כולם יודעים מי אני והאנורקסיה שלי, אבל לא מדברים על זה
פעם הייתי הכוכבת של המשפחה. שרתי את מעוז צור, הפעלתי את כולם, מצאתי את האפיקומן. היום אני זו שנשארת לבד בבית בערב החג, כשכולם יוצאים וחוגגים. בכל שנה אני נשבעת שזהו הרגע לפתוח דף חדש ושיהיה אחרת ואז אני שוב מתבדה
אני הפסקתי לאהוב את החגים, ייתכן אפילו שמעולם לא אהבתי. בכל פעם הייתי מנסה למצוא תירוץ כדי לא להיות פה כשזה מתחיל, מנסה ומתאמצת להגיד - "אני לא יכולה לבוא". אחר כך השתכללה ההפרעה כל כך שחסרוני הפך לשגרה. כך גם הפסיקו לשאול היכן אני. היה ברור ששי לא תגיע, אין טעם להכין לה צלחת, סכו"ם, כוס. אין אפילו טעם בדיאט קולה.
אני יודעת שלכל המופרעים והמופרעות קשה במיוחד בחגים. לכולם יש איזו תלונה, או מצב רוח רע, בגלל אווירת החג. וזה ברור לי שהחג קשה לכולנו, בעיקר כי הרוב בוחר להתמודד איתו. בוחר ללכת לשם, לאכול כמו כולם (או לפחות לאכול), להשתתף, להתלבש יפה, להתמודד עם מבטים, שאלות וברכות של המשפחה המורחבת.
אם בזה מדובר, לא אמור להיות לי קשה כלל וכלל. החג לא אמור להציב בפניי קושי, כי אני בוחרת לברוח ממנו בכל שנה. לא נוסעת עם המשפחה, לא חוגגת עם אף אחד, לא מתלבשת יפה בערב החג כי אין עבור מי ומה. אני אפילו לא שומעת שירים או קולות חוגגים מהשכנים, כי כולם נסעו, או יצאו לחגוג עם המשפחות.
וזה מוזר לי, הרי אני הייתי הכוכבת המשפחתית. זו שבערב החג מנצחת על פעילויות ההווי והבידוק, ששרה את מעוז צור, זו שמוצאת את האפיקומן, שמפעילה את המשפחה, שבולטת, שמעניקה חיים. ועכשיו? אני זו שנשארת לבד בבית כשכולם יחד בערב חג, בזמן שכולם המשיכו בשגרת החיים שלהם.
אני לא אכחיש שזה לא חסר לי. אווירת החג, האיחוד. הכל. כיום אני מתנזרת לחלוטין מכל אירוע או ארוחת חג, ימי שישי שלי הם יום חול, ובכלל - אני חשה לא על הפלנטה הזו. ואם אני כבר נוכחת, אז יש תחושה של מבוכה, חיוכים מאולצים (כי מבפנים הבכי מרסק), ואז עולות השאלות: "נו, איך את מרגישה? יש שיפור? את חוזרת ללימודים?".
בכל שנה אני נשבעת שאפתח דף חדש, שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה אחרת, ובכל פעם אני מתבדה מחדש. בכל פעם אני מבטיחה לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת, אבל התחושה נשארת כמו שהיתה. משהו ריקני, לא שייך, הרגשה קשה שלא ניתן
אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. האמת - יש בזה משהו, אפילו מחייב. זה מחייב אותי לשמור על כוונה, לרצות להגיע באמת למצב שכבר היום יהיה טוב יותר ולא אחרי החגים, לא מחר. היום, כאן ועכשיו, וזה בידיים שלי.
אולי זה מה שמפחיד אותי כל הזמן, האחריות הזאת, ההרגשה שהחיים בידיים שלי ויש מה לעשות כדי שהם ייראו אחרת. שעכשיו זה זמן מצוין להחלטה, לעשות מעשה, אפילו הקטן ביותר, שיביא איתו שינוי והתחדשות.
אבל עם כל הרצון הטוב וההתגייסות האדירה שלי, המנגינה חוזרת ונשנית, זורמת כמו מים בצינורות סדוקים כדי למוסס את התקרה מעליי. לפעמים אני חושבת שהעולם מנסה להתנקם בי, אבל אז עולה ההבנה שהאחריות למקום האפל הזה שבו אני נמצאת מוטלת עליי.
הקושי הזה של החגים כל כך מוכר וזר בו זמנית. כבר שנים שאני לא חוגגת. החגים במשפחה איבדו את המשמעות מבחינתי. כשיש ילדה אחת שכזאת, מופרעת אכילה פסיכית, אז אם היא לא יושבת עם כולם פירושו של דבר שהיא מוציאה את עצמה מהכלל. וזה לא מקובל. אבל כולם כבר התרגלו.
גם ככה כולם יודעים מי זאת שי עם האנורקסיה החמורה שלה. כולם יודעים ששי יכולה לשבת בשולחן ולא לאכול או לשתות כלום. זה כבר קרה כמה פעמים, ולמי אכפת אם זה יקרה שוב. אף אחד אפילו לא ידבר על זה. אצלנו הכל מותר. הכל מובן. הכל בסדר.
פעם, יום אחד, אולי גם לי תהיה משפחה משלי. ואולי אנחנו גם נחגוג חגים. ואולי גם לאחי ולאחותי תהיה משפחה, ואולי אפילו נחגוג יחד. אבל כרגע אני מעדיפה להישאר בבית, עם עצמי, רק אני וההפרעה שלי.
הכותבת היא חברה בקהילת הפרעות אכילה באתר כמוני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם