בטיפול, גם בערבית: מרפאת בריאות הנפש חוללה מהפכה במגזר
מרפאת בריאות הנפש הראשונה שנפתחה במגזר הערבי יצרה מהפכה של ממש: מאות מטופלים, בעיקר נשים שגוררות את הבעל, מגיעים מכל הארץ, חושפים מצוקות ולומדים 'לדבר על זה'
לרשותה של כרמון, שפונה למגזר של מיליון וחצי ערבים ישראלים, עומדים 14 עובדים סוציאליים ופסיכולוגים ומבנה בן עשרה חדרים שבהם יושבים המטופלים: גברים, נשים וילדים שלומדים לתרגם - בחדר הקטן במרפאה - את החרדות, הפחדים, הכעסים והזעם שלהם למילים.
המטופלים, כבר אלף איש, זורמים מרהט עד צפת למרפאה של כרמון. "אני היום," היא אומרת, "נותנת יד לאנשים שהייתי בדיוק במצבם לפני 30 שנה. בארגנטינה." כמה מצחיקים ומשונים החוטים שנמתחים בתוך חיים של בן אדם שפעם הוא קורבן ופעם הוא תליין. וכמה מדהים למצוא אישה אחת, מאוד יהודייה, שפעם הייתה קורבן ועכשיו מסרבת להיות התליין.
פקעות היחסים הסבוכות בחברה הערבית לא נהירות לעיניים ישראליות. היחסים המתוחים בין הנוצרים למוסלמים, הנחיתות המובנית של הגבר הערבי מול הגבר הישראלי, יחסי המרות שעוברת האישה הערבייה מול אביה ואחר כך מול הנשים במשפחת בעלה, המשפחות המחולקות בין הצד הפלסטיני לישראלי, הקושי הנפשי והפיזי של המעברים במחסומים, האבטלה, צפיפות הדיור: כל אלה חודרים לתוך מערכת היחסים בתוך המשפחה ומזעזעים את היסודות. וכל הערמה הגבוהה הזאת, מונחת בוקר בוקר על שולחנה של כרמון.
והנה הגענו לחדר הטיפולים שלה במרפאה, מולנו המטופלות הראשונות. אישה בת 35 וילדה בת .11 אמא ובת. האמא הגיעה עם הילדה לפני חודשיים למרפאה עם תלונה שהילדה הפסיקה לאכול לגמרי וחושבת שהיא שמנה. בשבוע האחרון התחילה להקיא. כרמון אומרת שמובן לגמרי שמדובר בהתחלה של הפרעת אכילה שיכולה להתפתח במהירות לאנורקסיה. עכשיו האמא והבת יושבות קצת מתוחות, על שתי כורסאות רכות לבנות, שהבעל של כרמון קנה לה כשנפתחה המרפאה.
סנא מתרגמת, ואני שואלת שאלות. למה בעצם את לא אוכלת? הילדה מתקנת אותי, "אני אוכלת, אבל לא יכולה לבלוע את האוכל." אחר כך מתכווצת ואומרת בשקט שהיא דואגת לאבא. אני מסתכלת בשאלה על האמא, שמתחילה את הסיפור: בגיל צעיר השיאו אותה הוריה לפלסטיני מהשטחים.
ומה קרה הלאה? הבחור לא קיבל תעודת זהות כחולה כמו שכולם קיוו שיקבל ונאלץ להישאר בשטחים, בינתיים נולדו לזוג ארבעה ילדים, והיא נשארה איתם לבד בכפר. כדי לראות אותם היה עליו להסתתר, לגנוב מחסומים ולהגיע בחושך למשפחתו. בפעם האחרונה תפסו אותו. אצלם בבית, אמצע הלילה, שוטרים, נשק, פקודות בעברית, לקחו אותו, זרקו אותו חזרה מעבר לגבול וכעבור שבוע, שוב, באמצע הלילה, עשו שם החיילים חיפוש עם נשק דרוך. הילדה לא עמדה במתח, התמוטטה ומאז היא לא אוכלת. כל החרדה סביב הביקורים שלו, השהייה הגנובה במחיצתו, והציפייה האינסופית אליו שנגמרת בנשק דרוך,
בואו נעצור לרגע ונברר מהו המנגנון שייצר את הפסיכיאטרית היהודייה והציונית גרסיאלה כרמון - כאדם שחושב ופועל הפוך לגמרי מרוב האוכלוסייה הישראלית. בואו נבחן את מרכיבי הביוגרפיה שעיצבו את אופן המחשבה שלה: עד גיל 23 חיה הבחורה הבלונדינית והזוהרת במשפחה מבוססת מאוד (אמה ניהלה שתי גלריות לאמנות במרכז העיר) בקהילייה היהודית בבואנוס איירס. שני ההורים כיוונו אותה לרכוש השכלה, ובגיל 23 סיימה לימודי רפואה.
כמהפכנית ציונית, היתה פעילה בכל תא יהודי חתרני אסור, שנאבק נגד משטרו הרודני של פרון. כבר בגיל 15 תפס אותה ואת קבוצת חבריה עורכים אימוני נשק, שירות הביטחון הארגנטינאי וזרק אותה לבית סוהר. אבא שלה, שהיה שותף סודי לכל מה שעברה, הגיע במהירות לשחרר אותה. "כשאני רואה את הילדה הפלסטינית שמתגעגעת לאבא שיציל אותה אני ממש מבינה אותה," היא אומרת, "אני חוזרת למי שאני הייתי בגיל 15".
כשהיתה בת 21 פלש הצבא בכוח לאוניברסיטה, החיילים החמושים סגרו את הדלתות, הוציאו את הסטודנטים החוצה והרביצו להם, מול כולם. "זה היה מגף כבד שהיה מונח על הצוואר שלנו כיהודים", היא אומרת. "וזאת בדיוק ההרגשה שאני מזהה אצל הגברים הנשים והילדים הערבים שנכנסים אלי למרפאה עם כל הבעיות שלהם. הם חיים על המגף של הכיבוש על הצוואר ומכיוון שאני מכירה מצוין את התחושה הזאת, קל לי להבין אותם".
מנסור עמאן וקריסטין פאטן הם שני עובדים סוציאליים שעובדים במרפאה ועשו את הבלתי יאומן. הם הקימו קבוצות של גברים ושל נשים שמדברים אחת לשבוע על יחסים, בדיוק כמו, נניח, ברמת אביב. רק ששם כל אישה שמתחתנת עוברת לגור, בגלל הצפיפות ואי מתן אישורי בנייה, בבית שבונה הגבר בתוך המשפחה שלו, ומרגע זה היא נתונה לביקורת בלתי פוסקת של אחיותיו ואמו שמנהלים את חייה ואת חיי ילדיה.
בגלל הבלבול האינסופי, הנובע מריבוי הסמכויות שמופעל עליהם, הילדים סובלים מהתנהגויות מופרעות וחריגות, והנשים המיואשות, גוררות את הבעלים לשיחה אחת של ייעוץ במרפאה. כבר בפגישה הראשונה מבהירים העובדים הסוציאליים באופן חד משמעי, שגידול הילדים הוא לא רק תפקיד של האמא וכי האבא, חייב, אבל חייב, להיות שותף לחינוך. ומרגע זה מוצב התנאי של המטפלים במרפאה: אנחנו עוזרים לכם אם שניכם מתחייבים לבוא פעם בשבוע לדבר על עצמכם, על הרגשות שלכם, על הלבטים שלכם ועל ההשתלבות שלכם בתוך חיי המשפחה.
"אנחנו מעבירים להם," אומר עמאן, "שהחלוקה הישנה של גבר מפרנס ואשה מגדלת כבר לא תקפה." לאט לאט, למרות ההסתייגות, המבוכה, הגברים מגיעים, מדברים, משנים התנהגות. אחד מהם, מספר עמאן, ממש חתך את שעות העבודה כדי להיות עם הילדים בבית, הגברים והאבות כבר לא תופסים את עצמם כמחפשי כבוד אצל הילדים ונותני פקודות ועונשים. גם היחסים עם הנשים השתנו, ו"במובן הזה", אומרת קריסטין, "אנחנו מרגישים את עצמנו 'סוכני שינוי'".
אחת הנקודות היותר עמוקות ואפלות איתן מתמודדים במרפאה הם נישואים בתוך המשפחות, שכתוצאה מהם נולדים לעתים ילדים אוטיסטים, חירשים וחולים. "אני מסתכלת על המשפחות ששם נולדים הילדים האלה," אומרת כרמון, "ואני רואה רופאים ועורכי דין, ואני אומרת לעצמי הרי הם מבינים את התוצאה של זה, איך הם עושים את זה שוב ושוב ושוב".
"אבל מהצד השני," אומרת הפסיכיאטרית עם הלב הגדול, "אני זוכרת את עצמי בגיל 17 מאוהבת עד האוזניים בבחור נוצרי ויושבת בבית וממררת בבכי. זה היה יום שישי, קניתי את השמלה הראשונה ונעלי העקב הראשונות למסיבה וההורים שלי סגרו אותי בבית, לא נתנו לי לצאת כי גם הבחור הזה, שהיה באותה כיתה איתי, היה במסיבה. במובן הזה הם בדיוק כמונו לפני שהייתה לנו המדינה, מנסים לשמור בכל הכוח על הזהות".
בשבתות עולה הפסיכיאטרית עם צוותה על מכונית שנקראת "המרפאה הניידת" והם מסתובבים בכפרים ובערים ונפגשים עם ילדים שמרטיבים גם בגיל .18 "הטיפול בהרטבה," אומרת כרמון, "הוא הטיפול הכי מרכזי ונפוץ בקרב הילדים, ואנחנו מנסים לפתור אותו דרך טבלה שבה על כל יום 'נקי' מקבלים סוכרייה."
מגיעות אליה גם נשים שמתחת לרעלות ולשמלות הארוכות מסתירות שטפי דם וסימנים כחולים של מכות איומות והתעללויות קשות ומתחננות שלא ידווחו למשטרה, שלא יספרו לאף אחד כי ברגע שיספרו ייזרקו מהחמולה, ילדיהן יילקחו מהן והן תישארנה מנודות וללא פרנסה. ויש גברים שמתחתנים עם נשים לשבוע אחד, כדי להיכנס איתן למיטה, מבטיחים להן הבטחות וברגע שנגמר השבוע נעלמים. רק אחת מאלף לוקחת את עצמה בידיים ומחליטה להתגרש.
בשביל כרמון לראות אישה מוכה שמתחננת לא לדווח למשטרה ולכבד את זה, דורש מאמץ לא קטן. ההשכלה, אבל גם הלב והתבונה הם הרפסודה שבעזרתם שטה כרמון לצד השני של הנהר. כדי להושיט יד למי שמזכירים לה את עצמה לפני שנים רבות, כשעלתה לארץ, כציונית מהפכנית ונלהבת בתקווה גדולה שרק כאן היא תשחרר את כל מדוכאי העולם מחייהם הלא צודקים. "מעולם לא הרגשתי בעבודה כל כך בבית כמו במרפאה הזאת. היום, בגיל ,58 אני עושה סוף סוף את הדבר שבשבילו אני חיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
