עמותת ביתך: בית חדש לטיפול בחולות אנורקסיה בישראל
מחביאות מזון, רצות להקיא, פותחות בלוג ומדרבנות אחת את השנייה להשיל עוד כמה גרמים מגופן הקורס. עשרות אלפי נשים בישראל סובלות מהפרעות אכילה, אבל בארץ אין כמעט מסגרות טיפוליות. פרויקט חדשני, שמבוסס על מגורים משותפים, מנסה לספק לאנורקסיות את מה שהן צריכות: מילוט מההרס העצמי
"בקיצור היא רצתה שאני אעלה ל-49 קילו! פחחח. אין לי כח לחיים האלה. כבר הורדתי את ההקאות לאיזה שש פעמים בשבוע. מה עוד הם רוצים? טוב לי ככה עם הגוף הזה, מה לא מובן?!".
(מתוך הבלוג "המטרה מקדשת את האמצעים").
לא השיער שנושר ומצטבר על המסרק ובמקלחת, גם לא העצמות שבולטות בצורה מחרידה מהגוף או המחזור שהפסיק להגיע, בטח לא הדיאטנית - שום דבר לא שכנע את הבחורה בת ה-24 שהיא אכן חולה במחלה.
אחרי אותו יום צללה נעמי לדיכאון עמוק, אולם תחושות הייאוש התחלפו כעבור שבוע בלבד בצהלות שמחה. המאבק שלה הצליח. גופה לא אכזב. בתמונה שפרסמה נעמי בבלוג ניתן היה לראות זוג רגליים דקיקות עומדות על משקל שהצביע על נתון כמעט בלתי נתפס - 37.7 קילו. מתחת למספר הזה היא הוסיפה בגאווה את הכיתוב הבא: "עשיתי את זה. אגב, המצלמה שוקלת 200 גרם. מצלמה שמנה. חח".
נעמי היא לא היחידה שמתעדת את עצמה מדי יום בעודה הולכת ונעלמת. לאחרונה זינק משמעותית מספרן של ישראליות אנורקטיות ובולימיות, אשר מתחזקות ברשת בלוגים חושפניים. הן מעודדות שם אחת את השנייה, מחליפות טיפים להרעבה עצמית וחולקות שנאה משותפת לשורת האויבים שניצבים בדרך לרזון הנכסף.
סגידה לדיאט קולה, אכילת קרח, צום ממושך, סיגריות, קפה ומשטר הקאות קפדני - אלה נושאי הדיון הפופולריים בקרב הצעירות הללו. הפרעות האכילה שלהן, שבהחלט מסוגלות להוביל למוות, מקבלות אצלן כינויי חיבה מתקתקים כמו "אנה" (אנורקסיה) ו"מיה" (בולימיה).
בהיעדר אנשים שהן יכולות לסמוך עליהם, ובהיעדר מסגרות שמיועדות לגילן, הן פשוט מעלות על המקלדת את כל מה שעובר להן בראש.
"הנפש שלי מרוקנת", תיארה לאחרונה צעירה בת 18 בבלוג 'משהו להאמין בו'. "ואין כלום ממה שפעם גרם לי לשמוח. אין כלום ממה שפעם גרם לי לכאוב. אני לבד בתוך סירה שטובעת, והיא שוקעת, ואין סוף לתהום הזו. ואני שואלת את עצמי שוב ושוב איך הגעתי לתחתית הזאת.
"איך אף אחד לא שם לב, איך אף אחד לא בא להציל אותי. . . אני כל כך לבד וכל מה שאנשים מהצד יכולים לעשות זה לתהות, מה גרם לשינוי כה קיצוני. בעודי מקלידה עוד מילה ועוד מילה זולגות לי הדמעות ואני מבינה שאני הרסתי. השמדתי הכל. . . אין לי תקווה. אין לי כוח לחיות. לו רק היה מה להיאחז בו. . . אני חייבת להוסיף בסוף את המשפט האהוב עליי: אני רוצה להיות רזה!!".
והן באמת לבד, הצעירות המצטמקות האלה, אובדות עצות וקילוגרמים. העובדה שחצו את גיל 18 פוסלת עבורן את המחלקות השיקומיות לבני נוער (בסך הכל חמש במספרן), והמחלקה הבוגרת היחידה לחולות אנורקסיה שפועלת בתל השומר, נמצאת תמיד בתפוסה מלאה וההמתנה למיטה אורכת חודשים.
בישראל קיימות אמנם כמה מסגרות בודדות לטיפול בהפרעת אכילה, ואולם כאלו שמשלבות מגורים - ושנחשבות בעולם כאפקטיביות ביותר - יש שתיים בלבד בכל הארץ. "המחסור במסגרות לנשים שסובלות מאנורקסיה הוא פשוט משווע.
"דווקא כשאת מתבגרת, המחלה הופכת ליותר קריטית ואין לך למי לפנות", אומרת נעמה כרמון, אשר יחד עם חברתה יעל אלחנן הקימה לאחרונה את עמותת ביתך, על מנת לסייע לצעירות מעל גיל 18 שסובלות מהפרעות אכילה.
כרמון (27) ואלחנן (29) עמלו בשנה האחרונה על גיבוש היוזמה החדשנית. הרעיון הוא לשכן כמה אנורקטיות בדירה אחת בלב תל אביב ולקיים עמן סדרת סדנאות ופעילויות משותפות, במטרה להשיב אותן בהדרגה לחיים נורמטיביים. כמעט הכל מוכן להשקת היוזמה, אבל כמו תמיד - עדיין חסר כסף.
בינתיים, עד שיאותרו מקורות המימון הדרושים לתוכנית, ממשיכות השתיים להתעדכן בקביעות בבלוגים, לשוחח מדי יום עם צעירות אנורקטיות ולהידהם בכל פעם מחדש מהז'רגון הציני שהתפתח סביב המחלה הנוראית הזו.
"יש ממש קליקה, ברנז'ה כזאת, של צעירות בעלות הפרעות אכילה", מספרת כרמון. "הן מאנישות את ההפרעה. נותנות לה שם ופנים ומאמינות ש'אנה תכעס עליי', 'מיה לא תדבר איתי אם אני אוכל את זה'. כל היום הן מדברות ומעודדות אחת את השנייה באינטרנט. נון סטופ. וככה הפרעות האכילה רק מתגברות".
"אנשים חושבים שיש בזה משהו סקסי", אומרת אלחנן. "עם כל הפסיכיות שבזה, זה כאילו נחשב להפרעה לייט. זו נחשבת להפרעה סקסית ובגלל זה החברה מצקצקת בלשונה, אבל מעודדת את זה במקביל.
"יש לזה כח מושך וממכר ונערות מדרדרות לשם בקלות. הרבה בנות בכלל לא מבינות מה הן עושות לעצמן. לומדות מהאחיות הגדולות שלהן, חושבות שזה קול ובסך הכל רוצות קצת לרזות, מה רע? משם הדרך לתהום מהירה".
הפרעות אכילה הן אחד הסוגים המורכבים שבהפרעות הנפש. כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל סובלים מהפרעות אכילה שונות (90 אחוז מהם בנות), והמספרים רק גדלים בקצב מפחיד. המשמעות היא עשרות אלפי אנשים, רבים מהם צעירים, שחייהם סובבים סביב האוכל והמשקל; שמכלים את כל זמנם בספירות ומדידות - ימים, גרמים, שומנים, קלוריות; שעלו על רכבת של הרס עצמי ואיבדו את כושר השיפוט.
"את מגיעה למצב של הכחשה מטורפת. אני הגעתי למצב שאני חותכת את הוורידים וצורחת על אבא שלי, מאחלת לו שימות ויישרף כבר", מספרת שלי (שם בדוי), 24, שמחלימה מאנורקסיה בימים אלו. "הייתי צמה רוב היום ואז בלילה היו לי התקפים של אוכל. אמאל'ה, ממש קשה לי להיזכר בזה עכשיו. זה כאילו הייתי בן אדם אחר. הייתי אוכלת כל מה שהיה במקרר. הכל הייתי מסוגלת לאכול".
בתפריט ה"הכל" הזה תמצאו גם מזון מקולקל, בשר קפוא, תפוחי אדמה לא מבושלים, פחיות שימורים וערימות ממתקים. מה לא עושים כדי למלא את החור בבטן. "את יושבת מול מקרר פתוח עד שכבר אין לך כח יותר לזוז. אחר כך הייתי מקיאה את הכל ולוקחת משלשלים", נזכרת שלי, "רק לא להשאיר את הדברים האלה בגוף שלי".
היא יושבת מולי ועיניה הכחולות הענקיות נמלאות דמעות. כל כך צעירה ויפה, וגם כל כך רזה. "אני יודעת שזו מחלה. אבל אני אהיה איתך כנה, אין יום אחד שאני לא מתפללת להיות רזה יותר.
"אין יום אחד שאני לא סופרת קלוריות, חושבת על מה אני אוכלת, ועל איך שאני צריכה להוריד את זה כבר. זה מאבק יומיומי. מלחמה של ממש".
שלי גדלה בארצות הברית ועלתה לארץ לפני ארבע שנים, אז החלה לפתח את הפרעת האכילה. "תמיד הייתי שמנמוצ'קה. אהבתי לאכול בתור ילדה והיו צוחקים עליי קצת בתיכון, אבל לא היה לי אכפת. אני חושבת שמה שהתחיל את זה היה בן זוג רע שהיה לי. הוא הרביץ לי, ולילה אחד עשינו תאונה עם האוטו והכל התפוצץ בינינו. מיד אחרי זה עליתי לישראל אבל כאן הייתי לגמרי אבודה".
באותה תקופה היא התגוררה בתל אביב והתפרנסה כברמנית. מוקפת בבחורות נאות וחטובות, אכולת קנאה. "כל מיני כוסיות תל אביביות כאלה. את יודעת איך זה. אז הייתי שותה המון והתחלתי דיאטה ופשוט לא הפסקתי לרזות. כולם החמיאו לי 'איזה שווה את', 'איזה יפה לך', ואני הייתי בתקופה הכי חרא של החיים שלי.
"ככל שרזיתי כך שקעתי בדיכאון. רציתי למות. כשאת בלופ הזה קשה לצאת החוצה. את בטירוף. שנאתי את כולם ואהבתי רק את הרזון, רציתי לרדת עוד ועוד. הייתי הכי תותחית, הסתרתי את זה מכולם. עד היום אני חושבת שאנורקסיות הן פי אלף יותר מתוחכמות משאר האנשים. הן גאונות קטנות, זה מה שהן. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה".
לבסוף, אחרי שמשקלה ירד ל-40 קילו, הגיעו הוריה לישראל ואשפזו אותה במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. כעבור חמישה חודשי אשפוז, החלה לשוב לאיתנה. עכשיו היא כבר עומדת על הרגליים ("אני בתקופה הרבה יותר טובה, מתחילה לימודים לתואר שני"), אבל עדיין מתה מפחד. חוששת ממעידה אפשרית.
גורמים שונים - גנטיים, חברתיים, אישיים - עלולים להוביל להפרעת אכילה, כאשר ברבים מן המקרים פשוט מדובר בזעקה לתשומת לב. היעדרו של גורם דומיננטי אחד מקשה על הטיפול בהפרעות השונות ופוגם בסיכויי ההחלמה, אשר על פי נתונים חדשים שפורסמו לאחרונה בכנסת עומדים על 35 אחוז בלבד.
"כמעט ואין דבר כזה החלמה מלאה", מדגישה יעל אלחנן, "גם כשצעירה משתחררת מאשפוז, המצב שלה יכול להיות יותר מסוכן מכפי שהוא היה קודם לכן, כי עכשיו היא ללא פיקוח. כל מה שהיא רוצה זה להוריד במהירות את כל מה שהעלתה בבית החולים".
הדוגמנית מעיין קרת, שהתפרסמה גם על רקע מלחמתה באנורקסיה, עדיין נתקלת באנשים שלא מאמינים לה שהחלימה לגמרי. "אחוזים מאד גבוהים מהבנות לא יוצאות מזה", היא אומרת, "אפילו לי אף אחד לא מאמין. אנורקסיות מדברות איתי ומבקשות לדעת אם זה אמיתי, הסיפור שלי נותן להן תקווה".
קרת, שמרצה היום בבתי ספר כדי להגביר את המודעות למחלה שממנה סבלה, נרתמה לפעילות של עמותת ביתך. " הרעיון שלהן מאד מצא חן בעיניי. צריך הרבה כריזמה וביצים לעשות את מה שהן עושות, והגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה הזאת".
לפחות עשרה אחוזים מהצעירות שמשתחררות מאשפוז בעקבות הפרעות אכילה, צפויות להתאשפז פעם שניה ושלישית. והנה נתון קשה אף יותר: עשרה אחוזים מהן צפויות למות. "יש כבר מודעות שקיימת כזו מחלה, אבל אנשים לא מבינים מה זה אומר", אומרת אלחנן.
"זה עדיין הכי מגניב להיות רזה. אפילו הטרנד של 'הבריא' הוא מאד מאד רזה. בנוסף, מה שאנשים לא מבינים זה שבחורות שחולות במחלה לא מבריאות ממנה בהוקוס פוקוס. אנשים לא מבינים את הלחץ שיש על הבנות האלה כשהן חוזרות הביתה מבית החולים. לחץ מההורים, מהחברים.
"כולם מסתכלים לך בצלחת ומצפים שהופ הכל נגמר, וקדימה תחזרי להיות נורמלית. הלחצים האלה רק מביאים להידרדרות ולהמון אשפוזים חוזרים. זה כואב ועצוב. נשים צעירות שסובלות מאנורקסיה לא מצליחות לתפוס את החיים. לא לימודים ולא עבודה ולא חברים. זה דופק אותך וקשה לך להתחבר לשאר האנשים.
"את לא חלק משום קבוצה ואיבדת את הזהות שלך כי איבדת את המחלה. היחסים שלהן עם בנים מעוותים, דימוי הגוף בעייתי והן מאד ילדותיות. ברור שסקס לא עומד על הפרק כי המחשבה לחשוף את עצמן מעביר בהן חלחלה. כל מה שהן חושבות עליו הוא 'איכס, הגוף שלי מגעיל'. הן נשארות מאחור".
כרמון ואלחנן מדברות בקצב מהיר. הן משלימות אחת לשנייה את המשפטים, מהנהנות במרץ, פורשות תוכניות פעולה למכביר. השתיים, בוגרות תואר ראשון בפסיכולוגיה, הכירו בשנת 2007 במסגרת עבודתן במחלקת הנוער להפרעות אכילה בתל השומר.
"בפעם הראשונה שאת מגיעה למחלקה את קצת בהלם. הרבה בהלם", אומרת כרמון. "בהתחלה הבנות נראות לך הכי מתוקות, אבל רק כשהן מסבות לשולחן את רואה שהן רועדות. שומרות מרחק מהשולחן, אוכלות בביסים קטנים או מחביאות שניצלים בחזייה כדי לא לאכול אותם.
"פתאום מישהי שולפת את ההתקן של הקיבה, מישהי אחרת מקיאה, או בוכה הרבה. זה לא קל ואת צריכה להיות חזקה מול הבנות. יש כל כך הרבה משברים ולפעמים גם אנחנו צריכות חיבוק. התחברנו שם ועכשיו אי אפשר להפריד בינינו".
לפני שנה הן החליטו לעשות מעשה. ליתר דיוק: לשכור דירה. "ישבנו במרפסת ושתינו יין", מספרת אלחנן, "התחלנו לדבר על בנות בגיל 18 במחלקה שעומדות להשתחרר. זה בדיוק הגיל הבעייתי שלהן. הן לא יכולות להתגייס לצבא, ההורים לא יכולים יותר לאשפז אותן נגד רצונן. הן מגיעות לאשפוז רגע לפני שהן מתות ברחוב.
"דיברנו על הבנות ואמרנו שאם רק יכולנו לקחת אותן אלינו הביתה, שיגורו איתנו קצת, אז המצב שלהן היה הרבה יותר טוב. ואז הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו, 'רגע, למה לא בעצם?'. למחרת הגעתי אל נעמה הביתה וגיליתי שהיא כבר הכינה תוכנית עסקית כתובה. לא הייתה לנו ברירה אלא להתחיל לחשוב על מסגרת שיכולה להתאים".
לנגד עיניהן עמדה אחת הבעיות המרכזיות של צעירות שמחלימות מאנורקסיה - הפער בינן ובין שאר הבנות בגילן, אשר עלול לגרום לתסכול, דיכאון מתמשך וחזרה לדפוסי ההרס העצמי הישנים. כזו למשל היא ענת (שם בדוי), שכבר מזמן לא מרגישה שייכת.
רק בת 19 וקורות החיים שלה כבר כוללים שמונה חודשי אשפוז במחלקה בתל השומר. לאחרונה שבה לביתה במרכז הארץ, ואין לה שום תוכניות לצאת ממנו. מעדיפה שלא ישאלו אותה למה לא התגייסה לצבא, או מה עשתה בבית החולים בזמן שחבריה מהתיכון חרשו לבגרויות.
"לא שמרתי על קשר עם חברים, והם לא ממש חיפשו אותי", היא מספרת בקול שקט. "החברות היחידות שלי הן מהמחלקה. זה כיף וזה מוזר לחזור הביתה. עכשיו אני יכולה לאכול מה שאני רוצה ואני יכולה לעשות דיאטה חופשי. אין מי שישגיח עליי. בבית חולים דוחפים לנו כל כך הרבה אוכל ואני חייבת להוריד אותו".
את כבר מבינה שמדובר במחלה?
"מה מחלה, מה? אני לא יכולה לחזור להיות שמנה. עבדתי כל כך קשה. לא, אני לא מוכנה לחזור להיות שמנה עוד פעם. אני פוחדת לחזור למה שהייתי. זאת לא בעיה או משהו. זו מין דרך חיים. יש מישהו שבוחר ללכת לצבא ולחתום קבע, יש אנשים שרוצים משפחה, ויש אותי שאוהבת לרזות. אבל לא סתם לרזות. אני רוצה להיות רזה יותר מכולן. אני לא מבינה למה לכולם יש כזאת בעיה עם זה".
"הכל מתחיל בזה שהיום אנחנו מאמינים שרזה זה מוצלח ושמן זה מישהו שיש לו בעיה. זה מאד מושרש בחברה, זה נראה לנו הכי טבעי", אומרת נדיה גרינשטיין-כהן, דיאטנית קלינית ומומחית להפרעות אכילה.
"ילדים בני שש מדברים היום על דיאטות כל הזמן. הם רואים את זה בטלוויזיה. יש תוכניות מצויירות שבהן הדרקון לא אוכל עוגה כי זה משמין. הורים מטפטפים את זה לילדים שלהם. אני חושבת שההורים קצת שכחו את הדבר הבסיסי והוא שילדים צומחים וגדלים. הם נלחצים כשהם רואים את הילד אוכל הרבה. אומרים, 'רק שלא ייצא לי ילד שמן'.
"אני שומעת את זה כל הזמן. היום הורים רוצים את הילדים שלהם רזים ושטוחים, אבל יש תקופות שהוא צריך לאכול הרבה, מה אפשר לעשות?". גרינשטיין-כהן סבורה שההתעסקות באוכל חרגה מכל פרופורציה הגיונית.
"אנשים לא אוכלים אינטואיטיבית, רק דברים דלים. הכל בקיצוניות גדולה. כל דבר אנחנו חושבים אם זה משמין או לא. נשים לא אוכלות צהריים כי הן יודעות שהן יאכלו הרבה בערב. זה נשמע לך נורמלי?".
כמי שמסייעת כבר 17 שנים לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה, היא מודעת מקרוב לבעיה נוספת - המקום המרכזי שתופסת המחלה בהגדרת הזהות העצמית. "באה אליי צעירה שחולה. היא יודעת שהיא אנורקסית וזה כל מה שהיא", מספרת גרינשטיין-כהן, "כולם מכירים אותה ככה ואם תיקחו לה את זה, תיקחו לה את הכל. הן אומרות לי, 'מי אני אהיה אם לא אנורקסית? אני כבר לא זוכרת איך להיות משהו אחר'".
אתם כבר מצליחים לזהות בצורה טובה יותר את הגורמים להפרעות אכילה?
"אין לזה טריגר אחד. זה גם מאד תלוי במבנה האישיות והיום אנחנו גם מסתכלים על הזווית הגנטית, אולם עדיין אין לזה תשובה חד משמעית. מה שאנחנו כן יודעים הוא שמישהי שיש לה הפרעת אכילה, סביר להניח שגם יש עוד מישהו כזה בסביבה שלה. זה לא מנותק מהסביבה. לפעמים זה הורים, או דודה. שמעתי על מקרה בו לסבתא הייתה הפרעת אכילה".
לדברי גרינשטיין-כהן, "כשאת בתוך זה את מאמינה שהכל מאד רומנטי. להיות כמו פיה, להיות הכי רזה. לשנוא את הגוף בצורה כזו. מדובר בפער גדול בין המציאות ובין איך שהן תופסות אותה. לאנשים קשה לתפוס שזאת מחלה. אין איזה כדור שתיקחי והכל יעבור. אין מספיק אופציות בישראל לטיפול.
"פשוט אין די מיטות ומדובר בתהליך נפשי מאד ארוך. אני מאמינה שאפשר לצאת מזה לגמרי, אבל צריך לרצות. אבל מה זה בכלל החלמה מלאה? תראי לי היום מישהי אחת שאוכלת מה שהיא רוצה. זה כמעט לא קיים".
בדיוק לשם כך, כדי לסייע לבנות "לצאת מזה לגמרי", תכננו כרמון ואלחנן את הפרויקט שלהן. בשיתוף עם פסיכיאטרים, דיאטניות ומומחים רבים נוספים, הן פיתחו מודל טיפול ייחודי לנשים שנמצאות בשלבי החלמה מתקדמים מאנורקסיה. רגע אחרי שהן משתחררות מאשפוז, רגע לפני ההידרדרות הצפויה.
אולם אל הנחישות והתקווה של שתי יוזמות התוכנית מתגנבת גם נימה של אכזבה מתמשכת. הן הגו לבד את הפרויקט החשוב הזה (שעלותו נאמדת בכמה מאות אלפי שקלים), ללא תמיכה ממסדית או סיוע מבעלי הון. כבר תקופה ארוכה מכתתות השתיים רגליים בחיפוש אחר מקורות מימון שיוציאו לדרך את היוזמה.
"אנחנו פונות לאנשים והתשובה המוכרת היא 'כבר תקצבנו את התרומות' או 'הוא יחזור אלייך אחר כך', ואף פעם לא חוזרים", אומרת כרמון. "הרבה אנשים היו סקפטים. במקום לשאול שאלות על התוכנית שואלים אותי, 'את לא צריכה רישיון? את בטוחה? איך תחזיקו מעמד? מה ההסמכה שלכן? לא נראה לך שאת צעירה מדי? זה לא גדול עלייך?".
גם משימת איתור הדירה התבררה כמורכבת למדי, ולא בגלל שוק הנדל"ן. "אצלי עמותה? לא תודה", משחזרת אלחנן את התגובה הנפוצה של בעלי הדירות. "אנשים שמעו הפרעת אכילה ואמרו, 'מה זה, יש להן איידס? מה יגידו השכנים?'. הרבה אנשים רוצים לשמוע על פרויקטים מוסדיים וממשלתיים ולא פתוחים ליוזמות אחרות.
"אני חושבת שדווקא המוסדיות היא לרועץ כאן. הבחורות האלה צעירות ובגלל שבמקומות אחרים לא הבינו אותן, הן לא נשארו שם. מלבד זאת, אנחנו מטפלות בצעירות חולות כבר שנים ומיטב המומחים בארץ תומכים ועומדים מאחורי התוכנית הזאת. נעמה ואני צעירות, ויש לנו ראש פתוח. אנחנו מביאות משהו אחר".
בינתיים הן מביאות בעיקר את החסכונות המידלדלים שלהן, אחרי שעוד תורם גדול הבריז לפני שבוע בדקה האחרונה. לפחות דירה כבר יש, ובימים הקרובים תיערך מכירת בגדי מעצבים כדי לעזור במימונה ובריהוטה. "מה, זה החלום שלנו", אומרות כמעט במקהלה כרמון ואלחנן, "אין משהו שאנחנו רוצות יותר. אנחנו חייבות לעשות את זה. מה נעשה? נקום ונלך? נוותר עכשיו? אין מצב".
לפרטים נוספים עמותת ביתך: beitech.ed@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
