שירת הפרוזק: ראיון עם המדען שהמציא את הפרוזק
כשפרנק ביימאסטר היה מדען צעיר שהלעיט חולדות בתרכובות כימיות, הוא לא חלם שהתוצאה תהיה תופעה תרבותית שהגדירה מחדש את היחס לבעיות נפשיות. 22 שנה אחרי המצאת הפרוזק, האבא של הגלולה שהוציאה את העולם מהדיפרסיה גאה מתמיד בבייבי שלו ומספר איך ייראה העתיד של התרופות נגד דיכאון
משיכה למחלות נפש. פרנק ביימאסטר צילום: יוסי אלוני
20 וקצת שנים אחרי, פרוזק היא עדיין תרופה פופולרית מאוד לטיפול בדיכאון - כמאה מיליון בני אדם ברחבי העולם נוטלים אותה בקביעות - אבל היא מזמן כבר לא היחידה. מדי כמה שנים יוצאת לשוק הכימו-פסיכיאטרי תרופה חדשה - סרוקסט (פקסיל בארצות הברית), לוסטרל (זולופט) או ציפרלקס (אסציטלופראם) שמתוארת על ידי יצרניה כיעילה יותר, מהירה יותר ונעימה יותר מבחינת תופעות הלוואי. כולן אכן תרופות טובות לאנשים שבאמת זקוקים להן, כולן מתחרות על הזכות לגרום לאלה מאיתנו שסובלים מדיכאון להרגיש יותר טוב. אבל רק פרוזק, שציינה לפני שנתיים יום הולדת 20, ממשיכה ליהנות מיתרון הראשוניות. כמו אספירין, היא מייצגת להקה גדולה של תרופות דומות (שנקראות SSRI). בתודעה הקולקטיבית פרוזק היא מילת קסם שמבטיחה לכולנו אם לא אופוריה מוחלטת - לפחות חיי רגש נסבלים.
לא שפרנק ביימאסטר יכול היה לנחש משהו מזה במעבדה שלו באינדיאנפוליס. "התהליך היה ארוך ופתלתל", סיפר בראיון שקיימנו בשבוע שעבר במלון דן אכדיה בהרצליה. "ידענו שהיו תרופות אנטי דיכאוניות שעבדו לא רע, אבל היו להן הרבה תופעות לוואי לא נעימות כמו רעידות או עצבנות או בעיות במערכת העיכול, והיה קשה לשלוט במינונים שלהן. אחת הבעיות היתה שהיית צריך להיות זהיר במתן התרופות האלה לפציינטים ששקלו התאבדות, משום שהם יכלו להרוג את עצמם עם אספקה של שבוע. עם השנים הצטברו לכאורה ראיות שמוליך עצבי מסוים במוח בשם סרוטונין עשוי להשפיע לטובה על דיכאון, אבל זה היה נתון לוויכוח".
הסרוטונין הוא מעין שליח כימי שאחראי לתקשורת בין תאי העצב. ההנחה של ביימאסטר והצוות שלו גרסה שאצל אלה מאיתנו שסובלים מדיכאון או חרדה יש תת פעילות של הסרוטונין במערכת העצבים, ואחת הדרכים להגביר את הפעילות היא לעכב את הספיגה מחדש בסינפסה (החלל שבין תאי העצב). כדי לאמת את ההנחות האלה הזריקו המדענים תרכובות שונות של מעכבי סרוטונין לחולדות, ובדקו איך הן התנהגו בהשפעתן. הם לא הסתפקו בצפייה פאסיבית. החוקרים היו מנתחים את מוח החולדות, מטביעים אותו בנוזל רדיואקטיבי, ומאתרים אילו תאי עצב הגיבו, אם בכלל, לחומרים שהוזרקו להם. מתוך 55 תרכובות שונות רק אחת גילתה סימנים מבטיחים: פלואוקסטין. יתרונה הגדול היה שהיא השפיעה רק על הסרוטונין - ולא על מוליכים עצביים אחרים כמו דופאמין או נורפינפרין (נוראדרנלין), שהיו בין החומרים שהופעלו בתרופות הישנות וגרמו לתופעות הלוואי הלא רצויות.
הסטיגמה נעלמה
אבל גם אחרי שלפחות חלק מהחולדות הגיבו יפה, היו הרבה ספקנים. "אנשים רבים התנגדו לתכשיר, אפילו בתוך איליי לילי", מספר ביימאסטר. "זה לא עבד בכל הניסויים, וזה גרם לבעיות של חוסר שינה או יובש בפה. גם אחרי שנטרלנו את זה לא היה קל להוכיח שהתרופה היא שמעכבת את הספיגה של הסרוטונין. היו הרבה מכשולים בדרך. היו כאלה שאמרו שזה לא יעבוד אצל אנשים, והיתה בעיה של
רישום פטנט. התברר גם שאצל בעלי החיים התרופה נטתה להתרכז בריאות, מה שלא בדיוק השפיע על הדיכאון במוח. וחוץ מזה, אנשי השיווק של החברה אמרו שדיכאון הוא שוק של 300 מיליון דולר בארצות הברית לבדה, והם היו מאוד מרוצים מהמצב הקיים. הם פחדו שאם נבוא עם תרופה חדשה, הדיכאון ייעלם באוכלוסייה, ולא יהיו דורשים לתרופות שכן היו קיימות. בקיצור, זה היה קרב ארוך".
אי אפשר להתאבד איתו. כדור פרוזק צילום: Warren B סוג רישיון: BY CC
למה לדעתך זה היה כל כך מהפכני?
"לי עצמי לקח זמן להבין את זה. דבר ראשון, קל להשתמש בפרוזק, יש מינון קבוע ליום. בתרופות הקודמות היה צריך להעלות את המינון בהדרגה ולא תמיד ידעת אם התרופה תשפיע ואיך. דבר שני, נושא הבטיחות. תופעות הלוואי לא היו חמורות, ולא יכולת להתאבד באמצעות זה. גם אנשים שלקחו חמישים או מאה טבליות לא מתו. מקסימום הם הקיאו. היינו נוהגים להתבדח שאם אתה רוצה להרוג את עצמך עם פרוזק, הדרך היחידה לעשות זאת היא לדפוק את הראש בקיר".
זה לא מסביר לגמרי את ההשפעה התרבותית שהיתה לפרוזק.
"דיכאון זה סטיגמה. אנשים לא רוצים להודות שהם סובלים מזה והפרוזק שינה את זה. צריך להבין, כשיצאנו עם פרוזק בעצם אמרנו לעולם, 'יש בעיה של סרוטונין במוח, זה עניין ביולוגי. אתה לא דיכאוני בגלל שאתה אדם חלש, אתה פשוט סובל מחוסר איזון כימי במוח, כמו סוכרת. יכול להיות שתצטרך לקחת את זה זמן ארוך, אולי אפילו כל חייך, אבל אתה לא סובל בגלל שיש לך איזו בעיה באישיות'. הפכנו את הדיכאון למחלה בלי סטיגמה".
זה לא אני, זה הסרוטונין?
"כן. אנשים התחילו לדבר על סרוטונין כאילו זה הדבר הכי מוכר בעולם. אני זוכר ביקור של פסיכיאטר פיני במעבדה שלי. פינלנד היא מדינה עם חורף ארוך, בעיות של אלכוהוליזם, התאבדות ודיכאון. הפסיכיאטר סיפר לי על פציינט שהגיע אליו ואמר, 'אני מדוכא, אני צריך משהו שיעלה לי את רמת הסרוטונין'. הוא כנראה חשב שנפרק את האוזן שלו, נמדוד לו את רמת הסרוטונין ונכניס את מה שחסר".
ואז התחילו להופיע תרופות דומות. היו רגעים שחשבת לעצמך, "מי הרשה לכם לגעת בתרופה שלי?".
"קצת, זה בלתי נמנע. אבל זה חלק מהביזנס, שרוצים להעתיק את התרופה שלך. היו כמה שנים שבהן נהנינו מבלעדיות, ואז התחיל קרב בין חברות מתחרות - היה לנו מאבק קשה עם פייזר, היצרנית של זולופט. פעם שוק התרופות התנהל באופן ג'נטלמני, עכשיו הוא הפך להרבה יותר אגרסיבי, הרבה יותר מאתגר. אבל כששווי השוק היה שני מיליארד דולר, היה ברור שיש מקום לכולם. ההיסטוריה תמיד תזכור שלנו היתה התרופה הראשונה ששינתה את עולם הפסיכיאטריה".
גלולת האושר
ב-92' תוארה הפרוזק כאחת ההמצאות החשובות של המאה ה-20. באותה שנה פרסם הפסיכיאטר ד"ר פיטר קריימר ספר בשם "להקשיב לפרוזק", שבו תיאר את ניסיונו המוצלח עם התרופה ואת ההשפעה המיטיבה שהיתה לה עם הפציינטים שלו. פרוזק היתה התרכובת הכימית הראשונה בהיסטוריה שיש לה מה להגיד, וקריימר דיבר עליה כעל גלולת האושר, שם שדבק בה למשך שנים.
מניסיונו, לא רק שהמטופלים חדלו להיות מדוכאים, האישיות שלהם השתנתה כולה. הם החלו לתפקד יותר טוב, גילו אמביציה בקריירה, מערכות היחסים בחייהם השתפרו. הביישנים הפכו לבטוחים בעצמם. המתבודדים היו מסמר המסיבה. המודאגים נתקפו פרצי אופטימיות. אלה שלא יכלו לצאת מהמיטה פתחו את הבוקר בריצה של קילומטרים. עבור קריימר, הפרוזק הפכה את האנשים ליותר אותנטיים, גרמה להם להיות הם עצמם אחרי שנים שבהן הדיכאון חסם אותם בפני העולם.
עם המלצות שכאלה, לא פלא שלקיחת פרוזק הפכה לאקט אופנתי. אלפי בני אדם הוציאו מהארון את הדיכאון שלהם. השפעותיה המיטיבות של התרופה הפכו לנושא שיחה פופולרי. סופרים ועיתונאים פרסמו כתבות אישיות בסגנון לפני ואחרי. ב-94' יצא "אומת הפרוזק" של אליזבת וורצל, סופרת צעירה שהחלה את הקריירה שלה בשבועון "ניו יורקר". הספר , שהוסרט כמה שנים אחר כך בכיכובה של כריסטינה ריצ'י, היה אוטוביוגרפיה שגרתית של צעירה מלנכולית, אבל הכותרת המעודכנת שלו הפכה אותו לרב מכר מצליח. פרוזק קיבלה מעמד אייקוני. 20 מיליגרם ליום יעשו אותך לאדם שתמיד רצית להיות. פרוזק כבר לא היתה שיטת טיפול מומלצת. היא היתה תנועה חברתית.
קריימר, שלא תיאר לעצמו איזו ההשפעה תהיה לספרו, החל להתראיין בתוכניות אירוח ולהסביר לציבור שלא מדובר בתרופת פלא. אפילו היצרנית, איליי לילי, החלה להרגיש לא בנוח עם ההיסטריה והיא פרסמה בעיתונים מודעות עמוד שבהן הזהירה מהנטייה "להפוך את התרופה ואת המחלה שבה היא מטפלת - דיכאון קליני - לטריוויאליות".
ביימאסטר אומר שכמדען הוא לא היה ערוך להתמודד עם המהומה. "מבחינתי, פרוזק היתה ונשארה תרופה טובה לטיפול בדיכאון ובחרדה. התרופה הזאת מועילה רק למי שסובל מחוסר איזון כימי במוח. המחקרים שלנו הראו שהיא לא משפיעה כלל על אנשים שלא זקוקים לה. אם אתה רוצה לשפר את עצמך, עדיף שתעשה דברים אחרים.
כמו כל תופעה תרבותית שהפכה למפלצת, גם במקרה של פרוזק תגובת הנגד לא איחרה. באמצע שנות התשעים כתב פסיכיאטר בשם פיטר ברגין את "לענות לפרוזק", כותרת שהתכתבה באופן מפורש עם "להקשיב לפרוזק", הספר שתרם יותר מכל לפופולריות המוגזמת של התרופה. הספר נפתח בתיאור סרקסטי של המיתולוגיה המחושבת שנוצרה סביב פרוזק והפכה אותה לנושא שיחה מועדף במסיבות קוקטייל ובכתבות שער אוהדות.
ברגין שולל אחת לאחת את כל הטענות של קריימר - שפרוזק מחוללת מהפך באישיות, שהיא תורמת לביטחון עצמי, שהיא הופכת את מי שמשתמש בה לאותנטי - ומסביר שכל ההכרזות האלה הגיעו מקבוצה קטנה מאוד של מטופלים, והן משוללות ערך מדעי. ברגין לא הסתפק בזה ואף האשים שאיליי לילי ביצעה מניפולציות בתוצאות המחקרים שלה במטרה להראות שהתרופה יעילה יותר משהיא באמת, וציטט מחקרים אחרים שהראו שפרוזק לא יעילה יותר מפלסבו (תרופת דמה). ברחבי ארצות הברית החלו לקום קבוצות תמיכה ל"ניצולי פרוזק".
לא במקום הפסיכולוג
המהומה שככה מאז, אבל אחת לכמה שנים היא מתעוררת מחדש - כמו באירוע המוזר שבו תקף טום קרוז את ברוק שילדס, אחרי שהתוודתה שהיא נטלה תרופה אנטי דיכאונית במשך כמה חודשים שבהם סבלה מדיכאון שלאחר לידה. הכנסייה הסיינטולוגית, שקרוז הוא חבר כבוד בה, היא מהגורמים העוינים ביותר לתרופה. כיום ברור שפרוזק היא לא תרופת קסם שמבטיחה אושר מיידי ושהיא לא הופכת את האישיות לאותנטית ממה שהיתה. יחד עם זאת, בממסד הפסיכיאטרי קיים קונצנזוס שמדובר בתרופה אנטי דיכאונית ואנטי חרדתית יעילה.
התרופה פרוזק. צילום: יוסי אלוני
יש טענה שהיד של הרבה רופאים יותר מדי קלה על ההדק. שכל מי שמתלונן על מצב רוח רע, מיד מקבל מרשם.
"אני לא מאלה שממליצים לשים פרוזק במערכת המים בכל העולם, אבל לדעתי, הרבה אנשים סובלים מדיכאון אמיתי, ואלה שמאובחנים הם רק קצה הקרחון. כשבודקים פרמטרים כמו היעדרות מעבודה, חוסר תפקוד, מוות בגיל מוקדם, רואים שדיכאון הוא המחלה הכי קשה בעולם אחרי מחלות לב - קשה יותר משחפת, קדחת או אנמיה.
"הרבה אנשים בכלל לא מודעים לכך שהם סובלים מדיכאון. שהעובדה שהם לא מסוגלים ליהנות משום דבר, שאין להם עונג בחיים, היא תוצאה של חוסר איזון כימי. זה כמו לחיות כל החיים עם טלוויזיה בשחור-לבן במקום עם טלוויזיה בצבעים. למה למנוע מבני אדם לחיות עם טלוויזיה בצבעים?".
אפשר להיות מדוכא בלי לדעת?
"בוודאי, בעיקר אצל גברים. הרבה אנשים פשוט לא מבינים את זה. אם אתה מישהו שלא מצטיין במודעות עצמית, וכבר הספקת לשכוח איך נראו החיים שלך לפני הרבה שנים, יכול להיות שאתה פשוט לא יודע שאתה סובל מדיכאון. אנשים אחרים פשוט מפחדים לבקש טיפול. זה חלק מהסטיגמה. אתה צריך להודות שאתה לא יכול להתמודד לבדך עם מצבי הרוח שלך, שאתה חלש, ואתה מבטא את הדיכאון שלך דרך אגרסיה ועצבנות או באמצעות שימוש בסמים ואלכוהול, שזו דרך של טיפול עצמי".
המתנגדים לפרוזק טוענים שהיא עושה בדיוק את מה שסמים כמו קוקאין ואמפטמין עושים למוח: משפרת את ההרגשה באמצעות עזרים כימיים.
"קוקאין ואמפטמין עובדים לא רק על סרוטונין, אלא גם על דופמין, החומר שגורם לעונג ומופרש בזמן אוכל, סקס ועוד. הסמים האלה מסוכנים משום שהם מעניקים לך את ההרגשה הטובה פעם אחת, ואתה רוצה עוד, אבל עם הזמן אתה לא מקבל את ההרגשה שאתה מחפש ואתה מגדיל את הכמות והופך מכור. פרוזק לא עובדת ככה. אתה לא צריך להעלות את המינון, ואתה לא מתמכר לזה. וזה גם לא באמת גורם להיי. אבל אני מסכים שזו שאלה רלוונטית".
והטענה שהרבה יותר קל לתת לאנשים עם בעיות נפשיות תרופה מאשר להשקיע בהם טיפול פסיכולוגי?
"אני לא רופא, אבל לפי הבנתי, הדבר הכי טוב זה שילוב של שניהם. הרבה פסיכיאטרים ופסיכולוגים מעידים שרק אחרי שהפציינט שלהם החל לקבל תרופה אנטי דיכאונית, חלה התקדמות אמיתית בטיפול. איך שאני מבין את זה, כשמטופל סובל מדיכאון, צריך לתת לו טיפול התחלתי בתרופה, ואז להתחיל לעבוד על שאר הגורמים בסביבתו ולערב את המשפחה כשצריך. אף פעם לא האמנתי שפרוזק צריכה לבוא על חשבון טיפול פסיכולוגי".
אחת מתופעות הלוואי המובהקות של פרוזק היא ירידה בליבידו. יש פציינטים שמעדיפים להיות בדיכאון מאשר לוותר על יחסי מין.
"אני מודע לכך וזו בעיה אמיתית. אבל אפשר לטפל גם בה, בין היתר בשילוב עם תרופות אחרות. לפעמים הבעיה נעלמת עם הזמן. בכל מקרה אני מרגיש שזה לא סיבה מספקת לא לקחת תרופה. דיכאון היא מחלה קשה ואכזרית מכדי שתישאר ללא טיפול".
מבלה בקרוואן
פרנק פורטר ביימאסטר (64), נשוי ואב לשני ילדים בוגרים, גדל באזור חקלאי באינדיאנה. הרקע האישי שלו עשוי להיראות כמו פרק מ"בית קטן בערבה", אבל לפי עדותו, תמיד היתה לו משיכה לחקר מחלות נפש. תורמת לכך העובדה שכמה מבני משפחתו סבלו וסובלים ממאניה דיפרסיה, מחלה קשה שהלוקים בה נעים בין תקופות של דיכאון נוראי לאופוריה מוקצנת.
מחפש תרופות חדשות. ביימאסטר צילום: יוסי אלוני
במהלך הקריירה שלו הוא היה מעורב בפיתוח תרופות לסכיזופרניה ולהפרעות נפשיות אחרות. הביקור שלו בארץ נועד כדי לשוחח עם פסיכיאטרים ורופאי משפחה על תרופה אנטי דיכאונית אחרת של איליי לילי, סימבלטה, השייכת לקבוצה מתחרה לפרוזק ולאחיותיה (SNRI) ויעילה בעיקר במקרים שבהם מתלווה לדיכאון גם כאב פיזי כרוני. לפי ביימאסטר, כמחצית מהדיכאוניים סובלים גם מכאבים יומיומיים בגב, בשכמות, בפרקים. רבים מהם לא מעלים בדעתם שיש קשר בין מצב הרוח הירוד ובין הכאב.
אחת ההנחות המקובלות היא שדיכאון, והתרופות שנועדו לטפל בו, הם תופעה מודרנית שמאפיינת את העולם המערבי המתועש. זו תאוריה יותר מורכבת ממה שנראה במבט ראשון, שכן היא מניחה שהמוח המערבי שונה מזה של תושבי העולם השלישי. בנוסף, היא מספקת ראיה לכך שהמדע עוד לא הצליח לפענח את האיזון העדין שבין גורמים ביולוגיים והשפעות סביבתיות - והאופן שבו הם תורמים למה שמתחולל בתוכנו.
"במשך שנים השתתפתי במשלחת רפואית להאיטי. עדיין אני מגיע לשם פעם בחצי שנה", אומר ביימאסטר. "האיטי היא אחת המדינות העניות בעולם והבעיות שמולן מתמודדים התושבים הן איומות. כשאתה גר בצריף מפח, ואתה לא יודע מאיפה תגיע הארוחה הבאה, ואתה חולה באיידס, אז יכול להיות שאתה מדוכא, אבל עד כמה שזה אכזרי להגיד - יש לך בעיות דחופות יותר לטפל בהן.
"החשד שלי הוא שבעולם השלישי יש דיכאון, אבל במקומות העניים והמוכים באמת, החיים כל כך קשים, שזו דאגה משנית. זה לא צריך להיות כך אבל זה המצב. כמו שסביר להניח שלא תהפוך לפעיל סביבתי אם אתה לא יודע מאיפה להשיג אוכל. כך שאין ספק שהדיכאון הוא משהו שמתמקדים בו בעולם התעשייתי המערבי.
"יחד עם זאת, ביפן למשל, במשך שנים טענו שאין שם דיכאון. התרבות היפנית מושתתת הרבה על מושג הכבוד, ודיכאון נתפש שם כעדות לחולשה באישיות, היעדר כוח רצון. אבל התברר שהם סובלים שם מדיכאון באחוזים דומים לאלה שבארצות הברית. ובגלל התרבות היפנית, שמאוד מטיפה לקונפורמיזם, היתה בעיה קשה של התאבדויות.
"הייתי שותף לפרויקט של איליי לילי להביא את הפרוזק לשוק היפני. עכשיו הם מודים שיש להם בעיה של דיכאון ויפן הפכה לאחת המדינות שמעינקה את הטיפול הנפשי הכי טוב לאזרחיה. כך שדיכאון לא מוגבל רק למערב. הוא יותר פונקציה של קצב החיים המודרני. אם אתה מודאג מנושאים של ביטחון אישי, ואיבדת את כל חסכונותיך בגלל המשבר הכלכלי ואתה מפחד מהיום שבו תצא לגמלאות - יש סיכוי לא רע שזה יתבטא בדיכאון".
מה שמעורר מיד שאלה נוספת: אם דיכאון מאפיין את החיים המודרניים, והוא מותנה, בין השאר, ביחסים שאתה מנהל עם אנשים אחרים ובמקום שלך בחברה - האם אפשר לסבול מדיכאון על אי בודד?
"דיכאון בחלקו הוא עניין יחסי, אבל מצב רוח רע, חוסר יכולת ליהנות מדברים, חוסר אנרגיה, עייפות, חרדה - נמצאים בכל מקום. כל המחקרים מראים שדיכאון נגרם בגלל איזה מצב לא תקין במערכת העצבים. הביטויים שלו יכולים להשתנות ממקום למקום, אבל הוא קיים".
מה העתיד של דיכאון והטיפול בו?
"כמו הרבה דברים אחרים, דיכאון מושפע משילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. אנחנו מאמינים שקיימים כ-15 גנים שונים שגורמים לדיכאון ובעתיד נוכל להשפיע עליהם על ידי שינוי של מבנה החלבונים. די שנשפיע על שישה-שבעה מהם, וזה כבר יתבטא בסיכוי ללקות בדיכאון. אני מניח שזה יקרה בעוד שני עשורים מעכשיו. לא נוכל למנוע לגמרי דיכאון ומחלות נפש אחרות, אבל נוכל לעכב את ההתקדמות שלהן.
"רפואה היא לא מתמטיקה, למרבה המזל; היא היתה מתמטיקה אם לכולנו היה אותו מבנה גנטי. העובדה שלא כל האנשים מגיבים אותו דבר לפרוזק ושיש כאלה שמגיבים יותר טוב לתרופות אנטי דיכאוניות אחרות, היא הוכחה לכך. אני מאמין שבעתיד נוכל לקחת דגימה גנטית מכל אחד, ונוכל להתאים לך את התרופה שמתאימה לך. כנראה שיש כמה סוגים של דיכאון, ובעתיד נוכל להתאים לכל אחד, כמו חליפה, את התרופה שתעזור לו. זו תהיה רפואה אישית".
כשאתה מדבר על פרוזק, אתה נשמע ממש מאוהב בתרופה שלך.
"אני נהנה מהעבודה שלי. העבודה במעבדה כל כך קשה ומתמשכת, עם כל כך הרבה תסכולים, שאתה צריך להיות מאוד מחויב. ההרגשה היומיומית שכרוכה במחקר ובגילוי של תרופות חדשות היא נפלאה. המחלות שעסקתי בהן, דיכאון וסכיזופרניה, הן כל כך נוראות, שמה שמניע אותך זה הידיעה שאתה עוזר לאנשים. אתה לא אומר לעצמך יום-יום שאתה עוזר לאנשים, אבל בלבך אתה יודע את זה. במשך הזמן אתה הופך למין הורה של התרופות האלה. אתה משקיע כל כך הרבה דם, יזע ודמעות, והסיכויים נגדך, וכשאחת מהן נכשלת, אתה ממש עובר תקופת אבל. אבל כשיש משהו שמצליח, כמו פרוזק, כשאנשים באים ואומרים לך שהתרופה הזאת שינתה את חייהם, אתה יודע שעשית משהו חשוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
