אני דוקטורה חארטה, מומחית למיקרוחרטולוגיה: ליצנות רפואית לפגים

במילים אלה ממש מציגה את עצמה שושי אופיר בפני ההורים המופתעים במחלקת הפגים של בית חולים פוריה. אופיר, ליצנית רפואית לפגים מחלוצות התחום החדשני בארץ, מצליחה לשמח את הצוות, ההורים, וגם את הקטנים באינקובטור. חיוך שווה בריאות

הורים
סיגל קפלן | 1/7/2009 10:58 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
בחדר טיפול נמרץ יילודים בבית חולים פוריה בטבריה, בין אינקובטורים קטנים המאכלסים ייצורים זעירים המחוברים לשלל צינורות וסאונד של צפצופי מכונות בלתי פוסקים, מתהלכת דמות שמשווה למקום מראה סוריאליסטי, כאילו נפלה לשם בטעות מאיזה סרט של פליני, לבושה בגדי ליצן עם אף אדום. הדמות ניגשת מחויכת אל התינוקות, מדברת איתם, שרה להם, פונה להורים, פונה לצוות, מתופפת על המכשירים.
 
מומחה למיקרוחארטולוגיה.
מומחה למיקרוחארטולוגיה. צילום: SXC

לא, זה לא פרויקט ניסיוני של שילוב בין המחלקה הפסיכיאטרית למחלקת יונקים. זו שושי אופיר, ליצנית פגים שאפילו מצליחה להוציא כמה חיוכים מכל הנוכחים במחלקה הרצינית הזו. כששמעתי לראשונה על המושג "ליצנות פגים" הרמתי גבה בדיוק כפי שאתם עושים עכשיו. אבל אופיר, 44, אם לשלוש בנות (11 ,14 ותשע וחצי) מסבירה שמדובר בפרויקט ייחודי וחדש בארץ, שעשה עלייה מצרפת לפני כשנה וחצי ביוזמת "קרן מגי", התומכת בקבוצת "רופאי חלום" (Clowning Therapy), שאליה משתייכת אופיר. הקרן שומרת על קשרים אדוקים עם ליצנים ברחבי העולם, וכך נודע שבאחד מבתי החולים בצרפת יש שני ליצנים העובדים בפגייה. הקשר נוצר מיידית והוחלט ללמוד וליישם את השיטה בשני בתי חולים: פוריה בטבריה והעמק בעפולה.

בארץ פועלים 70 ליצנים רפואיים מקבוצת "רופאי חלום", המאיישים 16 בתי חולים ברחבי הארץ, אבל רק חמישה הם ליצני פגים. מדובר באתגר לא קטן בהתחשב בעובדה שקהל היעד אפילו עוד לא השלים את יעד ההתפתחות הטרום לידתי שלו. השאלה המתבקשת היא איך מתקשרים עם תינוקות כל כך קטנים.

"הקהל שלי מורכב משלוש קבוצות", אומרת אופיר. "צוות רפואי, הורים ופגים. כשאני מתחילה אני קודם מברכת לשלום את הצוות באופן היתולי, משעשעת, מצחיקה ו'מאווררת' אותם. כי כשהצוות רגוע - ההורים יותר רגועים. אחר כך אני פונה להורים. צריך להבין שמדובר בהורים שבמרבית המקרים יושבים מול ה'אקווריום' הזה שבו נמצא התינוק שלהם במצב רוח ירוד, בוהים בדבר הזעיר הזה שלעתים שוקל רק כמה מאות גרמים מחובר למלא צינורות ולא מעיזים לגעת בו. הם מסתכלים על התינוק שלהם ולא מצליחים לראות בו שום דבר טוב, זה לגמרי לא פשוט. במיוחד עבור הורים שמגיעים לכאן אחרי שנים של טיפולים והפריות. אני שם כדי לנסות ליצור ערוץ תקשורת בין ההורים לתינוק. תקשורת שהיא מאוד משמעותית להתפתחותו - אני מנסה לעזור להם להתקרב אליו, לגעת בו, להרשות לעצמם לאהוב אותו".

איך את מצליחה לעשות את החיבור הזה?
"היה, למשל, מקרה שבו הביאו תינוק במשקל של 700 גרם ואני ראיתי אותו לפני שההורים שלו ראו אותו. כשהם נכנסו וראו אותו לראשונה הם היו בשוק. קיבלתי אותם מיד ואמרתי להם: 'טוב שבאתם, הוא כל כך התגעגע, חיכה שתבואו ושאל עליכם. הוא נורא השתעמם פה עד עכשיו'. ואז פתחתי את החלון של האינקובטור והאמא ישר קפצה ואמרה 'לא, אסור!'. אמרתי לה בעדינות: 'לא, זה טוב. דיברנו קודם והוא סיפר לי שהוא נורא אוהב מסז'ים, נשיקות וליטופים'. לקחתי לה את היד וביחד ליטפנו אותו. היא אמרה לי בחשש: 'את בטוחה שאפשר?', ולאט לאט קיבלה את הביטחון. זה לא שהיא לא קיבלה הדרכה קודם, אבל יש פער בין הדרכה תיאורטית למעשית. המשכתי ללוות אותם עד שהם השתחררו".
לליצן החצר יש לגיטימציה לדבר על הכל

כשאופיר נפגשת לראשונה עם הורים, היא ניגשת אליהם ומציגה את עצמה ברצינות תהומית: "שלום, אני דוקטורה חארטה, מומחית למיקרוחרטולוגיה, שזה מקצוע מאוד חשוב רק שעוד לא ברור מהו". בהתחלה הם לא מבינים מה אני עושה שם ומפנים מבט לצוות הרפואי כדי לקבל מהם אישור. הצוות מהנהן בחיוך וכבר אז נוצרת פתיחות. ואז אני ממשיכה ופורשת בפניהם את מבצעי הפגייה: מי שמאושפז חודש מקבל חודש חינם, מי שמאושפז מעל חודש - זכאי להטבות, ואז נוצרת דינמיקה משעשעת והיתולית בין כל הנוכחים".

בתוקף תפקידה כליצן החצר יש לאופיר לגיטימציה לדבר על הכל, להגיד דברים שאחרים לא יכולים. גם את הקשים ביותר. בצורה פשוטה, משעשעת ולא מתחכמת. "למשל", היא מספרת, "עשינו משחק

הישרדות בפגייה. נדרשת תעוזה כדי להביא מושג כמו 'הישרדות' למקום כזה, משום שזו המציאות היומיומית של התינוקות האלה, שאף אחד לא מעז לדבר עליה. אבל אנחנו השתמשנו בו, צחקנו על זה ועשינו הפוך על הפוך: 'מי שעלה במשקל יכול היה להישאר, ומי שלא - מודח הביתה. כמובן שנתנו לכל תינוק הזדמנות נוספת לשפר את הביצועים. בהתחלה ההורים אומנם היו בשוק, אבל מהר מאוד הם התחילו לצחוק איתנו".

המעמד שלה כדמות לא פורמלית אך עם זאת לגיטימית, שאינה נבהלת ממראה תינוק זערורי המחובר למכשירים, גורמת להורים לא פעם להיפתח אליה ולשתף אותה בדברים מאוד אישיים כמו איזה תינוק הם חלמו שיהיה להם, תחושת האכזבה שלהם ואפילו איך זה משפיע על הזוגיות שלהם.

חלום ילדות

אופיר נולדה בדרום אפריקה ועלתה לארץ בגיל שבע. מאז שהייתה ילדה, היא מעידה על עצמה, ידעה שכשתגדל היא תהיה ליצנית. במסגרת לימודיה בבית ספר "מהרבא" לתיאטרון רחוב וליצנות, התנסתה בין היתר באומנויות הקרקס, הליכה על קביים ולהטוטים. וכמי שגדלה בבית עם אב רופא ואף תפקדה תקופה במרפאתו כמזכירה רפואית, אפשר לומר שהשילוב של ליצנות ורפואה נתפר במיוחד עבורה.

היא התנדבה לעבוד בבתי חולים הרבה לפני שנולד מקצוע הליצנות הרפואית. היא פשוט קיבצה סביבה ילדים ומבוגרים והופיעה בפניהם. אבל דווקא ההתנסות הראשונה שלה בליצנות רפואית הייתה עם חברה טובה. "לפני כעשר שנים חזרתי הביתה מליל הסדר, ובמזכירה חיכתה הודעה ממנה: 'תתקשרי אלי לא חשוב באיזו שעה'. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. התקשרתי. היא ענתה מיד ונשמעה נורא.

"היא אמרה שהם בבית חולים ושהבת שלה נכוותה במצב קשה וביקשה שאני אבוא. הגעתי. החברה שלי הייתה ממוטטת והילדה שלה שכבה במיטה חבושה ולא תקשרה עם הסביבה. ממש מנותקת. אחרי יומיים כשהיא עדיין באותו המצב, ביקשתי מהחברה שלי רשות להופיע בפניה. היא הסכימה, אבל ראיתי שהיא הייתה סקפטית. הבאתי איתי בגדי ליצן והתלבשתי לאט לאט. תוך כדי דיברתי
איתה כאילו אנחנו בדיאלוג. הילדה לא ענתה.

"אחרי עשר דקות ראיתי שהיא מסתכלת עלי. גם אמא שלה שמה לב ומיד הביטה בי בפליאה. לא עברו דקות ספורות והילדה חייכה והתחילה לענות. אחרי 20 דקות היא כבר התחילה להגיד לי מה לעשות. מתברר שהיא הייתה כל כך בטראומה ממה שקרה שהיא פשוט ניתקה את עצמה מהסביבה, אבל מאותו רגע שהתחילה להגיב אלי, היא בעצם התחברה מחדש. זו הייתה חוויה מאוד משמעותית עבורי. החברה שלי ניגשה אלי ואמרה לי: 'תדעי לך שאת זאת שהחזרת לי אותה לחיים', ופתאום הרגשתי את העוצמה של הכלי הזה".

אופיר חולקת את עבודתה עם שני קולגות - אורי גולדשטיין והראל קרטס. כל אחד מהם מאייש את הפגייה יומיים בשבוע ומדי פעם הם עובדים ביחד. אז הם מביאים עמם כלי נגינה ומעשירים את פעילות הליצנות בעזרת שירה. "אני לא מצפה מהפגים שיבינו את מה שאני שרה, אבל אני כן מצפה שהחום והאהבה יעברו. חוץ מזה שזה מעודד את ההורים לשיר להם. היה זוג הורים שהגעתי אליהם יום אחרי הופעה כזו, ועשיתי להם בוחן פתע על השיר - והם שרו לתינוקת שלהם. מבחינתי זו הצלחה.

"יש מחקרים לא מעטים שמוכיחים שמוזיקה ככלל טובה להתפתחות של פגים, אבל מוזיקה חיה משפיעה לחיוב עוד יותר. כשאנחנו שרים להם אפשר ממש לראות את השינויים במוניטור, איך אחוז החמצן בדם (סטורציה) עולה והדופק נרגע".

מקרה שריגש אותך במיוחד?
 "יום אחד נכנסתי לפגייה וראיתי אמא שיושבת על כיסא ליד האינקובטור במצב קפוא, היא פשוט לא זזה. מסתבר שהיא הייתה שבוע אחרי הלידה ועד אז לא יצא לי לפגוש אותה. ניגשתי אליה. באינקובטור שכבה תינוקת במשקל של 600 גרם. גוזל קטנטן. והיא רק ישבה והסתכלה. התחלתי לקשקש איתה ופתאום היא פרצה בבכי, קמה והלכה. הייתי קצת בשוק. באותו יום היא לא חזרה. למחרת היא באה ואמרה לי תודה. היא סיפרה שעד אותו יום היא הייתה כל כך חנוקה ועצורה. לא הצליחה לבכות, לא הרגישה כלום, הייתה בוואקום ואני באתי ושחררתי את הכל. מתברר שהיא הייתה בהריון עם שלישייה ולבסוף ילדה תינוקת אחת שהעתיד שלה לא ברור. מאותו יום היא התחילה לגעת בילדה שלה, לאהוב אותה.

יש בטח גם מראות לא פשוטים, קרה שבכית?
"קרה, אבל לא בנוכחות ההורים. אם אני אתפרק זה מאוד יפחיד אותם. הם צריכים אותי שם לא כדי להתפרק אלא כדי להזיז את האוויר שפשוט עומד שם. זו מחלקה של טיפול נמרץ. הכל יכול להשתנות ברגע, אבל בדרך כלל הקצב מאוד אטי, לכל גרם שמתווסף לוקח זמן. קורה שאני יוצאת משם ומחפשת דברים שיאזנו אותי, ואז אני עושה סיבוב בטבע, שרה לעצמי שירים. אני גרה בגולן, בכפר חרוב. הבית שלי משקיף על הכנרת והחרמון וכל נסיעה שלי לבית החולים זה כמו טיול שנתי - זה האיזון שלי. זה והמשפחה שלי, כמובן - שלוש בנות, בעל אחד, כלב אחד וחתול אחד".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים