מכתב לילדים החולים בסרטן: יש תקווה - אפשר לנצח את המחלה
בגיל 16.5 היה לי שיער יפה ומתולתל, חבר שבדיוק התגייס לצבא והתרגשות לקראת סיום השנה שלי כמדריכה בצופים. אז קיבלתי את הבשורה שאני חולה בסרטן. שערי נשר, הגוף הצטמק, חברים באו והלכו. היום, שלוש שנים אחרי, אני מרגישה מצוין ומתנדבת בעמותת גדולים מהחיים כדי לתת לילדים תקווה
נכנסתי לחדרה של ד"ר גלי אברהמי שבישרה כי חיי עומדים להשתנות מעט. היא אמרה שהמתכונת הרגילה של חברים, בית ספר וצופים לא תהיה עוד ושלפניי תקופה חדשה. השאלה הראשונה שעלתה בראשי היתה: "האם שערי ינשור?". זכיתי בתגובה לפרצוף עקום ומגמגם. "אולי, אבל חשוב שתביני עמית. מכאן מתחלק תהליך ההחלמה מהסרטן לשניים: 50% זה אנחנו, הדאגה לכימותרפיה ו-50% זה איך שאת תקחי את המחלה".
לאחר השיחה עם ד"ר אברהמי החלטתי שאין לי ברירה, ואם אני רוצה להחלים אני חייבת למלא אחר החלק שלי בעסקה. בתוך זמן קצר גילחתי את ראשי וחבשתי בנדנה שחורה. הכנתי טבלת ייאוש לטיפולים: שמונה טיפולים בשמונה חודשים, עם איקס ורוד שסימן כל יום שעבר.
השתדלתי לצחוק ולקחת את מחלתי בהומור, ועם הזמן התחילו גם הבדיחות השחורות. ברוב המקרים לא הרגשתי את הכיעור שלי - נהניתי מהקרחת בקיץ, וגם מהצורך שלא למרוט שיער מגופי. נוסף על כך, בזמן שחליתי רכשתי לעצמי חברים חדשים שהיו באותה סירה כמוני, נראו כמוני, חשו כמוני והבינו את מצוקתי.
לא אשקר, לא הכל היה ורוד. השבועיים הראשונים היו מזעזעים ואני ומשפחתי קיבלנו בבכי מר את עובדת היותי חולה בסרטן. פרט למוות לא הכרנו כלום. היה לי הכל בחיים לפני כן: שיער יפה ומתולתל באורך שלא היה מבייש איש, חבר שבדיוק התגייס לצבא וגם אני עמדתי לפני סיום שנתי כמדריכה בצופים רגע לפני העלייה לכיתה יא' בתיכון ברמת השרון.
לצערי, דברים מהסוג זה לעולם לא יתפסו אותך בזמן. אם למדתי משהו מהמחלה, זה שהדברים המחשלים באמת יתפסו אותך תמיד ביום בהיר אחד עם המכנסיים למטה.
כהשטיפולים הפכו מסיבים וקשים יותר, התחלתי לאבד פרופורציה. גופי
היום אני בת 19.5. מרגישה מצוין. חזרתי לחיים הרגילים, תוך שאני מנצלת ומשתדלת ליהנות מכל שנייה בחיי. אפילו התנדבתי לצבא, כי היה לי חשוב לתרום למדינה. בסופו של דבר, הסרטן העניק לי את הפרופורציה לחיים וגרם לי להעריך את חיי מחדש ולהבין שקיבלתי הזדמנות מדהימה להשיג אותם בחזרה.
במהלך המחלה נחשפתי לשלל עמותות, אחת מהן היא עמותת גדולים מהחיים. היא הוקמה על ידי הורים לילדים חולים וכיום מתוחזקת בידי צוות של עובדים ומתנדבים. עם גדולים מהחיים טסתי לארה"ב לטיול כייפי ובלתי נשכח עם חבריי לסרטן. אחר כך השתתפתי גם בפעילות שלהם לכבוד פורים.
גם אחרי שהחלמתי נשארתי בקשר טוב עם העמותה בזכות חבריי מהמחלה אורן וערן. שנתיים לאחר מכן, כשאני בריאה וחזקה, הם הציעו שנתנדב במחנה הקיץ שארגנו בגדולים מהחיים ל-100 ילדים שנמצאים במצב שבו אנחנו היינו ממש לא מזמן. לא חשבנו פעמיים. זו היתה סגירת מעגל, וחשתי שיותר משאנחנו עוזרים בארגון המחנה - אנחנו נותנים לילדים תקווה שאפשר לנצח את המחלה.
לי נותר רק להודות לאלו שנתנו לי את התקווה הזו: הוריי, משפחתי, ניצן (חברי אז, שגרם לי להרגיש יפה תמיד), חברותיי וחבריי המקסימים ובמיוחד ערן ואורן וגדולים מהחיים. כולם ליוו אותי בתהליך הקשה ועזרו לי לנצח את הסרטן.
בימים אלה עמותת גדולים מהחיים נמצאת בעיצומו של מבצע התרמה שהכנסותיו יועברו לפעילות למען ילדים חולי סרטן, מימון ציוד רפואי ותרופות שמחוץ לסל הבריאות. לתרומת עשרה שקלים אפשר לשלוח מסרון עם המספר 10 ל-5577
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם