המלאך של טליה: כך ניצחנו את הויסות החושי
טליה בירקאן (48), אם לשני ילדים מתרומת זרע אנונימית, נאלצה להתמודד מעבר לקשייה כאם חד הורית, גם עם בעיה אקוטית של ויסות חושי ממנה סבל בנה. היא ויתרה על הקריירה הצטמצמה כלכלית ויצאה למסע טיפולים שהביא לשיפור ניכר במצבו
כילדה היתה בירקאן ספורטאית. היא שיחקה כדורסל באליצור תל אביב והפועל גבעתיים, אבל גם בימים בהם היא רצה על המגרש וכדררה תמיד עניינו אותה חלקים אחרים של האדם. השכל, הרוח. אחרי כמה תארים באוניברסיטה ונסיעה לארצות הברית כדי ללמוד ולהוציא תעודה בפילוסופיית ילדים, החליטה בירקאן בגיל 35 שהיא רוצה להביא ילדים לעולם.
בירקאן החלה לבדוק אופציות כיצד להביא ילדים לעולם ללא בן זוג קבוע, אחרי כמה בדיקות ומחשבות - כולל אופציה להרות מגבר הומוסקסואל - הגיעה למסקנה שבנק הזרע זו האפשרות הטובה ביותר.
האם הרגשת בנוח להעמיד את ילדייך בפני התמודדות עם חיים ללא דמות אב?
"הייתי במקום שמאמין שיש דברים שהם מעבר לאגו הפרטי שלי, במובן הזה שניסיתי להסתכל על מה החיים מבקשים ממני והרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי. את הילד הזה, לבד, לא ממקום אגואיסטי אלא מהמקום הכי נכון".
מה הסביבה חשבה אז על החלטתך להביא ילד מחוץ לנישואים?
"אבא שלי הוא אדם מסורתי והיה לו נורא קשה, הוריי רצו נורא שאני אתחתן ולאבא במיוחד היה קשה מאד עם זה, אבל היה בתוכי משהו שפעם בי, וזה היה יותר חזק מהתגובות של הסביבה. כל כך הרבה שנים עבדתי על עצמי בצורות שונות, אז כבר לא התחשבתי במה זה אומר ומה ההוא אומר".
ההססנות של הסביבה התמוססה ברגע שראו את בתה הבכורה, כיום בת 12. "נולדה הילדה והיו ארבע וחצי שנים נהדרות, כולם אהבו אותה ושכחו את כל הדרך. מבחינתי היא היתה כמו מלאך בחיים שלי, הכניסה אותי לעולם הרוחני, מתוך הבגרות הנשימתית שהיתה לה, היא היתה מדריכה שלי, היא לימדה אותי".
יום אחד היא ידעה שבתה היחידה צריכה אח ואז החליטה להתעקש על כך שהילד יהיה מאותו תורם זרע בכדי שהשניים יהיו אחים מלאים. "בבנק הזרע לא שומרים זרע ולא רוכשים זרע, אבל ביקשתי לשמור לי את התרומה. בגיל 41 הרגשתי שעכשיו זה הזמן הנכון ואפשרו לי לעבור הפרייה מאותה תרומה. בפעם השנייה של ההפרייה הריתי. הסביבה לא הביעה התלהבות גדולה, לא היתה תמיכה, כולם חששו איך אני אסתדר, ואני באתי עם אותה ודאות פנימית שיהיה בסדר ושזה מה שצריך לקרות".
אחרי שנתיים בהן היא מגדלת את שני הילדים באומץ ובגבורה, ומטפחת קריירה חינוכית פילוסופית מפוארת בירושלים, החלו להופיע התסמינים המדאיגים. בנה הפעוט התחיל להרביץ לילדים, לנשוך ללא הרף, להיצמד לשמיכה גדולה שהיה צריך להביא אותה עימו בכל יום לגן, להזיל ריר מהפה כתינוק בן יומו. בירקאן מצאה את עצמה אובדת עצות.
"ופתאום אני נוזפת בו ללא הרף. אנחנו נמצאים במלחמה מתמדת כשאני האויב שלו. אני לא מבינה, לא מבינה אותו. יום אחד הילד בא הביתה ואומר לי'אמא, אני רע. כל מה שאני עושה זה רע'. זה היה בשבילי כמו אלף נורות אדומות, אני הזדעזעתי, כי בשבילי ילד זה יהלום ואני גם מחנכת אותם לראות שהם פלא, אז פשוט נעצרתי והחלטתי לקחת אותו לאבחון".
בנה אובחן מיידית כסובל מבעיית ויסות חושי חמורה ואקוטית, אשר משפיעה על מהלך חייו וחיי הבית כולו. בירקאן החלה לברר וללמוד את הנושא וגילתה שבעיה בויסות חושי היא בעצם קושי לארגן
"הילד היה רואה חתול וחושב שזה אריה", היא נזכרת. "אנחנו נוסעים באוטו והוא מרגיש שרכבים שנמצאים במרחק ממנו הולכים להתנגש בנו. בבית הוא לא היה נותן לי לנגן בפסנתר או לשמוע מוסיקה. אם מביטים לו בעיניים הוא מרגיש שזו חדירה. הילד היה במצוקה ואני הרגשתי שהוא עושה דברים שלא תואמים ליחס שלי אליו וזה תסכל אותי מאוד".
בירקאן ובנה סבלו וכך גם כל הסובבים אותם. "בבית הוא היה שולף את הסכינים החדות ורוצה לתקוף אותנו. הוא היה בונה סיפורים בראש וחושב שזו המציאות. ראיתי שהילד הזה חי רוב הזמן בחרדה, העולם נראה לו מקום מאיים. גם בי הוא היה רודה, היה מלחיץ אותי. היינו נכנסים לאוטו והוא היה פותח את הדלת ובורח שניה לפני שאני נוסעת".
איך היתה התמודדות החברתית שלו?
"הקשיים בלטו במיוחד בגן. בגיל שלוש היו יוצאים לטיול בגן, ואם ילדה היתה נכנסת לפניו לתור הוא חשב שהיא הולכת להתקיף אותו. הוא יכול היה למשוך ילד מקצה אחד של הגן ולהעיף אותו לקצה השני. הורים התחילו ללכת לצד השני של השדרה כשהיו רואים אותנו. הם לא אמרו לי שלום. נפגעו. כמובן שגם אני סבלתי, לא יכולתי להסביר דבר מכל זה".
בירקאן החלה לגשת לטיפולים שונים: ריפוי בעיסוק, קבוצות הורים, פסיכולוגיים. ואז נפל לה האסימון. היא הבינה שהילד שלה נמצא במצוקה גדולה ושהוא קורבן ללקות מסוימת. היא החליטה לצאת איתו למסע, שדורש ממנה לוותר על קריירה בחינוך ובניהול, מאלץ אותה להצטמצם כלכלית ולגייס לטובתו את בתה הבכורה, אבל מסע שהאור נמצא בקצהו.
"בדירה הפיצפונת שלנו הכנסתי לסלון הקטן טרמפולינה, תליתי מהקיר נדנדה והכנסתי סולם. כדי לווסת אותו, הוא היה צריך לעשות כמה דקות של פעילות פיזית בכל יום. בהתחלה הוא התנגד, אבל אז הוא הבין שאני מקור תמיכה בשבילו והוא התמסר לחלוטין. הוא הבין שאני בעדו ושאנחנו ביחד. הבנתי שהילד זקוק ל-GPS. הוא צריך שדברים יהיו ברורים. אז נכנסנו למערכת דיונים על כל דבר כדי ליצור לו מפה ברורה יותר של העולם. התחלתי להכין אותו לפני כל מקום אליו הלך ותיווכתי בינו לבין העולם".
בירקאן החלה לחוש את בנה, לדעת היכן הוא נמצא בכל רגע, לאמוד את ההתפרצויות שלו מראש ולדעת לתעל אותן, לגרום לו לגשת לעולם בדרך בטוחה ושלווה יותר. 24 שעות ביממה היא חוותה איתו את המסע הזה, בלילות היתה משכיבה אותו לישון בעזרת דימיון מודרך, מסייעת לו לחשוב על העולם רק טוב ולהירדם כשבראשו חיוך.
כשהיה בן שלוש בירקאן לא האמינה שאי פעם תראה את הילד הזה הולך לכיתה א' בבית ספר רגיל. כיום, כשהוא בן שבע, אחרי שנשאר שנתיים בגן, הוא צועד לבית הספר, מכין שיעורים ומשחק עם חבריו. רבים מהאנשים שפוגשים אותו מתקשים להאמין שאי פעם סבל מבעיה כה חמורה.
בספר שלה, "מכתבים אל המלאך שלי", כותבת בירקאן מכתבים של ילד אל מלאך דימיוני בהם הוא מספר לו את מה שעובר עליו. הכל פיסות ורסיסים של החיים וההתמודדות.
"יכולתי לתת מכה למישהו שפגשתי בדרך, לקשור חבלים מסביב לאנשים להפיל ילדים להציף את האבמטיה במים ולצייר על הקירות. רע לי כי לא מבינים אותי ואני מרגיש לבד בעולם". כותב הילד אור, אשר בספר יש לו משפחה רגילה, אב, אם ואחות גדולה. ממש בעמודים האחרונים של הספר, כותב הילד אור, בן השמונה: "הרגשתי הקלה. הקלה זו הרגשה שהמצב נעשה יותר קל. אולי מעכשיו יהיו לאמא עוד רעיונות שיעזרו לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם