רופאים בישראל חרדים לעתיד: "המצב יפגע בחולים עד מוות"
בסורוקה סגרו מחלקה פנימית כי לא היה מי שיעבוד בה. בבילינסון מושבתים חדרי ניתוח בגלל מחסור במרדימים. ובנהריה אין מי שיטפל בפגים. מערכת הבריאות בישראל סובלת ממחסור חמור ברופאים: מה קרה לחלום העתיק של האמא היהודייה?
תקופת ההתמחות של אלפיסי התנהלה בנינוחות יחסית. מספר הרופאים תאם את גודל האוכלוסייה והרפואה הפרטית הייתה צנועה ומוגבלת. מאז חלפו 30 שנה. הציבור בישראל גדל והזדקן, הרפואה התקדמה והתפתחה, והחולה הממוצע הפך תובעני יותר ובקיא מדי בתביעות משפטיות.
רק התקנים בבתי החולים הממשלתיים נותרו כשהיו - מצומצמים, לא ריאליים, מסכני חיים. הרופאים התמעטו, התבגרו או ברחו לחו"ל ואלפיסי, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים הלל יפה ויו"ר איגוד הכירורגים בישראל, נדחק מתא הקוקפיט שלו לירכתי הש"ג.
"היום אנחנו מקבלים להתמחות כל מי שרק מוכן לבוא, בלי סינון, בלי יומרה", הוא מודה בפשטות. "היום אנחנו כמו בסיס צבאי עם עשר עמדות שמירה וחמישה חיילים ששומרים על שתיים סימולטנית. וזה הולך ומחמיר, כי כשאני אומר למתמחה שמחצית מהעבודה שלו תהיה פקידותית במקום המזכירות הרפואיות שאין לנו, ושהוא ייאלץ לעשות 12 תורנויות בחודש שמשמען לפחות שני סופי שבוע מחוץ לבית, הוא מיד אומר לי, לא תודה".
לצד מחלקות ההרדמה, רפואה פנימית, טיפול נמרץ כללי, טיפול נמרץ ילדים, פתולוגיה, נפרולוגיה, רפואה גרעינית, ניאונטולוגיה (ילודים ופגים) ושיקום, שמהן יש פחות אפשרויות לצמוח לפרקטיקה פרטית, נהפכה גם הכירורגיה הכללית להתמחות במשבר. לאחרונה הוגדרה על ידי ההסתדרות הרפואית כ"מקצוע מצוקה". המשמעות פשוטה: מספר הרופאים אינו מספיק אפילו למשימות יומיומיות ואיכות הסיוע הרפואי יורדת בהתמדה. התורים ארוכים, חדרי ניתוח נסגרים וזמן הטיפול קצר ולוקה בחסר.
"חולה מקבל היום הרבה פחות בכל רמה שהיא", אומר אלפיסי. "בכירורגיה כללית יש גם חדרי ניתוח ובמקביל גם מחלקה, גם מיון, גם חדר טראומה וגם ייעוץ ומרפאות. כשרופא מתחיל ביקור במקום אחד מיד יש קריאה דחופה משלושה מקומות מקבילים.
"כשמגיעים סוף סוף לחדר ניתוח אחרי המתנה ממושכת, יש רק שני מנתחים במקום שלושה. הניתוח קשה וארוך יותר והשדה של המנתח הראשי הרבה פחות נוח. זה כמו נהג אוטובוס שצריך גם לחלק כרטיסים, גם לתת עודף, גם להסתכל במראה וגם לנהוג. אם היה לו כרטיסן, הנהיגה שלו הייתה הרבה יותר בטוחה.
"המחסור החמור ברופאים משפיע על כל מחלקות בית החולים, אבל אצלנו הוא אקוטי במיוחד.
"במצב כזה אני מתאר לעצמי שהביצועים שלי הרבה פחות טובים. לפעמים אני רוצה להגיד לחולה, אם היית יודע שנהג האוטובוס שלך לאילת חזר משם הבוקר אחרי שנהג כל הלילה, והוא הרוג, אבל אין לו מחליף, היית עולה אליו? בכירורגיה זה קורה יומיום רק כדי לא לדחות אנשים שהמתינו לניתוח שלושה חודשים ולא יודעים שהרופא עבד כל הלילה על אולקוס מדמם".
הדוגמה של המחלקה הכירורגית מקפלת בקליפת אגוז את סיפורן של רוב מחלקות הרפואה הציבורית בישראל. העדר תקנים ותקציבים, זליגה למקצועות היי-טק, בריחת מוחות לחו"ל וסופה של עליית הרופאים הגדולה ממדינות חבר העמים הפכו את המחסור בכוח אדם רפואי לפצצה מתקתקת.
מגמת הירידה בשיעור הרופאים החלה לצבור תאוצה כבר בתחילת העשור, אבל לאחרונה הגיעה לממדים מדאיגים: שיעור הרופאים הצעירים יורד בהתמדה והוא עומד כיום על 3.5 רופאים לאלף נפש.
שיעור הרישיונות לבוגרי לימודי רפואה שעמד בשנת 2000 על 898 לשנה הצטמצם ל-606 רישיונות ב-2008. שיעור הירידה מהארץ בקרב הרופאים עומד כיום על 4.8 אחוזים. מסקר איגוד המרדימים עולה שבעשור האחרון היגרו 62 מתוך 310 רופאים מומחים ומתמחים בהרדמה לחו"ל ושמונה נוספים דיווחו על תוכניות הגירה בחודשים הקרובים.
בשנים האחרונות התרחבה מגמה מדאיגה נוספת: רופאים נוטשים את מקצוע הרפואה ופונים למקצועות מתגמלים יותר. עיון במספר מקבלי רישיונות רפואה מהשנים 1990 עד 2004 מגלה כי 3,270 רופאים קיבלו רישיון רופא אך לא פנו להתמחות במקצוע רפואי.
בסקר שנערך בקרב בוגרי בתי ספר לרפואה בישראל ב-2003, השיבו 12% מהנשאלים שלו היו יכולים לבחור מחדש, לא היו לומדים רפואה. שני המקצועות המועדפים על הבוגרים היו מחשבים ומשפטים. ב-1976 קבע משרד הבריאות תקנים מפורטים לרופאים ולעובדי רפואה במחלקות בתי החולים. מאז ועד היום השתנתה מפת הרפואה ללא היכר.
שינויים חלו בהרכב הצוות המטפל, בהיקפי הפעילות לכל מיטה, בתמהיל המאושפזים ובטכנולוגיות המשמשות לאבחונים ולטיפולים. אבל התקנים לא עודכנו ומערכת הבריאות ממשיכה לפעול לפי מכסה שנקבעה לפני 30 שנה.
התוצאה היא פגיעה אנושה באיכות הטיפול, דחיית טיפולים והעברתם אל הקהילה, ייבוא מתמחים מהרשות הפלסטינית למחלקות הפנימיות, מערך אונקולוגי שבנוי ברובו על רופאים רוסים שהוכרחו לעשות הסבה מקצועית, וחרדה גדולה מפני קריסה טוטאלית.
"שביתת הרופאים הגדולה בשנת השמונים הסתיימה רק כשהוצאנו את כל המרדימים לחופש", אומר ד"ר איתי גור-אריה, יו"ר האגודה הישראלית לכאב ומנהל יחידת הכאב בתל השומר. "תוך כמה שעות חתמנו על הסכם כי היה ברור שאי אפשר לנהל את מערכת הבריאות בלי מרדימים. צריך אותם במיון, בחדרי הניתוח, בטיפול נמרץ, בכל המערך הקריטי של בית החולים. היום אנחנו קרובים למצב הזה גם בלי שביתה ואין לנו פתרון של כמה שעות".
תקינות חסר דוחקת את בתי החולים למצבים קשים. "הכי פרקטי לראות את התוצאות דרך התורים", אומר פרופ' דן כספי, מנהל המכון הראומטולוגי במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). "חולה עם בעיית מפרקים אקוטית נאלץ להמתין שישה חודשים עד שהוא מגיע לבדיקת מומחה.
"כיוון שהמחלות הן כרוניות ברובן, יש בעיה גם עם המעקב. לפעמים חולה צריך להגיע לביקורת אחרי חודש, אבל אני נוכח שחולים מקבלים תור סתמי מהמחשב לעוד חצי שנה. היום מקובל בכל העולם לטפל במחלות ראומטולוגיות מהר ואגרסיבי כדי שהנזקים הראשונים, המיקרוסקופיים, ייבלמו בשבועות הראשונים. לכן הדחיות הארוכות הרסניות כל כך.
"במחלקות האשפוז המצב חמור עוד יותר. בגלל המחסור ברופאים הטיפול מוגדר ככיבוי שריפה מיידי. אם צריך להתעמק, להיכנס לעובי הקורה, דבר שדורש זמן, בדיקות וצילומים יקרים - הנטייה תהיה לשלוח את החולה הביתה ולהשלים את הבירור אצל רופא המשפחה שפחות מיומן בתחום. בגלל המצוקה, אדם חולה נשלח להתרוצץ באופן מסורבל בין מכונים שונים ונגזר עינוי קשה עליו ועל בני משפחתו".
המחסור ברופאים ישראלים צעירים קיים בכל המחלקות בבתי החולים אבל במקצועות שבהם אין כמעט אפשרות לפנות לפרקטיקה פרטית המצוקה בולטת במיוחד. מדובר במעגל קסמים בעל השלכות מבהילות בטווח המיידי: כשאין רופאים יש יותר עומס, וכשהעומס מתגבר מגיעים פחות רופאים, שגם אם שליחותם דוחקת בהם לבחור התמחות מסיבות אידאולוגיות, הקושי הלא אנושי השורר במחלקה מרתיע ומרחיק.
כבר בשנת 2003 קבע דוח מבקר המדינה כי תקני הרופאים אינם משקפים את הצרכים האמיתיים של בתי החולים. המבקר התריע כי "למרות השינויים הטכנולוגיים בפעילות בתי החולים, לא עשה משרד הבריאות בדיקה של תקני הרופאים בבתי החולים ושל מערך התורנים והכוננים בחדרי המיון ובמחלקות האשפוז".
במקביל החלה ההסתדרות הרפואית בישראל לקיים הליך בוררות ארוך ומתיש מול משרד הבריאות לשינוי התקנים, להרחבת מצבת כוח האדם ולהגדלת התקציב למחלקות חלשות, כדי לאתגר מוחות ולהשאיר את הבוגרים גם במקצוע וגם בישראל. המאבק הוליד התנצחויות, ועדות ובג"צים ובינתיים מחלקות נאלצות להשתמש בכספי קרנות מחקר למימון מספר מינימלי של מתמחים ורופאים כדי לשרוד.
"מחלקות הפגייה בצפון קרסו", אומר ד"ר שמואל צנגן, מנהל הפגייה של המרכז הרפואי ברזילי באשקלון ומזכיר האיגוד הישראלי לרפואת ילודים ופגים. "אנחנו תומכים בהם מהדרום, מגיעים אליהם לסופי שבוע כדי לאפשר לרופאים שם לנשום בין כוננות לכוננות.
"מה שקורה בפגייה בנהריה זה משבר. כי גם כשאנחנו מתגייסים מכל הפגיות בארץ כדי לעזור, זה בא על חשבון מה שאין לנו. וכשיש יולדת בסיכון לפג היא מועברת לבית חולים אחר, מנהריה לחיפה. אפשר רק לתאר את המשמעות של פג שמשפחתו מתגוררת בנהריה והוא נולד בחיפה וצפוי לשהות בפגייה שבועות ארוכים".
הפגים עצמם נפגעים?
"כרופאים לא ניתן לזה לקרות. לכן אנחנו נקרעים יותר ויותר. מותחים את היכולת האנושית עד הקצה. אבל השחיקה פוגעת באיכות הטיפול ובקבלת ההחלטות. הזמינות של הרופא לפג יותר נמוכה, פחות טובה, יותר עייפה, פחות ערנית. המשבר לא יקרה, המשבר כבר כאן.
"מכסות הרופאים מלפני 30 שנה מעודכנות למצב שבו תינוק היה מטופל ממשקל של קילו וחצי. היום, עם כל ההתקדמות והפריות המבחנה, יש הרבה יותר פגים וקו החזית שלנו עומד על 450 גרם ליילוד.
"צריך הרבה יותר מיומנויות, תקנים, תקציב. כיוון שאין, המחלקה שלנו לא אטרקטיבית מספיק ואין לה ביקוש. רופאים שהתחילו בתחום שלי פורשים וצעירים לא נכנסים במקומם. הבעיה משולבת. אין תקנים וגם אם היו, אין רופאים. אילו היו לנו יותר תקנים, היינו יכולים לקלוט לפחות רופאי ילדים".
נתוני משרד הבריאות מלמדים על מגמת ירידה אך מרככים את חריפותה. על פי המשרד, בסוף 2008 היו ל-57% מהרופאים תעודת מומחה ברפואה פנימית לעומת מספרים נמוכים יותר בעבר. בהסתדרות הרפואית טוענים שאין יותר רופאים, יש רק יותר מומחים, שלאור הגידול באוכלוסייה זה עדיין פחות מדי ומאוחר מדי, וכי ההתמחות בפנימית היא שער למקצועות נחשקים יותר.
הבעיה, טוענים בהר"י, שמשרד הבריאות לא קורא את המצב בשטח. אמנם כמות המשרות הפנויות במערכת הבריאות קרובה לאפס, אבל רק בגלל שאיש לא הגדיל את מכסות התקנים. "אפילו על המספרים הנמוכים שמציג משרד הבריאות אנחנו חלוקים כי המספרים האמיתיים בשטח הרבה יותר בעייתיים", אומר ד"ר לאוניד אידלמן, מנהל מחלקת הרדמה בבית החולים רבין-בילינסון ויו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל.
"בסטטיסטיקה של משרד הבריאות לא באה לידי ביטוי הגירה של רופאים לארצות אחרות וגם עזיבה של המקצוע. רק השבוע, כשביקרתי בבית חולים בצפון, סיפרו לי על ארבעה רופאים צעירים שעברו לאחרונה להיי-טק. זו מגמה שהולכת ומתחזקת במיוחד אצל הצעירים שמנסים את מזלם גם בחברות התרופות, ששם יש יכולת השתכרות גבוהה ואיכות חיים טובה יותר. הגענו למצב בלתי נסבל.
"מתמחים עושים עשר תורנויות בחודש במקום שלוש-ארבע. חולה מחכה לרופא במיון שלוש שעות ובסוף מגיע רופא מותש שהעייפות משפיעה על יכולותיו ועל כושר הריכוז שלו. היום החולים גם אלימים לעתים קרובות והקשר בין רופא למטופל הוא הרבה יותר בעייתי כי החולה אינטליגנטי, מחובר למקורות ידע, מפתח ציפיות ולא מקבל את התמורה".
את הכתבה המלאה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם