התזונה בעת דיאליזה: עד כמה היא חשובה?
לתזונה לקויה במטופלי דיאליזה השלכות חמורות. לכן, חשוב לזהות את האנשים ולטפל בהתאם
הממצאים הראו כי רמות נמוכות של חלבונים ושומנים בדם יכולות להעיד על מצב תזונתי ירוד ועלייה בתחלואה הכוללת. ממצאים אלו הגבירו את המודעות לחשיבות התזונה בקרב אנשים המטופלים בדיאליזה כרונית.
הממצאים הראו שכ-50 עד 60 אחוז מהמטופלים בדיאליזה סובלים מדרגות שונות של תת תזונה ותזונה לקויה, כשהסיבות לכך רבות. לדוגמה, תהליך הדיאליזה עצמו גורם להפסדים של חלבונים וחומצות אמינו (אבני הבניין של החלבון) לתוך נוזל הדיאליזה (דיאליזאט) וכן לעלייה בפירוק חלבונים וחומצות אמינו בזמן תהליך הדיאליזה ולאחריו. מחקרים הראו שישנם גם הפסדים של ויטמינים בנוזל הדיאליזה.
מטופלים עם אי ספיקת כליות מתקדמת סובלים לרוב מתסמינים של אורמיה (עלייה ברמות של חומרים רעילים אשר אינם מופרשים באופן תקין על ידי הכליות). תסמינים אלו כוללים חוסר תיאבון, בחילות, הקאות ושלשולים. תופעות אלו לא תמיד נשלטות היטב בקרב מטופלי דיאליזה כרונית, והן עלולות להוביל לצריכה מופחתת של חלבון ואנרגיה (קלוריות) בתזונה.
ישנן כמובן סיבות נוספות לתת תזונה או לתזונה לקויה בקרב מטופלי דיאליזה כרונית, כולל שינויים הורמונליים, סביבתיים ופסיכולוגיים.
כל הסיבות שהוזכרו עלולות להוביל להתפתחות של תת תזונה או תזונה לקויה. אבחון של תת תזונה אינו פשוט, ורבים מהמטופלים לא מאובחנים במועד. קשה לזהות נוכחות של תת תזונה במבחן אחד, או לבצע הערכה בנקודת זמן אחת. לכן, יש צורך במערך שלם עם מגוון אמצעים לסינון חולים ולזיהוי נוכחות של תת תזונה.
אמצעים אלה כוללים בדיקות שגרתיות להערכת מדד החלבונים בדם, הרכב הגוף וגם הערכת צריכת מזון ורישומו. אחד המדדים החזקים ביותר להערכת מצבו התזונתי של מטופל דיאליזה, הוא רמת האלבומין בדם. ככל שרמתו נמוכה יותר, כך מצבו של המטופל מוגדר ירוד ובעל סיכויים גבוהים יותר לפתח מחלות וסיבוכים נוספים.
יש לזכור כי רמת האלבומין עלולה להשתנות גם במצב של מחלה חריפה, לדוגמה זיהום
דיאטנים מומחים למחלות כליה, מאומנים היטב כדי לקבוע צריכת מרכיבי מזון מתוך רישומי המזון, וכן קיימות תוכנות מחשב שיכולות לתרגם במהירות את צריכת המזון למספרים מדויקים של חלבון ואנרגיה.
מצב תזונתי של מטופלי דיאליזה צריך להיבדק בקביעות בכל המטופלים (אחת לשלושה חודשים לפחות), כך שכל הידרדרות במצב התזונתי תוכל להיות מטופלת במהירות. זיהוי תת תזונה וטיפול מביא לרוב לתוצאות מוצלחות פחות לעומת מצב שבו אנו מונעים התפתחות של תת תזונה, לכן מניעה של תת תזונה היא בעלת דרגת חשיבות עליונה.
אם מטופל אינו מצליח להגיע להמלצות התזונתיות הניתנות על ידי הדיאטן המטפל, יש לנקוט באמצעים מתאימים על מנת להבטיח צריכה נאותה. אמצעים אלה כוללים תוספת של חלבון מהמזון ושימוש במזון רפואי המותאם במיוחד למטופלי דיאליזה.
מדובר במזון בעל צפיפות חלבונית וקלורית גבוהה, מופחת בזרחן, אשלגן, נתרן ונוזלים. מחקר גדול שנעשה בקרב מטופלי דיאליזה מצא כי שימוש במזון רפואי המיועד למטופלים אלו הביא לעלייה ברמות האלבומין בדם, וגם לעלייה במשקל הגוף בקרב מטופלים עם תת משקל או ירידה בלתי רצונית במשקל. ההצלחה הוכחה במטופלים שצרכו מזון רפואי זה נוסף על הארוחות ולא במקומן.
למרות התוצאות, מטופלים רבים לא נעזרים במזון רפואי. הסיבות העיקריות הן עלות והרגלי אכילה. במקרים קיצוניים, בהם המטופל אינו יכול לצרוך באופן רגיל את המזון הרפואי, יש לשקול האכלה דרך צינור הזנה (זונדה). השימוש בצינור הזנה מקובל מאוד בקרב ילדים מטופלי דיאליזה אך נדיר אצל מבוגרים.
בפועל, האכלה בצינור יכולה להיות מאוד יעילה בשיפור מצבם התזונתי של מטופלי דיאליזה בתת תזונה. ישנה אפשרות נוספת של הזנה תוך ורידית בזמן הטיפול בדיאליזה, אך המחקרים בנושא טרם הוכיחו תועלת משמעותית.
לתזונה לקויה בקרב מטופלי דיאליזה השלכות חמורות. טיפול בדיאליזה כרונית צריך להיות מנוהל במרץ. כצעד ראשון, חשוב לזהות מטופלים בתת תזונה והדבר דורש הערכה תזונתית על בסיס קבוע. לכן, יש להשקיע כל מאמץ כדי להבטיח דיאטה מתאימה למטופלים.
במידה שאין המטופל יכול לעמוד בהמלצות התזונתיות של הדיאטן לחלבון ולקלוריות, יש להמליץ על העשרה במזון רפואי המיועד למטופלי דיאליזה. זה דורש בעיקר מאמץ של הדיאטן להבין את הדרישות ועדיין להישאר רגיש להרגלי האכילה ולמוצא האתני של המטופלים.
הכותבת היא דיאטנית קלינית, מרכזת תחום נפרולוגיה וסגנית מנהלת המחלקה לתזונה קלינית ברמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם