקוב אחריהם, כמו שאין חובה לעקוב אחר חולה בכל מחלה כרונית אחרת. עלינו לבנות מסגרת מתאימה שתורמי האיברים יוכלו למצוא בה אוזן קשבת וידידותית אחרי המעשה האצילי שעשו, והכוונה למערכת הפועלת לפי הנחיות מוגדרות, ולא כזו שתתבסס על טוב לב של בית חולים או רופא זה או אחר. בעיקר עלינו להבטיח שחוסר במעקב אחר התורמים לא יגרום למכשול בהסכמה לתרום".
בבתי חולים ספורים כבר הוקמו מרפאות מעקב לתורמי איברים, כמו מרפאת התורמים בבית חולים בילינסון, שהגבירה בשנתיים האחרונות את פעילותה. "אם מישהו לא מתאים מבחינה סוציאלית לתרום איברים, או שהתרומה עלולה לגרום לנזק במבנה המשפחתי, אנחנו לא מאפשרים את תרומתו", אומרת רחל מיכוביץ', מתאמת השתלות האיברים בבילינסון.
"כמו כן, אנו בודקים אם מופעלים עליו לחצים בתוך המשפחה לתרום. אך מצבים אלו מעטים. אני פוגשת את התורמים, שחלקם מגיעים לביקורים מדי פעם, ולא נתקלתי במישהו שהתחרט אחרי שהחליט לתרום. גם לא נתקלתי במצב של חרדה או דיכאון לאחר ההשתלה. לרוב מי שמגיע לתרום מקבל את ההחלטה מרצונו החופשי ועם רצון חזק מאוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
