הדיכאון של החולים במאניה-דיפרסיה
מדובר בהפרעה שפוקדת כ- חמישה אחוזים מהאוכלוסייה ועלולה לפגוע באיכות חייו של החולה בצורה הרסנית
יואב החל לדאוג שאין ברשותו די כסף כדי להמשיך להתקיים, כשבפועל נהנה מרכוש וחסכונות רבים. הוא האשים את עצמו בהפסדים הכספיים של החברה בה עבד, למרות שהמאזנים הראו שדווקא המחלקה שלו הייתה רווחית, מה שהקנה לו הערכה מההנהלה.
התחושה הכללית שליוותה אותו, הייתה שהוא כישלון חרוץ. דבר לא עניין אותו. יואב איבד את התיאבון והשיל שמונה ק"ג. הוא ישן לא טוב וסבל מלחצים בחזה. אשתו דרשה ממנו להיבדק ולבחון האם הוא בדיכאון. בזכות התעקשותה, יחד עם הדיווח המקיף שהעביר יואב על עברו, אבחן הרופא את הבעיה הרפואית ממנה סבל.
לפני מספר שנים ליוותה את יואב תחושה שהוא הכל יכול, ושאיש לא טוב ממנו. הוא לא הפסיק לדבר ולנאום על רעיונות חדשים, והציב יעדים בלתי נתפסים. הרופא אבחן שהוא כעת באפיזודה של דיכאון מהמחלה ממנה הוא סובל: מאניה-דפרסיה.
מאניה-דיפרסיה (בשמה המעודכן הפרעה דו קוטבית) היא הפרעה נפשית ממנה סובלים כשלושה עד חמישה אחוזים מהאוכלוסייה. ברוב החולים היא מתפרצת בתחילת פרק החיים העצמאיים, כלומר בגילאי 20 עד 40. אולם הקושי באבחונה מוביל לכך שרבים אינם מטופלים כראוי במשך שנים.
כ-40 עד 60 אחוז מהחולים לא מאובחנים כלל, או שמאובחנים כסובלים מהפרעות נפשיות אחרות ובראשן דיכאון. הנתונים הללו מראים כי פרק הזמן הממוצע לאבחון חולה עומד על כעשר שנים. הסיבה לכך, היא הדמיון בין התסמינים של המחלה לבעיות נפשיות נפוצות אחרות כמו דיכאון, כשישנם מקרים שהחלק המאני במחלה אינו קיצוני ולכן לא מאובחן על ידי הסביבה הקרובה כמחלה.
מאניה-דיפרסיה היא הפרעה נפשית שהחולה בה סובל מתנודות
ההפרעה הבולטת כלפי חוץ היא לרוב המצב המאני, אז השינוי ההתנהגותי ברור יותר לסביבה הקרובה. התקף מאניה מאופיין במצב רוח מרומם, רגזנות ואי שקט, פעילות יתר והיעדר צורך בשינה. החולה חש באופטימיות מוגברת שהופכת קיצונית ופוגעת בכושר השיפוט שלו. חולה במצב זה רוכש מוצרים בסכומים גבוהים, יכול להתפטר מהעבודה כי לדעתו הוא מתאים לדברים אחרים.
חולים מאנים מאבדים את הגורמים המעכבים, כשהם מתבדחים לדוגמה על נושאים שבדרך כלל לא נהוג לדבר עליהם, או שמאבדים את העכבות בכל הקשור לעניינים מיניים וכך מסכנים את מערכות היחסים הקיימות שלהם.
המצב הנפוץ ולעתים הקשה ביותר הוא הדיכאון שהחולים חווים. 60% מחייהם מלווים בתסמינים של דיכאון, שעלול לבוא לידי ביטוי בתחושות עמוקות של עצב וייאוש, הפרעות בשינה, חוסר תיאבון, אפתיה וחוסר יכולת להרגיש הנאה. החולה נאלץ להתמודד עם הערכה עצמית נמוכה, האשמה עצמית ומחשבות אובדניות.
החולים במצב של דיכאון מסתגרים בתוך עצמם, לא מעוניינים ביצירת קשרים משפחתיים, חברתיים או עסקיים. מחקרים מראים שעד כמחצית מהחולים ניסו לפחות פעם אחת לשים קץ לחייהם, וכעשרה עד 15% הצליחו בכך.
במידה שאינה מטופלת, ההשפעה האישית של המחלה על חיי החולה עלולה להיות הרסנית. היא משפיעה על המשפחה, העבודה, היחסים הבין אישיים ועל איכות החיים בכלליות. מערכת היחסים של החולים עם בני משפחתם עלול להיפגע מאד, כשהסטיגמה והדחייה החברתית קשים.
מטרת הטיפול היא לשמר ולהאריך את התקופה בה החולה מאוזן ולא נמצא בהתקף. שלב זה כולל התאמה של תרופות במקביל לתמיכה נפשית ומשפחתית, בהתאם לפרופיל האישי של המטופל. כאן עולה חשיבותו של האבחון הנכון.
הטיפול בהתקף דיכאון בעייתי במיוחד במידה שאינו מאובחן כראוי, אז מטופלים החולים באמצעים שאינם מתאימים. מדובר בעיקר בטיפולים המיועדים לדיכאון, דוגמת תרופות אנטי-דיכאוניות, שאינן מותוות לטיפול במאניה-דפרסיה. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הציגו נתונים המעידים כי להוספת תרופות נוגדות דיכאון אין תרומה טיפולית בטיפול בדיכאון דו-קוטבי.
לכן, כיום המגמה ברוב המקומות בעולם היא לטפל באנשים הסובלים מדיכאון דו-קוטבי באמצעות תרופות ייעודיות לטיפול במחלה זו מקבוצת מייצבי מצב הרוח ותרופות אטיפיות. הטיפול הקלאסי במחלה מקבוצת מייצבי מצב הרוח כולל את הליתיום, דפלפט טגרטול ולמיקטל, כאשר בשנים האחרונות מתמקדים המחקרים בקבוצת התרופות האטיפיות לטיפול בשלבים השונים של המחלה.
מדובר בתרופות כגון: אביליפיי, זיפרקסה, גאודון, ריספרידל וסרוקואל. אלה נמצאו יעילות לטיפול במצבים המאנים של המחלה. לאחרונה נמצא כי חלק מתרופות אלה יכול להיות יעיל גם לשיפור תסמיני המצב הדיכאוני.
הכותב הוא יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית ומנהל מחלקת אשפוז יום והמעבדה לחקר הרגשות והקוגניציה בשלוותה מקבוצת שירותי בריאות כללית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם