כתב אישום חברתי
אני לא מסוגלת להסתכל בעיני ההורים של הילדים שנפגעו מפורמולת רמדיה. מסיבות אחרות, אני לא מסוגלת להסתכל בעיני המשווקים וגם לא בעיני השופטים, שנדרשו מהם תשע שנים להגיע אל פסק הדין
חילופי האשמות כבר לא יועילו להם: כן יהיה כסף - לא יהיה כסף, כן יזוכו - לא יזוכו, מה אכפת לילדי רמדיה מזה. הם לעולם לא יזכו בילדות רגילה. הם יישארו תמיד בתוך מלחמה מתמדת על לא עוול בכפם או בכפי ההורים שלהם, שהביאו אותם לעולם עם תקווה גדולה ובאהבה. האהבה נשארה, והתקווה בוודאי באה והולכת בעולם הקר הזה, שפורש זרועות כלפי מצוינות ומפנה עורף אל מה שמצטלם פחות טוב.
ילדי רמדיה לעולם לא יזכו בילדות רגילה. צילום ארכיון: אלי דסה
אולי אם נעצור רגע ונחשוב, נבין שסיפור רמדיה הוא אלגוריה לכל מה שקורה כאן. סיפור של רווחים קלים, עצימת עיניים, פרסום שאינו מבדיל בין טוב לרע וזיכרון קולקטיבי קצר. במקרה של רמדיה קל לתבוע. הנזק מיידי ומאוד מוחשי. אבל מה עם כל שאר יצרני המזון שמשתמשים ביודעין בחומרים זולים ומסוכנים הידועים בפוטנציאל המסרטן שלהם? האם הם מרגישים בנוח כי לא ניתן לקשור בין הנזק העתידי לרעל של היום?
בכתב האישום הזה, גם אנחנו, ההורים והמבוגרים, לא פטורים מאחריות. אנחנו מציידים את הילדים בסלולרי, מאביסים אותם בפירות ובירקות מרוססים בחומרי הדברה קטלניים ובבשר בקר ועוף מפוצצי הורמונים, מזהמים את הסביבה ומתעצלים למחזר.
זה כנראה המחיר של חיים מרגע לרגע, בלי לחשוב מטר קדימה. האמת היא שהרמנו ידיים. אנחנו מקבלים את הכל בכניעה מוחלטת ותוך תקווה שהגל הרעיל הזה לא ישטוף גם אותנו.
אי אפשר לתבוע אותנו, אבל התשלום, גם אם יתמהמה, בוא יבוא.
את השואות הפרטיות אף אחד לא רואה ולא שומע. השואות הפרטיות נוטות להתכווץ בתוך הכותרת הראשית והמסקרנת של היום, וגם היא תפנה את מקומה בנימוס מהר מאוד לטובת כותרת חדשה. הכל ימשיך להיעלם בנבכי השכחה, ואנחנו נמשיך לשכוח שאנחנו לא יודעים ללמוד מן העבר. רק הילדים של רמדיה לא יכולים לשכוח. הם היו רוצים, אבל זה בלתי אפשרי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם