מה אני אעשה בלעדיה?
גלית סעדה-אופיר היתה סוציולוגית מבריקה עם שאיפות לקריירה אקדמית. לפני כחודשיים היא ילדה תאומים בניתוח קיסרי. כעבור כמה שעות כבר לא היתה בחיים. בעלה, משה, מנסה להמשיך הלאה, אבל לא מסוגל לשכוח את רגעיה האחרונים. "היא זעקה לעזרה והם נתנו לה משככי כאבים כדי שתשתוק. היו רגעים שהיו לי חזיונות שאני הולך לבית החולים ויורה בכולם"
אופיר (36), דוקטורנט לסוציולוגיה, בהחלט ער לניואנסים של תרבות, שפה ושיח מגדרי. "הכי הרג אותי כשאחד הרופאים שאל אותי אם אשתי מניקה", הוא אומר. "או כששואלים אותי 'איפה אשתך?', ואז עוד פעם אני צריך לספר את הסיפור מההתחלה".
כבר כמעט חודשיים שהוא בלעדיה. יום הולדתם של אלמוג ואוהד, הוא גם יום מותה של אמם, גלית סעדה-אופיר (37), שנפטרה כמה שעות לאחר שילדה אותם. במשך הלילה היא זעקה מכאבים, עד שבסוף דיממה למוות במיטתה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. השבעה הסתיימה מזמן, גם מועד השלושים חלף, ואופיר אפילו לא ראה עדיין את המצבה של אשתו, בגלל איום הטילים על עיר הולדתה אשקלון, שם היא קבורה. חוץ מההתמודדות הקשה עם האובדן, הוא צריך עכשיו למצוא דרך להסתגל לחיים עם ילד בן שנתיים ותאומים - לבד. בלעדיה.
"מה שעשיתי מאז שהיא מתה זה פשוט לפעול. זה עשה לי טוב. אם לא היו לי הילדים, בטח הייתי נכנס לדיכאון קליני. מה אני אגיד? היא חסרה לי כל דקה. כל שנייה. היא חסרה לי כשאני הולך לישון, כשאני פותח את העיניים בבוקר. אבל אין מה לעשות, הילדים צריכים אותי. אין להם אמא".
זה שבועות שאנחנו מלווים אותו. לקראת הפגישה השלישית שלנו הוא מודיע שהתאומים חולים, את הלילה שעבר הם בילו בבית החולים. "אז הנה אני מוצא את עצמי 12 שעות במיון של הדסה". בתור בקופת החולים אנשים מביטים בסקרנות בתאומים הלבושים בחליפות פרווה תואמות. גם שם, כשפות ?חים תיק לתינוק שזה עתה נולד, השאלה הראשונה בטופס היא "שם האם". הרופאה , מודעת לאסון, עוברת במהירות לשאלה הבאה.
שמונה בבוקר. אופיר בדיוק הוריד את זוהר, בנו הבכור, בגן הילדים. יש לו קצת זמן לנוח והוא מתיישב על הספה, לבוש בטרנינג ונעלי ספורט, בדירת המשפחה הצנועה בשכונת גילה בירושלים. הדירה הקטנה היתה אמורה להיות תחנה זמנית, מקום לישון בו "רק עד שיגיעו התאומים". לאחר מכן הם היו אמורים למצוא בית גדול יותר. את הבגדים של גלית הוא שלח לצדקה, מהמשקפיים והספרים שלה הוא לא מוכן בשום פנים ואופן להיפרד. התאומים ישנים, כהרגלם. אחד על הכתף של אופיר, השני למרגלותיו.
"רגע, רגע, מי אתה?", הוא מסתכל על התינוק ומצקצק בלשונו. עוד פעם הם התחלפו לו. אופיר מקרב את עיניו לפנים של היצור הזעיר. הוא מסוגל להבדיל ביניהם על פי האף. "לגלית היה אף סולד. אבל, לא יודע, אני לא בטוח עכשיו מי זה מי", הוא אומר ובודק מתחת לגרביים. שני צמידים כחולים על רגל שמאל הם סימן ההיכר של אוהד. שני צמידים ירוקים הם אלמוג. "כדי שאני לא אשכח".
הוא ממעט להסתכל בתמונות, גם לא בקלטות הווידאו. לפני כמה ימים מצא מאגר של ברכות שהיו כותבים אחד לשני. "למתרגל שלי", כתבה לו על מעטפה כתומה ולא חתמה, מנסה להתל בו ולגרום לו לחשוב שאחת הסטודנטיות שלו התאהבה בו. "תמיד הייתי קונה לה דברים כשהייתי עושה משהו לא בסדר. נגיד,
אופיר לא מזיל דמעה אחת במהלך הראיון. רק אצל הפסיכולוגית שלו הוא מרשה לעצמו להתפרק. אבל כאב האובדן מידבק כשהוא מדבר עליה. "היינו אחד. לא היה אף אחד אחר. הרגשנו שזה שנינו לבד בעולם כולו. רק היא ואני. אין לי עכשיו אף אחד אחר לדבר איתו. לפעמים אני שומע אותה מייעצת לי, איך לטפל בילדים, איפה לשים את הארגזים, איזה תנור לקנות. אבל אני מרגיש שהזיכרון שלה הולך ונעשה יותר ויותר עמום. את מבינה? אני לא רק איבדתי אהובה, איבדתי את החברה הכי טובה שלי. כל הזמן היא היתה אומרת לי,'מה אני אעשה בלעדיך?'. וזאת השאלה שאני נתקע איתה עכשיו. מה אני אעשה בלעדיה?".
גלית סעדה ומשה אופיר הכירו לפני עשר שנים באוניברסיטה העברית. היא היתה סטודנטית שאפתנית מאשקלון, הוא היה בחור צעיר וחסר כיוון מאילת. "יום אחד התאמנתי בחדר הכושר ומישהו אמר לי שהיא שמה עליי עין ושהיא מחכה לי ליד הברזייה. היא היתה אמיצה, זה בטוח", הוא נזכר. הפגישה הראשונה השאירה טעם של עוד. בפגישה השנייה גלית כבר ידעה מה לעשות "כדי לסגור את העסקה", כדבריו . "היא לבשה שמלה ירוקה מדהימה. ברגע שראיתי אותה בשמלה הזאת, הבנתי שהיא תהיה אשתי. אני לא יודע איך לתאר לך כמה שהיא היתה יפה באותו רגע".
"כן. מהיום שהכרתי אותה, הכל הלך טבעי. אחרי שנתיים התחתנו בבית של אמא שלה באשקלון. החתונה היתה בשעה אחת, בשלוש כבר היינו בבית. בלי טררם, בלי המולה. היינו זוג פשוט. לא היינו צריכים שום דבר כדי לדעת שאנחנו רוצים להיות יחד".
משה מנסה להסביר מה עשה את האהבה שלהם למיוחדת, כאילו שאם ימצא את המילים הנכונות, יתחוורו לו הממדים האמיתיים של האסון. "פעם, כשעבדתי על התזה, עשיתי מחקר שבו ניסיתי לבדוק למה אנשים מתחתנים, מה גורם לשני אנשים להיות יחד. לא מצאתי. אני לא יודע מה גרם לי לאהוב אותה בצורה כל כך טוטאלית. המראה שלה, השכל שלה, התודעה החברתית. כששאלתי אותה 'למה אני?', היא אמרה 'יש לך משהו רגוע. נעים לי. זה, והעובדה שהזלתי עליך ריר כשראיתי אותך לראשונה'. היו לנו שמות חיבה, שבגללם היו צוחקים עלינו. אני הייתי קורא לה 'קוקי', כי תמיד היו לה מלא קוקיז ליד המחשב, והיא, כשהיתה רוצה להתפנק, קראה לי 'מוש'. כשהייתי שומע את השם 'משה', ידעתי שהיא כועסת עליי".
את רוב הזמן הם בילו בין ארבע קירות דירתם. "בלי דיסקוטקים, בלי ברים. שני חנונים", הוא אומר. "היא היתה החננה אמיתית. עם משקפיים והכל. לא עניין אותה שום דבר, חוץ מהתואר, ואחר כך הדוקטורט. זה לא היה סתם לימודים. זה היה כל החיים שלה".
גלית למדה אז לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ופנטזה על משרה באקדמיה. מאז שהיתה ילדה קטנה באשקלון חלמה על קריירה אקדמית. "תראי לי עוד ילדה שרוצה להיות פרופסורית ולא דוגמנית או סלבריטי", אומר משה.
"כל הזמן פחדתי שהיא בפור עליי. עוד לא התחלתי אפילו תואר ראשון והיא היתה כבר בשני. היא אף פעם לא התנשאה עליי, כל הזמן הכריחה אותי להתקדם עוד קצת. היתה עובדת שעות בבית. אמרתי לה, 'לפחות תבגדי בי עם גבר. אבל עם דוקטורט? מה אני יכול לעשות, לזרוק לך את המחשב מחוץ לחלון?'. היא רק היתה עונה לי בחיוך, 'כשאקבל את התקן אני אתפנה אליך'. הייתי עומד ומסתכל עליה נפעם".
בעבודתה האקדמית התעסקה גלית רבות בנושאים של זהויות וסטריאוטיפים, ניסתה להגדיר את אותו תחום אפור שבו נשברות סטיגמות חברתיות ועדתיות. ניסיונה האישי, כחוקרת מזרחית שמבקשת להשתלב באקדמיה הישראלית, העניק הרבה להט לחקירה התאורטית. "היינו צוחקים שיש לנו קשר של פרידמנים ובובלילים", אומר אופיר. "כי היא בובלילית כזאת. נו, טריפוליטאית מאשקלון. לא משנה מה היא היתה עושה, ככה כולם היו מסתכלים עליה. בואי נגיד שאין לה לוק של דוקטור. גם אחרי שפרסמה מאמרים, עדיין כולם חשבו שהיא עובדת כנותנת שירות. כשהיינו נכנסים לחנויות, חשבו שהיא המוכרת. היא היתה צוחקת ואומרת לי שהיא דווקא אוהבת להיות איתי, האשכנזי. אמרה שזה כמו לישון עם האויב".
על שם המשפחה שלה גלית סירבה לוותר. "היא אמרה לי מההתחלה, 'אני לא יכולה להתנתק מהסעדה'. לא רצתה למחוק את הזהות שלה. ראתה את עצמה כלוחמת מזרחית ופמיניסטית. אני לא מהגברים שחוששים מנשים חזקות, אבל גם אישה חזקה מפחדת מג'וק - וגלית פחדה מג'וקים. היא גם לא החליפה גלגל באוטו. הייתי צוחק עליה,'איזה מין פמיניסטית את?'. היא היתה מתאפרת, היתה כוסית, היה לה חום של אישה. אנחנו מדמיינים פמיניסטיות בדרך מסוימת, אבל היא לא היתה הסטריאוטיפ של אישה שלא מתגלחת. מה שבטוח, היא האמינה שהיא יכולה לעשות הכל בדיוק כמו גבר".
יחד עם הקמת משפחה, הקריירה האקדמית היתה שאיפת חייה. "היא היתה וורקהולית. היתה מפספסת ארוחות בשביל לכתוב משפט במאמר", מספר אופיר. "זה קצת ביאס אותי כי רציתי שנעשה דברים יחד. אבל האמת היא שהיינו יחד כל הזמן. בתשע היינו נכנסים למיטה - היא עם ספר, אני עם השלט של הטלוויזיה. זו היתה חלוקת התפקידים בינינו. ואז היא היתה מוצאת את השקע שלי בכתף ומניחה שם את הראש ואומרת לי שזה המקום האהוב עליה בכל הגוף. 'זה הרגע שאני הכי אוהבת ביום, הרגע הזה, בדיוק עכשיו', היתה אומרת. ואז היא באמת היתה מאושרת".
לפני כשנתיים, כשהפכה לאמא לזוהר, הורידה גלית מעט מקצב העבודה, והתמסרה לחוויות האמהות. ואז הם גילו שהיא שוב בהריון. "היינו בטורונטו הקפואה, לא חשבנו שזה אפשרי בכלל", נזכר אופיר, "וכששמענו שזה תאומים, טוב, זה היה באמת שוק. גלית היתה אז בדיוק בתקופה הקריטית שלה בעבודה, אני הייתי באמצע הדוקטורט. היינו בשוק טוטאלי. לא ילד אחד, שניים! כולם הפחידו אותנו, אמרו לנו שתאומים זה לא כפליים צרות, אלא פי עשרה. בני המשפחה אמרו לנו שאין לנו מושג מה הולך לקרות".
ממצאים חדשים שהגיעו לידי סופשבוע רק מחדדים את השאלות הקשות. מדוח ביניים חדש של המכון לרפואה משפטית שביצע את הנתיחה שלאחר המוות, עולה כי בסמוך לחתך הכירורגי (של הניתוח) נמצא קרע נוסף, והוא היווה את מקור הדימום. "עושה רושם שבאיזשהו שלב המנתח פצע אותה וגרם לה לחתך ברחם", אומר עורך דינה של המשפחה, דורי כספי. "לא שמו לב לזה, לא תפרו את זה, וזה נותר מדמם. דבר כזה לא צריך לקרות".
בדוח הנתיחה הראשוני נכתב כי "בחלל הצפק נמצאו יותר מארבעה ליטרים של נוזל דמי וקרישי דם. מקור הדם היה בשליש התחתון של הרחם מקדימה".
ולא רק זאת. כעת יש גם עדות כתובה המצביעה על כך ששתי אחיות שונות במחלקה ידעו שגלית התלוננה על כאבים כבר החל מהשעה שמונה בערב, ואז שוב בעשר וחצי בלילה. "הרגשה כללית: חשה חולשה", הן כתבו בדוח הטיפול, ורשמו לה משככי כאבים. במשך כל הלילה טופלה גלית באמצעות משככים, כאשר אף רופא בכיר לא מגיע לבדוק ולטפל בה.
"זה בלתי נתפש, הם פשוט התעלמו ממנה", אומר כספי, שמייצג את אופיר. "זאת היתה גסיסה בייסורים, עד שבסוף היא נגמרה. זהו מקרה של רשלנות קיצונית ובוטה".
אופיר מנסה לשמור על איפוק כשהוא מדבר על התפקוד של בית החולים - רק שזה לא תמיד מצליח לו. "לפעמים הכעס מאיים להשתלט עליי", הוא מודה. "היו רגעים שהיו לי חזיונות שאני הולך לבית החולים ויורה בכולם. אבל אני לא אעשה את זה".
לדבריו , למרות שגלית כבר עברה ניתוח קיסרי בלידת בנה זוהר, היא חששה באותו יום להגיע לבית החולים. "זה משהו לא מובן, הרגשה נבואית כזאת. לא ידעתי מאיפה זה בא, ואמרתי לה שהכל יהיה בסדר. הייתי איתה כשהתאומים יצאו לעולם. זה היה מרגש. בשעה שש היא עלתה לחדר וראיתי אותה. היא עדיין היתה תחת הרדמה ולא הרגישה כלום. בשבע היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב. אמרה שהיא חלשה, שהיא עומדת להתעלף. קראה לאחות בעצמה. הבנתי שמשהו לא טוב קורה לה".
מה עשית?
"אני לא רופא. לא ידעתי שקורה כאן משהו שהוא חריג. הייתי עם הילד, הוא היה קרוע מעייפות, באותו יום הוא לא ישן בצהריים. לא היה לי מושג מה קורה. האחיות כל הזמן פימפמו לנו שהכל בסדר. שזה מה שקורה בדרך כלל ואלו התסמינים הנורמליים. אז מה, אני אריב איתן? הם המומחים. המסר שמועבר לנשים זה שהן צריכות לסבול ולשתוק. אל תתלונני".
מתי עזבת את בית החולים?
"בשמונה ורבע בערב. זו לא היתה בחירה שלי. נכנסה עוד אחות. גלית היתה חלשה, התלוננה על כאבים. היא התחילה להירדם והאחות אמרה לי, 'קום, אולי תלך?'. הרגשתי שהיא מחפפת אותי. הילד היה גם ככה גמור, אז קיבלתי את ההחלטה ואמרתי לה שאני אחזור מחר כדי לעזור לה להתקלח. והלכתי. ומאז זהו. לא דיברתי איתה יותר".
הטלפון הבא שקיבל מבית החולים, בשמונה וחצי בבוקר המחרת, הכניס אותו להלם. "תבוא מהר, גלית בהחייאה". עזבתי את אשתי אחרי לידה, ועכשיו היא בהחייאה? אני רץ כמו משוגע. רצתי ורצתי. הרופא מתקשר אליי שוב. הפעם הוא תופס אותי במעלית של בניין'אם וילד'. הוא אומר שכדאי שאגיע דחוף, ולי אין מושג בכלל מה קורה. בראש ניסיתי לא לדמיין את התמונה הגרועה ביותר".
לאופיר שהמתין בחוץ, אמרו הרופאים שגלית נלחמת על חייה. למעשה, הם מצאו אותה חסרת חיים כבר בשמונה בבוקר. קשה לדמיין מה עבר על גלית באותו לילה נורא, כשהיא סובלת מכאבים, מפחדת ובודדה. מה שידוע הוא שבין חצות לשמונה בבוקר, אז התגלתה ללא רוח חיים, אף רופא לא בדק אותה.
"ישבתי בחדר ההמתנה. לבד. בסוף יצאה אליי סוללת רופאים ואמרה לי שהיא נפטרה. מה שהורס אותי זה שאפילו אם פצעו אותה בניתוח, צורת המעקב שלהם אחריה גרמה למוות שלה. הם שאלו אותי אם אני רוצה לראות אותה, בדיעבד זו היתה החלטה לא טובה. היא לא נראתה טוב. אחרי כמה שניות יצאתי".
חייו של משה אופיר השתנו ברגע. הוא הגיע לבית החולים כדי לסייע לאשתו להתקלח ולחבק את התאומים שנולדו לו - ויצא משם אלמן. "הכל השתנה בטיק. עד אותו רגע הייתי גבר רגיל, היו לי חיים רגילים, היתה לי אישה, ילדים, עבודה. ואז הטיק הזה. פתאום אני חי חיים אחרים לגמרי".
"זה מה שרצינו - משפחה. בגלל זה אני ממשיך. גלית לא פה, ואני חי. אני לא אבכה. אני רציתי את הילדים האלה. אבל מה שחסר לי כל כך, זה שהיא לא פה איתי עכשיו. כל יום אני מבין כמה היא חסרה מחדש. אבל אין מה לעשות. אני מתמודד וזהו זה. אפילו ביום של הלוויה לא חשבתי פעמיים. יש לי ילדים. אמרו לי 'בוא תישן באשקלון', אבל בעשר בערב כבר ארזתי את החפצים ועפתי הביתה. ביום ראשון הילד כבר הלך לגן. אין לי מה לעשות עם הכעס שלי. אני שואל את עצמי מה אני יכול לעשות. היא כבר מתה".
אופיר מדמיין את אשתו לבדה בחדר, מתייסרת בכאבים בלי שאיש חש לעזרתה, ושוב עולה הכעס. "היא זעקה לעזרה, והם רק נתנו לה משככי כאבים כדי שתהיה בשקט. בפגישה איתם הם אמרו לי שקרה לה משהו חריג. אז למה לא עשיתם משהו חריג? אם הם היו פועלים אחרת זה לא היה קורה. אומרים לי שאם הייתי נשאר בבית החולים ודוחף את הרופאים לטפל בה זה לא היה קורה. אבל את זה אנחנו יודעים היום בדיעבד. הם כבר עשו את מה שעשו. מה זה עוזר לי עכשיו לחשוב מה היה קורה אילו? אני חושב שכל אישה שהולכת ללדת יודעת עכשיו שהיא לא יכולה לסמוך על מי שעושה את העבודה".
זוהר הקטן בהחלט מרגיש את חסרונה של אמו. מאז שגלית נפטרה הוא מפחד להכניס את כף רגלו הביתה בשובו מן הגן. הוא מתעכב שעה ארוכה בדלת הכניסה, חושש, רגיל לאמו שנהגה לקדם את פניו. "הוא מבין שהחיים שלו השתנו, אבל הוא לא יכול לבטא את זה. הוא רואה תמונות של גלית וצועק 'אמא'. אבל הוא לא צועק 'איפה את?', לא אומר 'אמא תבואי'.
איך אתה מדמיין את העתיד?
"אני כל הזמן חושב על זה. עכשיו הם עוד במיטה. זה בעיקר קקי, פיפי ולישון. אבל עוד שנה-שנתיים, אז תהיה כאן המולה רצינית. מה לעשות? אין לי ברירה אחרת מאשר להסתדר. פתחתי חשבון תרומות לילדים, אנשים רוצים לעזור, והעזרה הזו מבורכת. הילדים האלה יצטרכו אותה. הכי חבל לי שהתאומים לא יכירו אותה".
עכשיו הוא מחפש לעבור לדירה גדולה יותר במודיעין. כולם מסביבו מזכירים לו שהוא עדיין צעיר, שהחיים צריכים להימשך. "אני לא רואה את עצמי מכיר מישהי אחרת עוד כמה שנים. זה נשמע לי מוזר. לא רואה את זה קורה".
פה ושם, הוא מספר, אנשים מזהים אותו ברחוב. חלקם מביטים בו בחמלה, סוחב את שני מנשאי התינוק, יש שאומרים מילה טובה. "לפני כמה ימים עצרה אותי אישה בקניון", הוא מספר. "היא היתה בשוק. 'אתה האבא של התאומים, נכון?'. אני אומר לה נכון, וממשיך".
זה מביך אותך?
"למה שזה יביך אותי? אני באמת האבא שלהם. קשה לי כשאני לוקח את זוהר לגן המשחקים. לגלית ולי היה קטע כזה, שבתור סוציולוגים היינו יושבים בפינה ומנתחים את ההורים האחרים. מאיפה הם? במה הם עובדים? הם מאושרים? לפני שבועיים אני יושב שם עם הילד, מתבונן מהצד. פתאום זה נופל עלי. בחיים לא יהיה לי את זה יותר. ואני מסתכל עליי הילד שלי, ורואה שהוא נהנה חבל על הזמן, ואני יודע שבחיים לא אוכל יותר ללכת עם אשתי למקומות האלה. זהו, בחיים לא איהנה יותר מהרגעים האלה".
תגובת בית החולים הדסה עין כרם: "מותה של גלית סעדה-אופיר ז"ל הוא אירוע טראגי. הדסה שולחת שוב תנחומים למשפחה ומשתתפת בצערה. בהדסה מבוצעות כ-2,000 לידות בניתוח קיסרי כל שנה. לצוותים הרפואיים והסיעודיים המיומנים ניסיון מוכח של עשרות אלפי לידות במשך שנים.
"הנהלת הדסה בודקת את נסיבות מותה הטראגי של גלית, ובכלל זה יזמה ועמדה על כי הנתיחה שלאחר המוות תבוצע במכון לרפואה משפטית ולא בהדסה. הנהלת בית החולים נפגשה עם המשפחה ומסרה לה את מלוא המידע הידוע עד כה. הדסה העבירה את גיליון היולדת לידי עורך דין הפועל מטעם המשפחה. הדסה תשתף פעולה באופן מלא עם ועדת הבדיקה שמונתה על ידי משרד הבריאות".
נא להמתין לטעינת התגובות
