עדות מהאיטי: לא רוצים להיות השליחים של אלוהים בגיהנום
ד"ר גדי סדובסקי הגיע להאיטי עם משלחת של רופאים ואחיות במטרה לעזור כמה שאפשר. במסמך אנושי וגלוי לב הוא מספר על הפצועים שמבינים שסופם קרב, על המאמצים הלא אנושיים של כוחות הרפואה, על הריח הנוראי ותינוק אחד קטן, שגרם לכולם סוף סוף לבכות - בפעם הראשונה מאז הנחיתה
הצטרפו למבצע "נותנים תקווה להאיטי"
התחלנו עם זה לבד, כהרגלנו, אנשים טובים. אומרים כן ואורזים. הבן עוד הספיק לדחוף לתרמיל דגל ישראל, סתם שיהיה. 28 שעות בדרכים, ארבעה שדות תעופה עם תרמילי שדה, אוהלים אישיים ושקי שינה. לא צריך מטוס מלא מטען, אסור להיתקע עם ארגזים מסורבלים.
לא ממתינים לכלום. צריכים אותנו ואנחנו באים. 22 שעות באוויר ואנחנו כבר כאן. ישר אל תוך הגיהנום. מקומנו פה, כאן ועכשיו. כל היתר נפתר בתנועה, תוך כדי, אנחנו טובים מאד גם באילתור. בסך הכל שני רופאים, שתי אחיות, שלושה חובשים ופרמדיק אחד. כח רפואי של יחידות החילוץ בארץ: F.I.R.S.T.
מכוונים על ידי אפרים לאור, מומחה בגיהנום מהסוג שמחכה לנו. צריך רק ראש, ידיים ולב אחד ענק, וכשכל הגוף הוא לב אחד, גם המוח קטן והפחדים נעלמים. המטרה נעשית ברורה. הפעלנו את בית החולים ששרד ועדיין לא תפקד.
כולו פרוס בחוץ, משפחות-משפחות סביב, פצועים קשה מוטלים על קרשים, דלתות, סמרטוטים, אין מיטות. מובלים בתוך מריצות אשפה בשבילים מוגדרים ובמסלול אחד. כל היתר חסום בערמות של גופות נפוחות והריח? לא להאמין - כמו בגיהנום.
נשאר עדיין ציוד במחסנים שטרם נעשה בו שימוש. פתחנו, הוצאנו, פרסנו והתחלנו לעבוד במקביל לאורטופדית אמריקאית, שרק כרתה גפיים, אחת אחרי השנייה, בלי מרדים והצילה חיים. עבדנו במשך שעות בלי הפסקה, לא הבנו מי נמצא מקדימה ומי מאחור.
הפצועים זרמו אחד אחרי השני ללא הפסקה. עצרנו בידיים מורמות, כועסים מחוסר האונים, ליד תינוק בן שנתיים בזרועות אמו. סובל מכוויות ועדיין נושם בכבדות במשך שעות. כבר זמן מה שאינו בוכה. אנחנו היינו אלה שסימנו לאם שעצם לנצח את עיניו. והיא, כאילו ידעה ורק הייתה צריכה את אותו סימן, התחילה לשיר ולנוע בתנועות קצביות.
פגשנו אותו שוב כשיצאנו לחצר המרכזית: גופה קטנה מכוסה שמיכה מונחת על ארונית. עוד גופה שנוספה
בשעת לילה החליפו אותנו רופאים אמריקאים שמכירים את המקום בשגרה והגיעו לעבוד אחרינו. השגנו אותם. חזרנו לשדה התעופה לאסוף ציוד רפואי. דופקים על דפנות אוהלי פאר של משלחות כל העולם, מתחננים לתרופות, ציוד חבישה, קצת נדבות מתוך טונות הציוד שהולך ונערם. דגלי העולם מתנופפים ברוח בזמן שהצוותים הרפואיים נחים סביב, מתפעלים מעוצמת הכח שנצבר.
שוב הולך ומתרחב הפער שבין העולם העשיר והשבע, לבין הנזקקים המשוועים לעזרה מיידית. רק שכאן, הגבול הוא בסך הכל גדר שדה התעופה. השמיים מלאים מטוסים שנוחתים וממריאים, רק שהשערים נותרים סגורים ודבר לא יוצא החוצה.
ובחוץ, ליד הגדר, ממתינים אלפי אומללים בשקט, מעבירים את משקלם מרגל אחת לשנייה, דורכים במקום והנה כבר תחושה של איום באוויר. כלי התקשורת מדווחים על סכנה ממהומות והסיוע מוקפא - סיבה נוספת לדחות את היציאה לעזרה.
הצוותים הרפואיים נשארים מאחור בשדה, רק לנו אין זמן לחכות. לא ניתנה לנו הזכות להמתין, הרי זה כבר היום הרביעי לאסון. בבוקר אנחנו כבר במקום חדש, ראשונים שוב בהגשת הסיוע ובחשיבה בניסיון לעזור. איצטדיון מלא באלפי חסרי בית, מכונסים תחת שמיכות ומחסות מאולתרים, הגנה מהשמש הקופחת.
הפצועים ממתינים בחוץ ללא עזרה, מחכים לנו כאילו ידעו שנגיע. הברירה הטבעית ממשיכה להכות בהם באותו מסלול רפואי המוכר בספרים - חתכים מזוהמים אכולים ברימות, גפיים נמקות ומחלת הטטנוס. סופם של הפצועים הקלים והבינוניים מתקרב. רק שהפעם אנחנו נדחפים ומסרבים לקבל את הדין, הרי אנחנו שליחיו של אלוהים בגיהנום.
טיפול בסיסי ראשוני, חיוני, רק אנחנו לבדנו ואין לפנות לאחור. הכל סתום, מלא, אין מי שיקלוט את הפצועים מהשטח. גם בגיהנום הקשרים האישיים וההזדהות הלאומית הם דבר חשוב. בעורף פרוס בית החולים הצבאי הישראלי, שם מחכה דלת היציאה מהגיהנום.
על משטח הדשא באיצטדיון בהאיטי נרשמים פתקים בעברית, הפניות לבית החולים הישראלי, אישורי כניסה לבסיס, תעודת מעבר לש.ג, תעודות זכות לחיים. האומללים שנותרו בשטח מובלים לצל עם עירוי וחבישה בלי אפשרות לסיוע נוסף.
לא רוצים להיות שליחיו של אלוהים בגיהנום. עוד יום עובר והשמועה נפוצה בעיר: "הישראלים כבשו". אנחנו כבר לא לבד. מוכרים בעיר בזכות החולצות הכתומות עם סמל ישראל, שספוגות בזיעה. סמל מסחרי שידובר עליו עוד רבות, סביבנו מתרכזים עוד ועוד רופאים ואחיות מכל העולם, כולל הסגל המקומי שמצא סוף סוף יעד לעבוד.
לא להאמין, אנחנו כבר מפעל הצלה. מערכת שלמה שמופעלת תחת דגל ישראל. יותר מ-20 עמדות טיפול בו זמנית, עם שפה בינלאומית של רצון טוב, עזרה וסיוע. לא חשוב המבטא והסגנון. כעת אפשר להרגיש טוב יותר - מלאכתנו נעשית גם בידי אחרים. היציאה מהגיהנום החלה.
ד"ר אפרים לאור, ד"ר איתן הלר, מישל בועזיז, פרץ גלעדי, חאלד מסלחאה, שבע כוהן, קרני לב, אסף פרלמן ובועז ליימזידר.
הכותב הוא מנהל היחידה לשעת חירום בבית החולים אסף הרופא, חבר בצוות הרופאים הישראלים שטיפלו בנפגעי רעש האדמה בהאיטי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם