בית נועם: מקום בו מקבלים את זכות הקיום של האחר והשונה
בכל בוקר מגיעים לבית נועם שבקריית אונו 72 נערים ונערות, נשים וגברים. לכולם דבר אחד במשותף: הם סובלים משיתוק מוחין. בעזרת צוות העובדים המנוסה הם לומדים להשיל את הקליפות ובעיקר - לבנות תחושת ערך עצמי. "לא האמנתי שהדבר יוביל לאן שזה הגיע", אומרת רכזת המקום
בבית נועם אף אחד לא מתבייש במילים שיתוק מוחין. כל מי שמגיע לכאן סובל מפגיעה מוחית משמעותית שמקורה בלקות התפתחותית, וגורמת לנכות פיזית ושכלית. החניכים במקום, כולם בגילאים שונים, זוכים לתעסוקה שבמסגרתה הם מקבלים שכר עבור עבודתם, פינת חי, כיתות לימוד, ארוחות חמות, קבוצת מחזור, שיעורי אמנות, מוזיקה ועוד.
"מה שמייחד את בית נועם זו האינטגרציה שהיינו רוצים שתהיה גם בחיים האמיתיים", מסבירה פנינה ביאליק, מרפאה בעיסוק ורכזת מקצועית. "בנוסף, חשובה לנו מאוד ההתייחסות לעוצמות וליכולות. לשים את הזרקור על כל שביב של יכולת, בצד ידיעה מאוד מקצועית של המגבלות, כדי שאפשר יהיה לעקוף אותן.
"יש גם המון אמונה וכבוד לאדם כאדם. לראות את מה שיש בו. כאן באים למקום שיכול להיות עצוב מאוד ונכנסים לחצר מלאת שמחה. האנשים בקושי יכולים לדבר והחצר מלאה בפטפטת". בנוסף לתעסוקה, הצוות המקצועי בבית נועם מפעיל במשך 15 השנים האחרונות קבוצה טיפולית עבור החניכים.
בקבוצה עושים החניכים את הבלתי אפשרי: מדברים ופורקים את אשר על לבם. "במקומות אחרים מפרידים בין החניכים על פי הרמות הקוגניטיביות שלהם, או בהתאם ליכולות הפיזיות", מסבירה ביאליק. "אצלנו החלוקה הטרוגנית. בקבוצה יש אנשים בכל מיני רמות. הקבוצה הטיפולית שלנו הייתה חלוצה כשהתחילה. אני עדיין חושבת שמדובר במיזם נדיר".
בית נועם הוקם לראשונה לפני 24 שנה, על ידי עמותת אלי"ן (אגודת לעזרת נכים). בתחילת דרכו היה המקום לא יותר מצריף עם שלושה חניכים בגני תקווה. המערכת הלכה וגדלה עם השנים, ובתחילת שנות התשעים עבר המרכז לקריית אונו, למבנה של בית ספר נטוש.
אבל ההתפתחות לא נעצרה שם: כיום מפעיל המקום את מרכז היום, מערך דיור בקהילה לחניכים שעזבו את בית ההורים ומתנהלים עצמאית, נופשונים בסופי השבוע ומרכז להכשרה. במרכז מועברים ימי עיון לקובעי מדיניות בתחום התקשורת התומכת ולימודים בנושא מוגבלות, מתוך הנחה שמוגבלות ונכות הן תופעות חברתיות ולא רפואיות. בנוסף מועברים במקום ימי עיון בנושא עיצוב אוניברסלי, במטרה לכונן עולם שיכיל את כל בני האדם באשר הם.
"אלינו מגיעים רק בוגרים מעל גיל 21, שסיימו את מערכת
עם זאת, לא כולם יכולים ליהנות מהתוכנית העשירה שמציע המקום. "כיום ישנם כ-70 חניכים שממתינים להיכנס לבית נועם", מספר בר חיים. "אנחנו בתפוסה מלאה ולא מסוגלים לקלוט חניכים חדשים עד להקמת מערכת חדשה.
"קיבלנו כבר 40 דונם באיזור השרון להקים מרכז נוסף כמו בית נועם, כדי שאותם חניכים שמעוניינים להגיע יוכלו לעשות זאת. התכנון הוא להקים מגורים משולבים עם סטודנטים, יחד עם פארק שיתאים לאנשים עם מוגבלויות פיזיות. אספנו כסף, עברנו את המכרזים ואני מקווה שנוכל להתחיל לבנות בחודשים הקרובים".
כבר 20 שנה שביאליק מטפלת בחניכים של בית נועם. כיום, בגיל 63, היא יכולה לספר שההנאה מהעיסוק בתחום הזה לא נגמרת. "אתה נפתח ומסוגל לראות את מה שנסתר מאחרים. הדברים החשובים באמת סמויים מהעין. להתעסק בהסתכלות הזו זה אתגר פנטסטי. ליהנות מתגליות בעולם שעל פניו נראה ככלום".
בינתיים היא עסוקה בלהעביר עוד יום עם הקבוצה הפסיכותרפיסטית, לצד הפסיכולוג ד"ר מארק בורץ. החניכים נכנסים, עשרה במספר, רובם בכיסאות גלגלים. לצד כמה מהם ישובות מלוות תקשורת. שקטות, חייכניות, מלאות סבלנות. רובם מסוגלים לדבר, ולו רק מספר מילים מועט בכל פעם. חלקם בוהים בקירות הלבנים, בדגים שמתנועעים בשקט באקווריום.
יש גם אחרים, כמו יאן, שמסוגלים להביע את עצמם רק באמצעות הזזת הראש ולחיצה על כפתור, שמשמיע קול מתכתי לאישור דבריו. "כן" רובוטי, לא אנושי. הוא מנסה לחבר את האותיות שמציגה לו המלווה על גבי לוח מיוחד למשפט שלם.
לבסוף, אחרי מאמץ לא קטן, האותיות מתחברות למילים, ואז למשפט. ביאליק ובורץ מקשיבים, מהנהנים בראשם, מסבירים לאחרים, ובעיקר, דואגים לתת את ההרגשה שללא כל קשר למוגבלות - כולם שווים.
"במפגש הראשון שקיימנו הרגשנו שאנחנו לא נורמלים", נזכרת ביאליק, "הרגשתי שאנחנו לא שפויים. לא האמנתי שהדבר יוביל לאן שזה הגיע. אבל אי היכולת של החניכים משכה אותי. להצליח לדבר עם מישהו שכאילו לא מסוגל".
עד כמה את מרגישה היענות מצד החניכים?
ביאליק: "ההיענות מאוד גדולה והיא באה לידי ביטוי בכל מיני רמות. דרך הרגש, דרך המקום של האני, הערך העצמי. להרגיש משהו בפנים ולא לדעת איך לקרוא לזה, אבל לקבל את זה כצעד בדרך להבנה של מה אני מרגיש. כאן הם קיבלו וממשיכים לקבל תחושת ערך כבני אדם".
בר חיים מסכים עם ביאליק ומדגיש את את הייחודיות של בית נועם כמוסד טיפולי. "אנחנו רוצים לתרום לקהילה - לא רוצים שהיא תתרום לנו", הוא אומר. "יש לנו שני יעדים: האחד - ליזום, לפתח ולהפעיל פרויקטים שקשורים לבוגרים עם נכויות פיזיות ושכליות. לא פחות חשוב עבורנו שהפרויקטים יהפכו להשראה לאחרים.
"אנחנו רוצים גם ליצור שינוי חברתי בישראל בכל הקשור לקבלת האחר. זאת אנחנו רוצים ליצור בשלוש דרכים - לימוד מהצלחה, חלוקת הידע שצברנו עם אחרים ומפגש בלתי אמצעי בין אנשים עם לקויות לכאלה שבלי".
דבר נוסף שמייחד את המקום, הוא התמהיל המיוחד שממנו מורכב צוות העובדים. בין היתר, ניתן למצוא שם עובדים בשכר, מתנדבים מהארץ ומחו"ל, בנות שירות לאומי וקיבוצניקים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מגלים את זכות הקיום של האחר וקבלת השונה.
אחת מהן היא טל אריאל, 20, שמתנדבת במקום זו השנה השנייה במסגרת השירות הלאומי. "נכנסתי לפה וממש התאהבתי במקום מההתחלה - בעיקר באווירה", היא מספרת. "לפני שהגעתי לכאן חששתי ממקום מאוד עצוב וקשה. כבד. כשהגעתי גיליתי את ההפך. מקום שמח וחי. זה המקום הכי שמח שהייתי בו".
מה היית אומרת לאנשים שצריכים להגיע לכאן בפעם הראשונה?
"הייתי מספרת על החוויה שעברתי ומדגישה שכל החניכים שמגיעים לכאן הם בני אדם עם רגשות, ולכל אחד מהם יש הרבה מה להגיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם