 |
/images/archive/gallery/139/669.jpg מג'יק ג'ונסון בברצלונה 92'. חזר לחייך על המגרש כמו ילד שקיבל מתנת יומולדת
צילומים: ארכיון מעריב  |
|
|
| הדרים-טים המקורית: קרקס כדורסל בברצלונה 92'
|
|
| NRG מעריב ממשיך בשיחזור רגעי הקסם מהאולימפיאדות הקודמות. ואם כבר קסם, לא היתה וכנראה לא תהיה עוד נבחרת חלומות כמו המקורית ההיא, עם ג'ורדן, מג'יק, בירד, בארקלי, מאלון, דרקסלר, פיפן, רובינסון, יואינג, סטוקטון, מאלין ולייטנר. כל מלה מיותרת, ובכל זאת |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
ערן סורוקה
16/7/2004 23:06 |
|
|
|
|
|
|
|
בשלב מסוים, הקטע של שחקני קולג' במשחקים האולימפיים, אפילו יהיו מצוינים וחדורי מוטיבציה, מיצה את עצמו מבחינת ארצות-הברית. בתור המעצמה הגדולה ביותר בכדורסל העולמי, ומן הסתם גם בעולם שמחוץ לכדורסל, האמריקאים החליטו לקראת ברצלונה 1992 לעשות שריר. להראות לעולם שגוליית, כשהוא רוצה, עדיין יכול לצחוק על דוד, לתפוס את האבן שעפה לו לעבר הפוני, ולהביא אותה בהנחתה למצח הג'ינג'י של הזאטוט, ככה שלא יתאושש שנתיים.
אבל הדרים טים של 1992, שקיומה התאפשר רק הודות לחוק משנת 1989 שהסיר את האיסור על שיתוף שחקנים מקצוענים במשחקים האולימפיים, לא היתה רק זה. לא רק ההוכחה שהכדורסל האמריקאי שולט ביד רמה בעולם, אלא נבחרת אצילית, של מודלים לחיקוי, אנשים משכמם ומעלה, הדמויות המפורסמות ביותר בליגה שבאותן שנים כבשה את ליבו של הקהל בארה"ב, והחליטה
שגם העולם צריך ללמוד פרק בהילכות כדורסל.
מכל קצוות הליגה התכנסו להם השחקנים הטובים ביותר בעולם, מצעד דוגמנות של חברי היכל התהילה לעתיד. מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון (שנה אחרי שפרש בגלל איידס) ולארי בירד, שלושת הכוכבים הגדולים של שנות השמונים והתשעים, כשלצידם עומדים דייויד רובינסון, קארל מאלון, ג'ון סטוקטון וכריס מאלין, כל אחד דוגמה חיה ליסודות כדורסל מושלמים; קלייד דרקסלר וסקוטי פיפן, שכל ריחוף שלהם לסל היה שירה בתנועה; פטריק יואינג, מהסנטרים הגדולים של העשור; צ'ארלס בארקלי, לא רק הפה הגדול ביותר בספורט האמריקאי; וכוכב מכללות מדיוק, כריסטיאן לייטנר. צוות המאמנים, שכלל את צ'אק דיילי ועוזריו לני ווילקנס, פי.ג'יי קרליסימו ומייק ששבסקי, נאלץ להשאיר בחוץ את דומיניק ווילקינס ואייזיאה תומאס. לא היה מקום. 'צטערת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
סקוטי פיפן. כל ריחוף שלו לסל היה שירה בתנועה
|
|
|
 |
|
 |
|
אנגולי מסכן לארוחת בוקר, ספרדי כפול לצהריים
|
|
|
 |
|
|
|
זו לא היתה קבוצת כדורסל, זה היה קרקס. במובן החיובי. מכיוון שאף אחד לא באמת חשב שאפשר לנצח את האמריקאים – שאז גם היוו את הרוב המוחלט והשולט ב-NBA, טרם עידן נוביצקי, סטויאקוביץ' וקירילנקו – השואו התמקד בלפני המשחק, בחימום, כששחקני היריבות הצטלמו עם שחקני ארה"ב. שחקנים היו רואים את ג'ורדן מעופף להם מעל הראש לדאנק, אבל לא היה אכפת להם, כי בטח מישהו צילם ויהיה מה לספר לנכדים, תמונה לכל החיים, למסגר בסלון, מעל הטלוויזיה.
פרט לסטוקטון ולייטנר, כולם פתחו בחמישיה לפחות פעמיים, וקלעו לפחות 8 נקודות למשחק, כשבארקלי מוביל עם 18.8. בכלל, סיר צ'ארלס נראה כאיש שהכי נהנה מהחוויה. אחרי המאבקים הקשוחים מתחת לסל נגד צ'ארלס אוקלי ודניס רודמן, אין כמו איזה אנגולי מסכן לארוחת בוקר או ספרדי כפול לצהריים. "אני לא יודע כלום על אנגולה", הסביר בארקלי לעיתונאים לפני המשחק, "אני רק יודע שכרגע הם בצרות".
נבחרת ארה"ב היתה קבוצה שקלעה ב-58 אחוז מהשדה לאורך הטורניר, פתחה בניצחון 48:116 על אנגולה וסיימה בגמר מול קרואטיה, שהיה כבר הרבה יותר צמוד ודרמטי: רק 85:117. ההפרש הכי קטן בו ניצחה ארה"ב בטורניר. וזו היתה קרואטיה של דראזן פטרוביץ' עליו השלום, טוני קוקוץ' ודינו ראדג'ה הצעירים, פראסוביץ', אראפוביץ', טבק, וראנקוביץ', קומאזץ ואלאנוביץ'. ליטא, שסיימה שלישית, הביאה את סאבוניס, מרצ'ולניס (הליטאי הראשון ב-NBA), חומיצ'יוס, קרנישובאס וקורטינאיטיס. כל התותחים הכבדים עדיין לא הספיקו כדי לדגדג את בית השחי של דייויד רובינסון.
|
|
|
|
|
|
|  | | צ'ארלס בארקלי. "אני לא יודע כלום על אנגולה, אני רק יודע שכרגע הם בצרות" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
