מה ההשפעה של האם על דימוי הגוף של הבת?
נורית אלדר הפכה את בעיית המשקל שלה למחקר, וגילתה שלאמהות השפעה מכרעת על דימוי הגוף של בנותיהן
קשה לאבחן ממרחק השנים האם החלטתי שאני שמנה מדי בעידודה, בחסות מסרים מהסביבה, או בעקבות שהייה ממושכת מול הראי. בכל מקרה, המחשבה הזו מעולם לא הביאה לי תועלת. נראה שההפך הוא הנכון.
אז מהו באמת חלקן של אימהות בעיצוב דימוי הגוף של בנותיהן? מחקר חדש מגלה, שהשפעתן של אימהות בסוגיה, מכרעת. נורית אלדר, מי שחקרה את הנושא במסגרת תואר שני בתרפיה באמנויות, העלתה ממצאים מובהקים.
הבנות, ילדות בנות שש שהשתתפו במחקר, שיקפו במדויק את דימוי הגוף של אימותיהן, ללא קשר למצבן האובייקטיבי. דווקא הילדה המלאה שבהן הרגישה טוב עם גופה, מכיוון שכך הרגישה אימה לגבי גופה שלה.
אלדר, בת 48, אם לשלוש בנות ובן, בחרה בנושא הזה שלא במקרה. "אני עסוקה בדימוי הגוף שלי מאז שאני זוכרת את עצמי", אומרת האישה שמולי, שניתן להגדירה כבעלת משקל ממוצע. "מתוך הסבל האישי שלי, שאין ספק שקשור בדימוי הגוף של אמי, החלטתי לרדת לעומקו של העניין".
רוב שנותיה הבוגרות, היא מספרת, היה משקלה תקין והיא אף נחשבה ליפה; "מבחינת התחושה האישית שלי, לא הייתי יפה ובוודאי שלא סקסית, תמיד היה פער בין איך שתפסו אותי לבין איך שאני תפסתי את עצמי. הייתי מוצלחת לכאורה, חברה בוועד הכיתה ובמועצת התלמידים, רשג"דית בצופים ותמיד נבחרת להנחות אירועים, אבל עדיין רדופת בהלה וסובלת מחוסר ביטחון".
כשהיא מביטה לאחור, אלדר מאבחנת שהמשקל תמיד היה אישו: "אני זוכרת את אימא שלי מזהירה אותי השכם והערב לא להשמין. היא עצמה הייתה מלאה תקופה מסוימת וזה כנראה השאיר אצלה בהלה מאד גדולה. היא העבירה לי מסר, שלהיות שמן זה הדבר הכי נורא בעולם. היא עסקה בזה כל הזמן ועד מותה הייתה מוטרדת מהיקף הירכיים שלה.
"למרות שהייתה אחות במקצועה ואישה עם מודעות עצמית וחינוכית, זה היה חזק ממנה". בשנים שלפני פטירתה ממחלת הסרטן, הספיקה אימה של אלדר לפתוח את
כבר כשהייתה בתה הבכורה, עדן, היום בת 14, בגילאי הגן, התמלאה אלדר בחרדות לגביה. "היא ירשה את הגנטיקה שלי ומאד פחדתי שהיא תעבור את מה שעברתי, אבל החלטתי שאני לא עושה לה את מה שאימא שלי עשתה לי. התחלתי לקרוא על הקשר בין דימוי הגוף של האם לבין זה של הבת והנושא שאב אותי. באותו זמן למדתי תרפיה באמנויות לתואר שני בלסלי קולג ולא היה לי ספק שאעסוק בזה מחקרית".
את ההוכחה לכך שעליה לחקור את הנושא, קיבלה בעקבות מפגש בקניון. "הבת שלי הייתה אחרי שבוע של מחלה, שבו כמעט שלא אכלה. כשפגשנו בחברה של בתי ואימא שלה, מה שהיה לאימא הזאת להגיד לבתי בת החמש וחצי הוא, 'איזה יופי, איך רזית'".
המחקר שבנתה, התבסס על מידע לא מילולי, לדבריה, הדרך הטובה ביותר לחלץ את האמת. "באמנות זה יוצא ללא סינון", היא אומרת, "כמו בגרפולוגיה". משתתפות המחקר, אימהות בגילאי 40-30 ולאחר מכן, בנפרד, גם בנותיהן בנות השש, התבקשו לשכב על גיליון בריסטול גדול. אלדר שרטטה את קו המתאר של גופן והן התבקשו לצבוע ולעטר אותו כראות עיניהן.
בחלק השני, התבקשו האימהות והבנות, שוב בנפרד, לצייר על גיליון אחד את עצמן כפי שהן, ועל אחר, כיצד היו רוצות להיראות. האימהות התבקשו לצייר גם את בנותיהן כפי שהן, וגם כפי שהן היו רוצות שייראו. "בדקתי ילדות בגילאי גן חובה-כיתה א', מכיוון שבגיל הזה בניית דימוי הגוף כבר נעשתה. בחרתי במכוון באימהות ובנות שמשקל הגוף שלהן תקין, שהבנות הן בנות בכורות, שהגילאים דומים והרמה הסוציו-אקונומית זהה. המחקר היה איכותני וכלל שישה זוגות של אימהות ובנות".
התוצאות היו חד משמעיות. "התברר שאין קשר בין המראה האובייקטיבי, לבין דימוי הגוף ושהקשר בין הדימוי של האם ושל הבת, הוא מובהק", אומרת אלדר. "אחת האימהות, אגב היחידה שהגיבה כך, לא ראתה צורך לקשט ולייפות את קו המתאר של הגוף שלה. בהמשך, כששוחחתי עם האימהות, היא הסבירה זאת בכך שאין לה צורך לקשט את עצמה, מכיוון שהיא בסדר כפי שהיא.
"כשאותה אימא התבקשה לצייר את בתה כמו שהיא וכמו שהייתה רוצה שתיראה, היא ציירה שני ציורים כמעט זהים. ואילו הבת, כשהתבקשה לצייר את עצמה כפי שהייתה רוצה להיראות, פשוט סירבה. היא אמרה שהיא לא רוצה להשתנות, למרות שהיא הייתה הילדה הכי מלאה מכל הבנות שהשתתפו במחקר. זה היה מאד מפתיע".
לעומת זאת, כשביקשה אלדר מבתה שלה לצייר את עצמה כפי שהיא וכפי שהייתה רוצה להיראות, הלכה הבת למקום קיצוני וציירה את עצמה כילדה שמנמנה ואת הדמות של עצמה כפי שהייתה רוצה להיראות, ציירה בקו דקיק אחד.
"מה שהיא בעצם אמרה, זה שהיא רוצה להיעלם", אומרת אלדר, "המסר היה חזק. גם הקשר בין הציורים של שתינו היה מעניין. היא צבעה את גופה כמוני, בצורה אבסטרקטית, עם התמקדות בבטן, שהיא גם עבורי המקום שבו מתרכזים כל התסכולים. לשמחתי, כיום היא כבר לא הייתה מציירת כך, עברנו תהליך משמעותי מאז".
כשביקשה מאימא שלה לצייר את עצמה, היא ציירה אישה עם ירכיים רחבות, למרות שלדברי אלדר הייתה רזה ולבשה ג'ינסים במידה 42-40. "עד יומה האחרון היא חיה בחוויה שהיא שמנה. הדרך שבה היא ראתה את עצמה, הייתה ונשארה מעוותת".
מכיוון שדימוי גוף מעוות גורם לסבל מתמשך ועלול להביא גם להפרעות אכילה, אלדר מאמינה שיש לטפל בו מוקדם ככל האפשר. "דימוי הגוף נקבע בגיל צעיר, נשאר מוטבע בנו ונקשר בחוויות של הצלחה או כישלון. מחקרים מראים שכבר בגיל שנתיים-שלוש מתחיל להיווצר דימוי גוף וכבר בגילאים האלה, אפשר לראות ילדות שנהנות להסתכל על עצמן בראי וכאלה שלא.
"הוכח גם שלילדות שמרגישות טוב עם גופן, יש סיכוי נמוך יותר להשמין בהמשך. הפחד מהשמנה, גם אצל רזות, יכול להביא להשמנה עתידית, להכניס אותן למעגל של סבל ולפתח דימוי עצמי נמוך, שמשפיע על ההישגיות".
את ניסוי הציורים של האימהות והבנות, היא ערכה עוד כמה פעמים מאז, במסגרות שונות, והתוצאות חזרו על עצמן. היא מתמקדת בבנות מכיוון שלבנים, לטענתה, סולחים יותר על צבירת קילוגרמים עודפים.
"בצמרת העולם העסקי והפוליטי, את רואה לא מעט גברים שמנים, אבל לא נשים שמנות. עבור אישה, ההשמנה נחשבת לכישלון. התכתיב החברתי הוא מאד חזק וברור ואנחנו, האימהות לבנות, משתתפות במשחק. אנחנו רוצות שהבנות שלנו ייכנסו לשבלונה, מתוך אמונה שעודף משקל יהפוך אותן ללא אטרקטיביות ולא מקובלות".
כדי לשנות את הדפוס הזה גיבשה אלדר, שעברה מאז תום המחקר הסמכה באימון אישי, סדנאות של תרפיה באמנות לאימהות ובנות בגילאי גן ובגילאי בת מצווה, לבירור סוגיית דימוי הגוף והנחלתו לדור הבא. "כבר בגיל הגן ואחר כך בגיל ההתבגרות, בנות שיש להן קילו או שניים מיותרים, חוות לחץ להתאים למשבצת ונכנסות למעגל אינסופי של דיאטות והשמנה.
"המסר שלי לאימהות הוא, שהן חייבות לקבל את הבנות שלהן כפי שהן. שלפחות בבית תהיה קבלה, כי במדיה שאפילו במערכת החינוך מפמפמים את המסרים האלה כל הזמן. בבית הספר שוקלים את הילדים כבר מגיל צעיר ומתייגים ילדים כבעלי עודף משקל".
העיסוק המקצועי שלה בסוגיית ההשמנה ודימוי הגוף, דחף את אלדר לעשות שינוי גם אצלה בבית. "זה עזר לי לשנות את היחס להשמנה שלי, שממנה סבלתי מאז ההריון הראשון, וגם ליצור נפרדות ביני לבין הבת שלי. אימהות חושבות שאם הן עצמן שמנות, הן לא יכולות לתת דוגמה לבת, וזה לא נכון.
"הבנתי שהעובדה שאני שמנה, לא מחייבת שהבת שלי תלך בעקבותיי והתחלתי לטפטף לה את המסר שהיא צריכה לבחור בעצמה ולא לאמץ את הדפוסים שלי. החלטתי להחזיר את האחריות לבת הבכורה שלי וגם לשתיים האחרות, ללמד אותן שאם אני אוכלת בצורה רגשית ולא בריאה, זה לא אומר שגם הן צריכות.
"לימדתי את עצמי לאהוב את הגוף של הבת הבכורה שלי כמו שהוא, הסברתי לה שגם להיות עגלגלה זה יפה והתחלתי במכוון להתפעל מהמראה שלה. הבנתי שהרצון למנוע ממנה השמנה, רק יעשה את ההפך. בהדרגה הבחנתי שזה מכבה את הפחד שלי לגביה. התחלתי לסמוך עליה ובחרתי במודע להחליט שיהיה בסדר ושהיא תתמודד. אני משתמשת בזה היום בכל התחומים, בלימודים, ביחסים שלה עם חברים. היום, אגב, היא נראית נהדר".
במקביל, החלה אלדר לעבוד על שינוי דפוסי האכילה שלה והשילה 19 ק"ג ממשקלה. "הרגשתי שאני מוכנה לרזות והחלטתי להעז ולבדוק למה אני שמנה. הבנתי שעודף המשקל שלי נבע מהכעס על תכתיבי הרזון של החברה ומזה שלא הייתי מוכנה לשחק את המשחק, אבל למעשה אני פוגעת רק בעצמי ומרעילה את הגוף שלי. הרי ברור שאכילה נכונה ומשקל תקין, תורמים לבריאות.
"גיליתי שדימוי הגוף שהטביעו בנו לא ישתנה מעצמו, שצריך לשנות אותו באמצעות עבודה על התת מודע ופיתחתי שיטה בשם ,Mindrep או תכנות עצמי, שאני עובדת היום באמצעותה במסגרת סדנה בשם לרזות מהתת מודע.
"השיטה עובדת על דמיון אקטיבי. במקום לפנטז על עוגה, אפשר ללמוד לפנטז על סלט. התחברתי לאכילה מתוך כבוד עצמי, כי באכילה הכפייתית יש משהו מאד משפיל. אלו חיים בתחושת כישלון". את העבודה על התת מודע ניתן, לדבריה, לעשות תוך כדי החיים.
"מספיק להשקיע רק כמה דקות ביום לתכנות עצמי וזה יכול להיעשות בכל סיטואציה. אני יכולה להעיד על עצמי שזה עובד. היום אני מרגישה שהחור הפנימי שניסיתי למלא באוכל, פשוט נסתם. יש לי תסריט חדש בראש".
מעוניינים להמשיך לדון בנושא? כנסו לפורום הורים למתבגרים בתפוז
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם