כרוניקה של שפני ניסיון
מסמכים מסווגים שייחשפו בתוכנית "עובדה" מציגים את המחדל שהוביל לגיוס מאות חיילי צה"ל לניסוי בחיסון נגד אנתרקס ועלה לרבים מהם בבריאותם
מסמכים מסווגים של מינהלת הניסוי, אשר מוצגים כאן לראשונה וייחשפו הערב במלואם בערוץ 2, בתחקיר של כתב התוכנית "עובדה" עמרי אסנהיים, מעלים תמונת מצב מפחידה ומדאיגה: מהמסמכים עולה כי צה"ל לא רק מודה בעשרות מקרים של בעיות רפואיות מערכתיות, חלקן בעיות חמורות, שנגרמו לחיילים כתוצאה מניסוי בחיסון לחיידקי האנתרקס הקטלניים, אלא גם יכול היה לחסוך מהם את הסבל הנורא.
בתהליכים שקדמו לניסוי,וגם לאחר שכבר החל, נדלקו נורות האזהרה פעם אחר פעם. אבל אנשי מינהלת הניסוי התעלמו מהן ולא טרחו לשתף את מי שהיו אמורים להיות מושפעים מהם יותר מכל: החיילים.
לפני כשנה וחצי שודר לראשונה בתוכנית "עובדה" בהנחיית אילנה דיין תחקיר שחשף ניסוי רפואי סודי ביותר, שערך חיל הרפואה משנת 1998 ועד מחצית 2006.
בניסוי השתתפו 716 חיילים וקצינים ומטרתו הייתה לבדוק את יעילותו של חיסון שפותח במכון הביולוגי בנס ציונה נגד חיידקי האנתרקס המשמשים כנשק ביולוגי.
הניסוי זכה בצה"ל לכינוי "עומר 2", וכלל הזרקות של עד שבע מנות נסיוב חיסון למשתתפיו. למשתתפי הניסוי נאמר כי החיסון הישראלי דומה בהרכבו לחיסון אמריקאי שכבר נוסה, ולפיכך
בעקבות התפוצצות הפרשה ולאחר לחץ גדול שהפעילו הנפגעים בפרשה, שלח לפני כשנה קצין הרפואה הראשי הנכנס תא"ל נחמן אש מסמך דרמטי וחסר תקדים, שבו מודה צה"ל בקיומם של 43 מתנדבים לניסוי שסבלו או סובלים מבעיות רפואיות מערכתיות כתוצאה מהשתתפותם בו. אך מסמכי מינהלת הניסוי, המוצגים כאן לראשונה, מתעדים גם שורה של כשלים וסימני שאלה שהיו אמורים לעצור אותו עוד טרם שהחל.
התברר, למשל, שכבר באפריל 97' נערך ניסוי דומה, בשם "עומר 1", בגופם של 21 חיילים. החיילים שהשתתפו ב"עומר1" היו בעיקר אנשי מודיעין, ולמרות מספרם הזעום כבר בעקבות הניסוי שלהם נדלקו נורות אזהרה.
ממסמך המסכם את הניסוי שנכתב ביולי 98' עולה כי ניתנו 87 זריקות ל-21 מתנדבים, אבל רק 15 מתנדבים התמידו בפרוטוקול המלא: שישה מתנדבים פרשו - שניים בגלל כאב מקומי, אחד בגלל הפרעה בתפקודי כבד ושלושה מסיבות שאינן קשורות בניסוי.
מתוך 87 זריקות שניתנו גרמו שלוש לתופעות לוואי מקומיות קשות, ותשע לתופעות לוואי בינוניות. כמו כן נצפו בחלק מהמקרים דלקות עיניים, שלשולים וכאבי ראש.
מתנדב אחד, מס' 9038 כפי שכונה במסמך, היה נורת האזהרה החמורה ביותר: הוא סבל מנויטרופניה קלה (חסר בתאי דם לבנים הנלחמים בזיהומים). למרות זאת, השפעת החיסון על מצבו של אותו מתנדב הוסתרה לחלוטין מטפסי ההחתמה שהוגשו מאוחר יותר למאות מתנדבי "עומר 2".
מהמסמכים עולה גם תשובה לאחת השאלות המסקרנות שנותרו פתוחות עד כה: אם הניסוי אמור היה לבדוק חיסון לכלל האוכלוסייה, למה נודבו רק חיילים? מתברר כעת כי מערכת הביטחון דווקא ניסתה לגייס ביטוח רפואי לאזרחים שישתתפו בניסוי, אך ללא הצלחה. בנוסף, היא ככל הנראה גם חששה משאלות קשות וספקות שעלולים היו לעלות ולסכל את הניסוי כולו.
כדי לבחון את השתתפותם של אזרחים בניסוי התכנסה בינואר 99' ועדת אתיקה מיוחדת של משרד הבריאות, שכללה חברים בעלי סיווג ביטחוני גבוה. בראש הוועדה עמד פרופ' ערן דולב. דבריו ודברי חבריו לוועדה היו תובעניים עשרות מונים מהרף שהציבו עד אז רופאי "עומר 2".
פרופ' דולב דרש בין היתר "להטיל 'חובה' על ועדת הבטיחות ולא רק 'סמכות', לעצירת ולהפסקת הניסוי בנסיבות מסוימות. צריך לנסות לכמת את הסעיף הכללי 'ריבוי תופעות לוואי', כדי להגדיר את 'חובת' עצירת הניסוי".
בסופו של דבר, לא גויסו אזרחים לניסוי. פשוט כי במשך שבע שנים תמימות לא הצליחה מערכת הביטחון להמציא שיטה שתבטח את הנסיינים מפני תופעות הלוואי.
בחיילים זה היה קל יותר. ואיך פותרים את החשש הראשוני של כל חייל להשתתף בניסוי? בקלות. על ידי פנייה ליחידות המובחרות ועטיפת הניסוי במעטה יוקרתי של סודיות וביטחון המדינה-כיסוי שלא ממש התיישב עם המציאות.
בישיבה של רופאי מנהלת הניסוי עם "ועדת הלסינקי הצבאית", באוגוסט 98' ניסה אלוף -משנה חזי לוי, יו"ר ועדת הלסינקי הצבאית שאמורה לפקח על ניסויים בבני אדם, להעלות תהיות בנושא הסודיות: "אינני רואה בעיה שהחייל יקבל הביתה את כל כתב ההסכמה, ואף יראה אותו להורים", קבע . אבל זה לא קרה. למרות דבריו, רמת הסיווג נשארה סודי ביותר וכך העניין הוצג גם לחיילים. הם נדרשו להחזיר את הטפסים מיד לאחר שקראו אותם ולא התאפשר להם לשתף, למשל, את ההורים בלבטים.
זו אינה הפעם האחרונה שדברים נאמרים בוועדת הלסינקי הצבאית בצורה אחת, ומבוצעים אחרת לגמרי בשטח. כך, למשל, במהלך הדיונים שאל לוי את אנשי הניסוי כיצד יתבצע המעקב אחר המחוסנים ונענה כי "יהיה מנגנון לכך במינהלת".
אלא שבפועל מנגנון המינהלת נסגר בשלב מוקדם. מיד אחרי סיום ההזרקות הטלפונים נותקו. עוד התריע לוי באותם דיונים: "על פניו לא תוכלו לגייס 700 איש מהיחידות המיוחדות. תזדקקו לאזרחים. האם יש כיסוי ביטוחי? ", ונענה ישירות על ידי פרופ' דני כהן, ממנהלי הניסוי: "כן. הם יקבלו גם כרטיס מעקב שאותו יוכלו לפרט בפני רופא קופת חולים", אף שבשלב זה היה ברור לכהן שאין עדיין כיסוי ביטוחי ואין מתנדבים אזרחים.
גם אם מנסים להבין את הנסיבות שהובילו את מנהלי הניסוי להתעלם מכל נורות האזהרה שהודלקו מראש, קשה לגלות סלחנות כלפי האדישות שבה הגיבו כאשר החלו לזרום הדיווחים הבעיתיים.
במהלך ניסוי "עומר 2" הלך וגדל מספר תופעות הלוואי שהתגלו אצל המשתתפים, אבל רופאי המחקר שבו וקבעו בנחרצות פעם אחר פעם שהן אינן שייכות לניסוי גם לאחר שחזרו והופיעו בחיילים שהיו בריאים לחלוטין ערב הניסוי.
גם כאשר הרופאים החליטו כבר להדיח חייל מהמשך הניסוי עקב תופעת לוואי שנויה במחלוקת, הם לא המשיכו לעקוב אחריו. דבר זה התבטא ברשומות במקבץ קטן זה מתוך עשרות דוגמאות:
"מקבץ תופעות לוואי חמורות עד יוני 2001 מתוך רשומות המינהלת:
מתנדב 290:חמישה שבועות לאחר החיסון הרביעי אושפז במחלקת ריאות עקב התקף אסתמטי חריף. טופל בסטרואידים סיסטמטית ובמרחיבי סימפונות. . . לאור ריבוי התקפי האסתמה והעלייה בחומרתם, הוחלט לא להמשיך ולחסן את המתנדב!
מתנדב 384:ביום החיסון, יצא לשבוע אימון רגלי מאומץ ביותר. . . ביום הרביעי איבד את הכרתו ופונה למיון.
מתנדב 388:כשבעה חודשים לאחר הצטרפותו למחקר החל להתלונן על גרד, אודם ותחושת נימול בכל הגוף לאחר מאמץ, אשר החמירו עם הזמן.
מתנדב 737:ארבעה ימים לאחר החיסון החייל נמצא במצב מנותק, כשהוא אוחז בנשקו הדרוך. החייל נבדק מספר פעמים על ידי גורמי בריאות הנפש ולבסוף האירוע סוכם כתגובת ניתוק עקב אירוע דחק משמעותי. לאור האירוע הנ"ל הוחלט לא להמשיך ולחסנו".
אף על פי שרופאי המינהלת שוללים קשר בין התופעות החמורות ובין הניסוי, הם שמים לב כי הזריקות אותן קיבלו החיילים פגעו במערכת החיסונית שלהם, או שעוררו בעיות הקשורות באופן ישיר למערכת הזו. ועדיין, איש לא טרח לעצור את הניסוי או לבחון אותו מחדש.
במקביל, הם מודים שלחץ הזמן הוביל אותם לעגל פינות. באפריל 2001 מודה פרופ' דני כהן בפני "הלסינקי הצבאית" כי "על פי הפרוטוקול היו צריכים להתרחש 4,380 מפגשים עם המתנדבים. בפועל התקיימו 774 מפגשים".
בדיון נוסף ביוני של אותה שנה הוא מסביר מדוע: "תכנון המחקר התייחס לגיוס מתנדבים מיחידות אורגניות אשר יישארו כקבוצה במהלך רוב או כל זמן המחקר. . . אבל בגלל אילוצים גויסו למחקר קבוצות מתנדבים מבה"ד 10, אשר התפזרו ליחידות צה"ל השונות לאחר מספר חודשים. מסיבות לוגיסטיות קשה ביותר לפגוש את מתנדבים האלו והם קיבלו מאיתנו במהלך קורס החובשים הכשרה לבצע מעקב עצמי".
במילים אחרות: מינהלת "עומר 2" הטילה על המתנדבים עצמם את חובת המעקב אחר בריאותם, אף כי לא יכלו לדעת על תופעות הלוואי.
עד כמה היה כבד המחיר ששילמו על כך החיילים? המסמכים הרפואיים ההולכים ומצטברים מעידים כי מדובר במחיר כבד מאוד, אבל לפחות באחד המקרים עולה חשש כי הניסוי אפילו הוביל למוות.
מדובר במקרה של א', שעובדת השתתפותו בניסוי נשמרה משום מה בסוד מהוריו עד עצם היום הזה, ואיש מעולם לא טרח לדווח להם על כך.
א' חוסן בפעם האחרונה בינואר 2004. מיד אחר כך יצא לטיול שחרור בעולם, וכמו יתר החיילים שיצאו לחו"ל לאחר שירותם הצבאי לא בוצע מעקב אקטיבי אחריו.
חצי שנה אחרי חיסונו האחרון, ביולי 2004, נמצא א' כשהוא חסר רוח חיים. באותו יום, מספרים חבריו, התלונן על כאב ראש. הוריו שלא ידעו שהשתתף בניסוי, לא ביקשו גם נתיחה שלאחר המוות.
כמו בכל חשד לתופעת לוואי חמורה כתוצאה מהניסוי, הועלה המקרה של א' לוועדת הבטיחות. שניים מרופאי הוועדה-פרופ' מנחם פיינרו ופרופ' יחזקאל סידי, קבעו כי המקרה אינו קשור לניסוי.
אולם שניים אחרים, ד"ר משה אפרת ופרופ' עופר שפילברג היו זהירים יותר. הם קבעו כי ככל הנראה המקרה אינו קשור לניסוי, אך אי אפשר לקבוע בוודאות העדר קשר. הסיבה: ישנן תופעות אוטואימוניות - כלומר כאלו הפוגעות במערכת החיסון מהן סבלו מתנדבים רבים לניסוי בצורות שונות-שעלולות לגרום למפרצת מוחית.
להורים, כאמור, אף אחד מהממצאים האלה לא דווח, הם אפילו לא ידעו שעלה חשד כזה עד לשיחה שקיים איתם כתב "עובדה" השבוע. לפחות לצבא ולמינהלת הניסוי, כך נראה כרגע, אין שום כוונה לשבור מיוזמתם את קשר השתיקה.
מדובר צה"ל נמסר כי "בעקבות הכתבה ששודרה בעובדה יזם חיל הרפואה פנייה לוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל על מנת שתמנה ועדה בלתי תלויה לבדיקת התנהלות המחקר. ועדה זו אשר זכתה לחסות בג"ץ אמורה לסיים את עבודתה בשבועות הקרובים. אנו סבורים כי יש לאפשר לועדה זו לסיים את עבודתה ולהציג ממצאיה לציבור".
עוד נמסר: "המתנה של מספר שבועות לקבלת הממצאים הייתה מועילה יותר לשיח הציבורי שהיה מתבסס על אמות מידה מקצועיות ובלתי תלויות. המחקר אושר על ידי ועדת הלנסיקי מטעם משרד הבריאות והן על ידי צה"ל ובוצע בהובלת ממומחים לתחום מערכת הבריאות האזרחית. המחקר בוצע בהתאם לכל הכללים הקפדניים ביותר הנהוגים בעולם בביצוע מחקרים דומים וזאת על מנת להבטיח בראש ובראשונה את בריאותם של החיילים המשתתפים".
על פי ההודעה: "כלל החיילים שהתבקשו להתנדב למחקר קיבלו הסבר מקיף ועדכני ובכלל זה הוצגו בפניהם תופעות הלוואי האפשריות. לקבוצת המחקר התקבלו רק החיילים שהסכימו להשתתף בו (כשליש מהחיילים אליהם נעשתה פניה)".
"המשתתפים במחקר היו תחת מעקב רפואי הדוק", נמסר. "ובמקרים בהם עלה כי קיים חשש להשפעה ואף הקלה ביותר לבריאותו של החייל הוא הוצא מקבוצת המיקוד. מעבר לכך כל אירוע חריג נידון בועדת הבטיחות של המחקר אשר הורכבה ממיטב הרופאים במדינה".
לגבי מקרה המוות עליו דווח בעובדה נמסר כי "מקרה המתנדב שנפטר כחצי שנה לאחר סיום השתתפותו במחקר הובאו בפני ועדת הבטיחות אשר קבעה לאחר דיון מעמיק כי סיבת מותו אינה קשורה לקבלת החיסון והשתתפותו במחקר. ראוי לציין כי מחקרים אלה מהווים ליבו של תהליך לפיתוח חיסון כנגד מחלת האנתרקס אשר היוותה ומהווה גם כיום איום משמעותי על אזרחי מדינת ישראל וחייליה".
נא להמתין לטעינת התגובות
