הפרעות נפשיות וזוגיות בריאה: נשמע לכם דבר בלתי אפשרי?
רבים באוכלוסייה סובלים מהפרעת נפש כזו או אחרת. הן מופיעות לרוב בגיל צעיר, פוגעות בביטחון העצמי, במעמד החברתי וברובד נוסף שרבים לא מספקים לו מענה: זוגיות. כך הופך המסע של אותם אנשים אחר אהבה, למלחמה בסטיגמות ובדעות קדומות
אחוז ניכר מהאוכלוסייה מתמודד עם מגבלות מסוג זה. בין המחלות וההפרעות הבולטות ניתן למנות: סכיזופרניה (אחוז אחד מהאוכלוסייה), דיכאון (15%, כולל כזה שנובע ממאניה דיפרסיה), מחלות חרדה (10%-25%), הפרעות אכילה (כשלושה אחוזים) והפרעות אישיות (כשלושה אחוזים). לעתים יש חפיפה, בעיקר בין דיכאון, חרדה והפרעת אישיות.
אחד מהקשיים המרכזיים איתם נאלצים להתמודד אלה הסובלים מההפרעות השונות, הוא ביצירת תקשורת בין אישית. "הפגיעה הראשונה שאנו נתקלים בה בתפקוד היומיומי היא בתקשורת עם הזולת. ברגע שהיכולת הזו נפגעת, גם האפשרות לזוגיות וקשר חברי כזה או אחר נפגעת", מסבירה איריס קאפח, מנהלת מרחב בעמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש.
"לפני כמה שבועות אב אמר לי: 'תשמעי, הבן שלי מת להכיר בחורה, אבל איך שהוא רואה מישהי הוא מתנפל עליה'. הקושי לתקשר בא לידי ביטוי אצל כל אחד בצורה אחרת. אחד יחשוש ויימנע, אחד יתנפל על בחורה ויתחיל בצורה לא ראויה. הם לא תמיד יודעים לקרוא את המפה נכון, וזקוקים לכישורים חברתיים".
"מחלות פסיכיאטריות קשות כמו סכיזופרניה או מאניה דיפרסיה, פורצות לרוב בגיל צעיר, אפילו בשלב ההתבגרות, ואז פוגעות בביטחון העצמי ובמעמד החברתי של אותו אדם, שלא מצליח להשתלב בחברה", מוסיף פרופ' צבי זמישלני, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה של שירותי בריאות כללית.
"על רקע חוסר הביטחון הכללי, נוצר חסך בנסיון של יחסים בין אישיים, ועל רקע זה נמצאת המחלה עצמה שמפריעה לקיומם. בסכיזופרניה, למשל, יש מצבים פסיכוטיים שמפריעים בחיים החברתיים. לאדם יש מצבים של ניתוק מהמציאות, פגיעה רגשית וירידה בחשק המיני בזמן המחלה. יש גם חוסר מסויים בדופאמין, חומר שמעורר הנאה ומוטיבציה, ואי קיומו מביא לשטיחות רגשית".
אל הקושי התקשורתי מצטרפים לרוב נוספים, שמשפיעים על מימוש זוגיות. "לפעמים המשפחה והסביבה מתרגמות את הסימפטומים של המחלה, כמו קושי ברצייה והעדר מוטיבציה, לעצלנות, ולא לקשיים שהמחלה מביאה איתה. במצב כזה, כשהחולה נתון לביקורת, הדימוי העצמי יורד
"נושא נוסף ופחות מדובר הוא הסטיגמה העצמית, שמושפעת מהחברה", מוסיפה לנדס, "זה האופן שבו אנשים תופסים את עצמם ואת המחלה שלהם. כשאדם מפנים את המחשבות והרגשות השליליים שמחוברים לנושא של מחלות נפש, הוא מפנה אותם כלפיו. הוא מתבייש ומאשים את עצמו, ואז ישנו פחד ופחות תעוזה שדרושה כדי לנסות להתמודד עם נושא הזוגיות. כשיש כבר תעוזה, נענים לפעמים בביקורתיות וברתיעה או דחייה מהצד השני. כל הגורמים האלה גוררים הרבה פעמים הימנעות".
אילאיל, בת 35, מנהלת ארצית של תחום חברה ופנאי בעמותת אנוש, מתמודדת בעצמה עם מגבלה פסיכיאטרית, ומכירה את עניין הסטיגמה מקרוב. "להכיר בן זוג זה מאד קשה כשיש איזה שהוא תיוג. פגשתי אנשים, הכל נראה יפה וטוב, הם אמרו לי: 'את האישה של החיים שלי'. ברגע שהם שמעו על העובדה שיש לי מגבלה הם מיד הודיעו שהם לא מעוניינים.
"זאת הייתה המגמה כשזה הפך רציני יותר. יש הרבה התלבטות בעניין הזה, מתי לגלות, מה לספר, אם ואיך. זה היה מאד קשה ועצוב כשאנשים הלכו, אבל המשכתי לחפש. זה לא גרם לי להכנס לקונכייה יותר מיומיים שלושה, אבל זה לא פשוט".
לדברי פרופ' זמישלני, התפקוד שנובע מהמחלה מהווה מכשול גדול מהסטיגמה. "אנשים חולים, בעלי חוסר ביטחון חברתי, נכנסים מראש למערכות יחסים בעמדת נחיתות", הוא מזהיר, "זה מה שגורם להם לבעיות בין אישיות קשות, ולאו דווקא הסטיגמה על המחלה. אם בחור בדיכאון, למשל, יישב בפינה, ישתוק ולא ירים את הראש, לא יגשו אליו בגלל התפקוד ולא בגלל הסטיגמה".
דבריו של פיטר מחזקים עמדה זו. "אני יודע שיש סטיגמה, אבל היא שקטה. לא אומרים לך 'אתה חולה נפש' ומעליבים אותך, אבל יש מבטים בעיניים. ועדיין, אני לא חושב שיש לי משהו נורא לספר, וכשאני אכיר מישהי חדשה לא תהיה לי בעיה לספר, אבל אני לא מכיר מישהי", הוא מבהיר.
"אני לא נלחם בתחנות רוח. אני שותה את הקפה שלי בבית קפה, אוכל את הגלידה שלי, צופה בסרטים שאני אוהב, אבל חוץ מלהסתכל על מישהי שבע שניות בעיניים, אני לא עושה כלום. הייתי רוצה שמישהי תיזום, תתקרב אליי. אולי בעתיד אני אוכל לעשות יותר".
מעבר לקשיים האישיים שעומדים בפני החולים, ישנם מכשולים טכניים כמו מספר מצומצם של בני זוג אפשריים. "יש כמה דרכים להכיר אנשים", מספר פיטר, "דרך למה לא, ארגון שדואג לשידוכים לאנשים עם בעיות נפשיות. אני הולך גם לשדכן פרטי. יש פעילויות של אנוש שלפעמים מארגנים מסיבות בחגים וקבוצות זוגיות למיניהן.
"אני כמעט לא יוצא לבלות בפאבים, דאנס ברים ומסיבות, אז זו בעצם הדרך היחידה שלי להכיר בנות זוג. דרך השדכן יצאתי עם כמה בנות והן לא היו לטעמי. משידוכים דרך הארגון לא יצא כלום".
אילאיל דווקא הצליחה להכיר, ומזה ארבע שנים היא נשואה ואם לתאומים בני שנתיים וחצי. הקשר עם בעלה לעתיד נוצר דרך אתר ההכרויות קופידון. עם זאת, היא מודה כי ההזדמנויות לא רבות. "החברה נעשית מצומצמת מגיל מסויים. שלי הייתה מורכבת ברובה מאנשים חולים", היא מגלה.
"רוב האנשים שהכרתי היו אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית. זה לא שלא רציתי בן זוג עם מגבלה, פשוט לא מצאתי מישהו מתאים, והאינטרנט היווה הזדמנות למצוא אנשים חדשים. יש אתר הכרויות של אנשים עם מוגבלויות (לאב דווקא) ושירותי שדכנות פרטיים. אפשר להגיע גם למועדונים החברתיים באנוש, זה מקום טוב להכיר בו, אבל בסך הכל המבחר באמת מאד מוגבל".
הבעיות, מסתבר, לא מסתיימות גם לאחר שמכירים בן זוג. עבור המתמודדים עם מגבלות נפשיות מהווה נושא המיניות, שהוא חלק בלתי נפרד מחיי הזוגיות, תחום נוסף שמועד לקשיים לא פשוטים. "תפקוד מיני אצל הגבר והאישה הוא פעילות מאד מורכבת שמבוססת על מרכיבים ביולוגיים, חברתיים ופסיכולוגיים אישיים ובין אישיים", מסביר פרופ' זמישלני.
"באופן כללי המחלה עצמה פוגעת בתפקוד המיני דרך כל המנגנונים. למעשה, רוב ההפרעות הפסיכיאטריות עשויות לפגוע בתפקוד המיני, והתרופות מחמירות את המצב עוד יותר. תרופות אנטי-פסיכוטיות חוסמות במנגנון שלהן הולכת דופאמין, ולכן עשויות לגרום להפרעה בכל שלבי המעגל המיני: חשק, זקפה, אורגזמה והנאה. לאדם בדיכאון אין חשק לכלום גם בלי התרופות.
"תרופות נוגדות דיכאון שחוסמות את הולכת הסרוטונין עלולות להוריד את החשק המיני ולפגוע בתשוקה ובאורגזמה עוד יותר. גם חרדה לא מועילה למין. אדם עם חרדה חברתית, למשל, ינסה להמנע מסיטואציה אינטימית עוד לפני קבלת תרופות".
"המיניות מסמלת את היכולת של אדם להיות בקרבה, בקשר, זו התמצית של יחסים בינאישיים. עבור אנשים עם קושי בקרבה, באינטימיות, חרדת הבלעות, גם אם אין להם בעיה בתפקוד הפיזי, המין הוא לא דבר פשוט", מוסיף גבו וייס, פסיכותרפיסט ומטפל מיני.
"במיניות בריאה אפשר לראות קצת צחוק, מתח, סקרנות, אסור, מותר, כמו משחק של ילדים. מיניות כזו נמצאת במרכז של רצף. בקצה אחד אנחנו מקבלים המנעות, ניתוק ממין ובקצה השני - מין מנותק. את שני המצבים האלה נפגוש הרבה, והמטרה היא לקרב את מי שנמצא בקצוות, ולא משנה איזה, למרכז.
"בקרב אנשים עם מחלות והפרעות נפשיות נוכל לראות את זה יותר בגלל הקושי באינטימיות ובמיומנויות חברתיות, חסך בהתנסויות והרבה דברים שקשורים לסביבה: סטיגמות, פחדים וחשש מהמיניות של החולים. יש מיתוס למשל שצריך להגן עליהם מפני מיניות כי זה יציף ויפרק אותם, מיתוס אחר הוא שצריך להגן מפניהם, אם הם ייחשפו לזה זה יהיה מסוכן.
"על אף מורכבותו, נושא המיניות והזוגיות בקרב אנשים שמתמודדים עם מחלות והפרעות נפשיות, לא זכה עד כה לתהודה ולהתייחסות מספקת מצד הגורמים המטפלים".
"עד היום אנשי המקצוע בשיקום בריאות הנפש דיברו יותר על תפקוד יומיומי ועל תקשורת בינאישית בסיסית עם חברים. הנושא של מיניות וזוגיות לא נכנס לתכנית השיקום", מודה איריס קאפח, "כיום ברור שחלק מההתייחסות המקצועית שלנו חייב להיות לחלומות ולשאיפות של הפרט, ויש לעזור לו לממש את זה. גם כשיש כבר בן זוג ומתחילים לתפקד בקשר, חסרים לפעמים הכלים להתמודדות עם בעיות נורמטיביות ונדרש טיפול זוגי".
כעובדת סוציאלית, גם אילאיל חשה שמדובר בנושא שצריך להעלות את המודעות אליו. "אחת הבעיות הגדולות שלי בתחום כאשת מקצוע, היא שכרגע המערכת לא מציעה פתרונות מסודרים לעניין הזה של קושי בזוגיות. יש את התחנות לייעוץ בחיי הנישואין של שירותי הרווחה, וחוץ מזה אין שירותים שמוצעים לאנשים שמתמודדים עם מגבלה נפשית".
עמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, החלה לאחרונה בבניית תוכנית פורמלית שתוכל לתת מענה למתמודדים בנושאי זוגיות ותא משפחתי, ולהוות גוף ידע רחב, תוך התחשבות בהליך השיקום ובהתאם לצרכי היומיום.
יום העיון שקיימה לאחרונה העמותה היווה סנונית ראשונה בתחום. הנושאים שהועלו בו הדגישו את העובדה, כי למרות שהמחלה והתרופות עלולות להשפיע על המתמודדים עם מחלות והפרעות נפשיות, יש מקום רב לפתרונות מעשיים וניתן להגיע להישגים משמעותיים.
פרופ' זמישלני הרחיב לגבי האפשרות לתפקוד מיני תקין, גם בעת נטילת תרופות פסיכיאטריות. לדבריו, אחת הסיבות השכיחות לכך שחולים מפסיקים ליטול תרופות היא בעיה בתפקוד המיני, עליה הם אפילו לא מדווחים לרופא, אז מצבם מחמיר. הרבה מהחולים לא רואים את ההפרעה בתפקוד המיני כבעיה רפואית, לא תמיד מקשרים את זה לטיפול, ופשוט מתביישים.
"המחלה עצמה לא עושה טוב לסקס, אבל אפשר לטפל בה. כשהיא תעבור, האדם יתפקד טוב יותר גם מינית. בשלבים חריפים של המחלה יש להתרכז בטיפול נטו. בשלב בו יש שיפור במחלה, אפשר להתאים את התרופות עד שמגיעים לתוצאה הרצויה עם מינימום פגיעה בתפקוד", אומר זמישלני.
"בסכיזופרניה, למשל, תרופות מהדור החדש פוגעות פחות בתפקוד המיני מאשר הישנות. גם בדיכאון לא כל התרופות גורמות לאותה פגיעה, ואותה תרופה יכולה להשפיע בצורה שונה על אנשים שונים. לכן נורא חשוב לא לוותר על התהליך, גם אם הוא ממושך. אפשר להוריד במינון ולשנות לתרופות שפחות פוגעות בתפקוד המיני, או להוסיף תרופה שמבטלת את הפגיעה.
"בגלל שתפקוד מיני כה מורכב, חשוב לדעת שההשפעה משולבת, אי אפשר להפריד מחלה ותרופות. ככל שאדם ירגיש טוב יותר וישתלב בחיים, כך גם המיניות תהיה תקינה יותר. ככל שאשה בשנות ה-30 למשל, תהיה תקשורתית יותר, ההסתברות שלה למצוא בן זוג תהיה גדולה יותר מאשר אם תהיה לה אורגזמה טובה. יותר קל לסדר אורגזמה מאשר שמחה, פתיחות ויכולת ליחסים".
המודל הטיפולי של גבו וייס, מציע מיניות חדשה שאינה תלויה בהכרח בתפקוד המקובל של איבר המין. "לפחד מאינטימיות עלולים להיות קשיים אמיתיים בתפקוד המיני, שגוררים תחושה של השפלה וחוסר ערך. במהלך עבודתי הזדמן לי לשמוע משפטים כמו: 'מי תרצה אותי ככה', 'אני לא שווה כלום', 'אני לא יודע אם אני עוד גבר'.
"דרך אחת היא להלחם בזה רפואית. לפעמים היא קשה ולא מצליחה. ואז, כיוון החשיבה שלי דומה לעבודה עם אנשי פגועי עמוד שדרה שאצל חלקם המצב הוא שאין ולא תהיה להם זקפה. הרעיון של השיקום במקרה הזה הוא לפתח מיניות בלי הזקפה והחדירה, למצוא עונג מיני חדש, בדרכים אחרות. בעצם, אם לא עוסקים בפגיעה באגו, אז יש הרבה מין ומיניות גם בלי זקפה של איבר המין.
"יש המון אברי גוף אחרים שהם ארוגניים (רגישים מינית). כל העור שלנו הוא מיני. הרעיון הוא לצאת מהקבעון של 'לא עומד לי, אז אני לא שווה כלום'. יש מרכזים לטיפול מיני וזוגי באנשים עם צרכים מיוחדים שניתן לפנות אליהם, אבל אני חושב שאין מספיק מקומות של הכרויות והכוונה בנושא זוגיות.
"מה שהכי עוזר לדעתי ביצירת קשר הוא טיפול קבוצתי. הדבר המרכזי שהקבוצה נותנת הוא הלגיטימציה לדבר על מיניות כמשהו נעים, ולא רק על אמצעי מניעה, מחלות וסכנות. הקבוצה כשלעצמה מהווה איזשהו מיקרוקוסמוס שהוא מודל לזוגיות, קשר ואינטימיות. בעצם את כל מה שקורה בקבוצה אפשר לחבר ליחסים בין אישיים, ולתרגם למצבים דומים בחוץ.
"אינטימיות ומיניות בכלל זה משהו שמקדם בריאות נפשית ותומך בשיקום. קודם כל אנחנו מעודדים אינטימיות. העידוד צריך לעמוד מול המסרים החוסמים שנמצאים בהרבה רבדים של החברה. הגורמים המטפלים ושאר הסובבים את המתמודדים חייבים להיות אקטיביים ולנקוט עמדה, ולא לפעול רק מתוך פחדים ודאגה אלא גם מתוך דיבור על הזכות לעונג", מבקש וייס.
המקרה של אילאיל ממחיש עד כמה קשר זוגי טוב יכול לתרום לבריאות תקינה ולשיקום. "כשהכרתי את בעלי לא כל כך התלהבתי לספר לו בהתחלה", היא מודה, "פחדתי לפספס אותו. כשגיליתי לו, אחרי שבוע היכרות, הוא מאד תמך. אמרתי לו - אם אתה רוצה אתה יכול לקום וללכת, והוא אמר: אני לא הולך לשום מקום, אני נשאר איתך.
"מבחינתי זה משהו שהביא לשינוי משמעותי מאד בחיים שלי. לפני כן הייתי אדם הרבה יותר מוגבל וחולה, והתאשפזתי פעמים רבות. מאז שהכרתי אותו לא התאשפזתי שוב. התפיסה שלו אותי הייתה של בן אדם בריא ורגיל, לא של אדם מוגבל באיזה שהוא אופן. זו הייתה בעצם פעם ראשונה מזה הרבה מאד שנים שמישהו תפס אותי בצורה כזאת".
אתר האינטרנט של עמותת אנוש: www.enosh.org.il
נא להמתין לטעינת התגובות
