חיים בין המילים
בחברה שבה כולם חסרי סבלנות ומתעקשים להשלים לך את המשפט, קשה להיות מגמגם. הרפואה לא יודעת מה הסיבה, ועדיין לא מצאה פתרונות. בינתיים המגמגם הממוצע, שהוא בדרך כלל גבר, משתדל להימנע משיחות טלפון. סקירה
גם רמי שלהבת, עורך ומתרגם, כבר נתקל בכל רפרטואר התגובות, וכבר מזמן השלים עם העובדה שהוא מגמגם. "אצלי הגמגום הפך לחלק מהזהות העצמית", הוא מסביר. "אנשים עם גמגום קל מנסים להסתיר אותו. אצלי במשך השנים היו תנודות בחומרה של הבעיה, אבל בגדול זה נשאר אותו הדבר. היום אני עושה הכל פחות או יותר אותו הדבר, עם שני הבדלים עיקריים: אני לא מדבר בטלפון ומשתדל לא להופיע בפני הרבה אנשים".
רמי מודע היטב לכך שהרפואה, שכבר מצאה פתרונות מרשימים לבעיות קשות, די מגמגמת בכל הנוגע לתופעה. אחרי הכל, לא מדובר בפתולוגיה, ואף אחד עדיין לא מת מגמגום. ההשלכה המרכזית היא דווקא חברתית.
גמגום הוא פגיעה בשטף הדיבור, שיכולה להתבטא בין השאר בחזרה על הברה אחת או ב"היתקעות" במילה מסוימת, או פשוט בחוסר שטף. אם דיבור הוא פעולה שנוצרת כתוצאה מסנכרון של הפה, הלוע, מערכת הנשימה והמוח, הרי שגמגום נוצר כשאחת מהמערכות האלה נפגעת. מדוע זה קורה? ובכן, ההסברים המדעיים עדיין לא מגובשים.
התופעה מופיעה לרוב בגילאים שנתיים עד חמש, במקביל להתפתחות
"מתוך חמישה ילדים עם בעיות שטף בגיל צעיר, רק אחד נמצא בסיכון להיות מגמגם אמיתי, והשאר ייצאו מזה לבד", מפרט ד"ר צחי גרוסמן, מומחה לרפואת ילדים ב"מכבי שירותי בריאות". "אבל עדיין צריך לעקוב אחרי כל החמישה, מכיוון שאנחנו לא יודעים אצל מי הבעיה קיימת מעבר לבעיה הפיזיולוגית. כדאי להתערב עוד לפני גיל בית הספר".
הסיבה לגמגום לרוב איננה ידועה. "יש תיאוריות רבות לגבי הסיבה לגמגום", מסביר ד"ר גרוסמן. "בהדמיה מוחית אצל מבוגרים אותרו אנומליות קטנות במרכזי הדיבור במוח. אבל המשמעות שלהן לא ברורה, ולא ידוע האם הם באמת אחראים לגמגום. בנוסף, עד היום לא אותר ממצא גנטי מוגדר שמעיד על הבעיה".
בחלק גדול מהמקרים, הגמגום מתחיל בסביבות גיל שלוש כ"גמגום התפתחותי", המתאפיין בחוסר יכולת של הילד להביע את מחשבותיו במילים, והוא מהסס או חוזר על הברות בתחילת הדיבור. גמגום כזה חולף לרוב עם הזמן.
לעיתים מתרחשת פגיעה מוחית שמפריעה למנגנון הדיבור, כמו לאחר שבץ מוחי, ואז הגמגום הוא ממקור נוירולוגי. הסוג השלישי והנדיר יותר של גמגום נובע מסיבה פסיכוגנית, כלומר – כתוצאה מהשפעה של לחצים פסיכולוגיים שונים. "חוסר שטף התפתחותי, שהוא מצב נורמלי בילדות, עלול לגרום לדאגה רבה אצל ההורים, שמתפרשת כלחץ על הילד, מה שמקבע את הגמגום", מוסיפה אנה בן ארויה, קלינאית תקשורת ומנהלת המכון לשיקום הקול הדיבור והבליעה במרכז הרפואי בילינסון.
יש כמה גורמים המסייעים להעריך האם הגמגום יימשך מעבר לגיל הילדות. בין השאר - מגמגם אחר במשפחה, גמגום שנמשך יותר מששה חודשים, בעיית דיבור אחרת ולעיתים רתיעה חמורה מגמגום אצל בני משפחתו של הילד. אף אחד מהגורמים הללו לא מסוגל לנבא האם הילד יישאר מגמגם גם בהמשך חייו, אך שילובם מאפשר התאמת טיפול לילד ועזרה בהתגברות על הגמגום.
בדרך כלל ההורים הם הראשונים שמבחינים בבעיה בדיבור אצל הילד, והאבחון מתבצע אצל קלינאי תקשורת. "לא ניתן לאבחן גמגום לפני שהוא מופיע", מדגיש ד"ר גרוסמן. "הגמגום תמיד מתחיל מנטייה ראשונית של הילד, שמועצמת כתוצאה מהרכיבים הסביבתיים והמשפחתיים. אם מאבחנים את אותה נטייה ראשונית, אפשר למנוע את קיבוע המצב.
אבחנת הגמגום והטיפול בו מתבצעים על ידי קלינאית תקשורת, בהתחשב באופן הקושי בדיבור, שכיחותו ורכיבים נוספים. ככל שגמגום מאובחן בגיל צעיר יותר, כך האפשרויות הטיפוליות רחבות יותר.
הטיפול בגמגום הוא משולב, ובמהלכו מלמדים את האדם מיומנויות כמו שליטה במהירות הדיבור ובקצב הנשימה ואף הרפיה של שרירי הדיבור על מנת להקטין את המאמץ. מדובר בטיפול ארוך עם אחוזי הצלחה משתנים.
"שיטות הטיפול כוללות משחק עם הילד והכוונה של ההורים לדיבור נכון עימו", מפרטת בן ארויה. "למשל, הנחיה לדבר עם הילד לאט, בניית משפטים פשוטים, שאילת שאלות סגורות, כך שהילד יוכל להשתתף בשיחה מבלי להזדקק למשפטים מורכבים.
במבוגרים ובני נוער הטיפול מעט שונה, ומתמקד בהמחזת מצבים מחיי היומיום בחדר הטיפול, ובמציאת דרכים להתמודד עימם למרות הגמגום. הטיפול מורכב משיחות, דרמה, ומשחק. כמו כן מלמדים את המטופל טכניקות של נשימה, דיבור בלי ללחוץ על אברי ההגייה, הרפיה, דיבור בניגון. השיטה העיקרית שעוזרת להתגבר על גמגום היא הורדת קצב הדיבור. הבעיה היא שקשה להמשיך לתרגל את הטכניקות הללו מחוץ לחדר הטיפול מכיוון שהן מחייבות את האדם להישאר מודע לדיבור שלו בכל רגע".
ההצלחה בטיפול נמדדת על פי יכולת האדם לתקשר עם אנשים אחרים, הדימוי העצמי שלו, ורמת החרדה. כיום אין ריפוי לגמגום, ואי אפשר להתגבר עליו. הוא אינו נעלם.
"אם בגלל הגמגום המטופל נמנע מלדבר בהרצאות או להגיע לראיון עבודה, המטרה היא להביא אותו לחיות עם זה", מסבירה בן ארויה.
רמי שלהבת עבר כמה וכמה ניסיונות לשפר את הדיבור, אבל כולם השפיעו תמיד על הטווח הקצר בלבד. "הטיפול מחפש דרכים לעקוף את הבעיה, ולא מטפל בה באופן ישיר. בשלב כזה או אחר, סיבת הגמגום, שלא ידועה לאף אחד, מצליחה לגבור על התרגיל שנועד לעקוף אותה".
בעשר השנים האחרונות פועל בישראל ארגון אמב"י, שנועד לתת לאנשים מגמגמים תחושה של "ביחד". "הבעיה העיקרית של האדם המגמגם היא הבדידות, והמפגשים המשותפים הופכים את הגמגום ללגיטימי ואפילו לסמל מסחרי", טוען בני רביד, המחזיק גם בתואר יו"ר הארגון הבינלאומי של האנשים המגמגמים.
"כל המגמגמים חיים בסביבה של אנשים שמדברים שוטף. בשביל המגמגם הדבר הכי נוראי שיש בעולם הוא הגמגום. זו הבושה הכי גדולה. אדם מגמגם שאמור להגיע לראיון עבודה מאד מתרגש, והתרגשות מגבירה את הגמגום בצורה רצינית. מחקרים כבר הראו שלאדם מגמגם יש סיכוי נמוך יותר להתקבל לעבודה, אפילו אם הוא מספיק מוכשר".
גם רמי שלהבת מודה שהגמגום מפריע לו בעיקר במציאת עבודה. "קשה מאוד לעבור ראיונות, ולפעמים אפילו להגיע אליהם זה בלתי אפשרי. אבל אני לא חושב שהגמגום שינה בי תכונות יסודיות, אלא בעיקר חיזק מאוד תכונות קיימות כמו ביישנות, פחדים שונים ובידוד חברתי. הוא עזר לי גם לפתח כל מיני פיצויים, כמו אוצר מילים רחב ויכולת ביטוי מצוינת בכתב, כך שלא כל מה שנובע ממנו הוא בעייתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
