 |
/images/archive/gallery/110/468.jpg אריק זאבי
רויטרס  |
|
|
|
|
| לפעמים עולה אריק זאבי למזרן עם תמונות מסרט האיגרוף הקלאסי. כשזה קורה, שוכח אלוף אירופה בג'ודו את העין הנפוחה ואת הדיסק הפרוץ בגב שלא נותן לישון, את הציפורניים שננעצו בו באימונים ואת תרגילי הסימולציה שקרעו לו את המוח. כשזה קורה, הוא חושב רק עליה, זו שכבר היתה בידיו באולימפיאדת סידני, וברחה ברגע האחרון. בחודש הבא, באתונה, תהיה לו עוד הזדמנות וזאבי יודע שמדינה שלמה, לוחצת ולחוצה, מצפה ממנו להביא הביתה את מדליה, היפה בנשים |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
מרדכי חיימוביץ', סופשבוע
23/7/2004 8:10 |
|
|
|
|
|
|
|
הוא מקרב את פניו למראה. מעביר אצבע על צלקת בלחי שמאל. מניח יד על עין ימין אדומה. "בחיים לא היו לי פנים כאלה", לוחש אריק זאבי אל בבואתו. "נראה אלים, לא?" שלושה שבועות לא התראינו והוא חזר חבוט. מחנות האימון בפריז ובברצלונה סימנו את גופו, תפסו את שריריו, ובכל זאת אנחנו באולם הכושר בוינגייט. איך תתאמן עם העין הזאת? "אני לא מתייחס אליה". לא כואב? "הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים".
חליפת הג'ודו שהוא שם עליו עכשיו מערבלת לו את הלוק. בג'ינס וטריקו, לפני רגע, הוא נראה יפיוף תל אביבי, בליין כמו שמדורי הרכילות אוהבים להתעמר בו. עכשיו בלבן, באולם האימונים, הוא נראה כחוטב עצים מיערות אורל. כתפיו רחבות, כפות רגליו היחפות כבדות. זה אימון של נבחרת ישראל וכולם על הברכיים. חימום. רצים סביב האולם. חימום. רצים בזוגות, רצים על הצד, רצים בין המראות, משחקים תופסת. מתרגלים אחיזות. גב אל גב. מרימים זה את זה. 20 שניות. אג'ימה (התחל). עשר שניות. אג'ימה. מתחלפים. בן הזוג של אריק הוא ליס רוסטיק. שוקל יותר ממאה קילו, נראה כמו ליאם ניסן. המאמן אלכס אשכנזי מפקח עליהם ממרחק חוטם. אשכנזי הוא מאמן עקשן. התובענות שלו שקטה. הוא בטח לא משתגע על הנוכחות של עיתונאי באולם. כבר שבע שנים שהוא
וזאבי יחד.
באולימפיאדת סידני היה מאמן הנבחרת, כיום הוא מרוכז רק בתקווה העיקרית לאתונה. עכשיו הוא עובד עם זאבי על תרגילים, לא קרבות, כדי לא להחמיר את הפציעות. רוסטיק אמור רק להתנגד, לא לחבל בגופו של האלוף. אוחזים זה במעילו של זה. בועטים ברגליים, נופלים. פעם אריק למעלה, פעם למטה. מתחת לז'קט שלו נוטף הטריקו. המכנסיים הלבנים משחירים מזיעת תחתונים. כשאחד מהם נופל, נשמעת חבטה עמומה על רצפת הלינולאום. שריטה מאדימה על גב כף ידו השמאלית של אריק. שולף פלסטר מהתיק, מדביק בחופזה. חוזר. נופל. נופל שוב. בנקודה מסוימת הוא שוכב על הגב. פוזה שאומרת: "קיבינימט, אני לא קם יותר", אך הנה הוא לוחץ תנופה חדשה. עומד שוב על הרגליים.
בדקות האלה כל ג'ודוקה קטר והאוויר ספוג התנשפויות. דשדוש רגליים יחפות. אלה שאיפות אחרונות ממיכל החמצן, טיפות אחרונות של מיכל הדלק. ריצת הרפיה. ריצה נמוכה. כבר אין כוח להרים את כפות הרגליים. עושים תנועות של ריצה אבל כמעט לא מתקדמים. כטירונים שמסבנים מ"כ תובעני. אריק יורד. מחליף פלסטר. השמאלית שלו עדיין מזרזפת. את כל חייו מזרים הג'ודוקא בשוליו של הכאב. עושה איתו דברים כי הוא שם תמיד. לומד לדבר אליו, להתיידד איתו וגם להתעלם ממנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
זוכה בעוד ניצחון. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
"כלום לא כואב, זו הגבריות שלך"
|
|
|
 |
|
|
|
המאמן של "רוקי" היה צועק מעבר לחבלים: "No pain, no pain". מאמנו של זאבי צועק ליד המזרן: "עכשיו לא כואב. כלום לא כואב. זה הגבריות שלך!" מסרט הפולחן ההוא זוכר זאבי את הקטע שבו רוקי, בשליחות חברו המת אפולו, מחליט להילחם בדראגו. "רוקי הופך את הכאב למוטיבציה", הוא אומר לי. "לפעמים אני עולה אל המזרן כשהתמונה הזאת בראש שלי". לדראגו של זאבי באולימפיאדת אתונה קוראים קוסיי אינווה. יפני חמקמק שעוד לא ראה תקרה ממזרן. שלוש פעמים אלוף עולם. אבל גם אלילים אחרים יחכו לזאבי באקרופוליס. גם ההונגרי אנטל קובץ', גם הבלרוסי איגור מקארוב.אריק זאבי, בן 27, מאה קילו וחצי, גובה 1.86 מטר , יבוא לשם חמוש בנשק משלו: אלוף ישראל בגיל 16, שלוש פעמים אלוף אירופה, שתיים מהן ברצף. בטקס הפתיחה יישא את דגל ישראל ואת התקווה הלאומית למדליה. היום שלו יהיה ב-19 באוגוסט . 500 ישראלים, בהם אביו ושני אחיו, יהיו בשבילו באולם. אבל אמא לא תבוא. מאז שאחיו נפצע בתחרות, היא נמנעת מהזירה. השובל הפטריוטי משמח אותו, אך הוא חושש שמא לא יצליח לספק את השואו. "הכל יכול להיגמר בכמה שניות", הוא מחייך. וזאבי למד לא לזלזל בשניות. הרי אותה טעות שיפוט בשניות האחרונות בסידני שללה ממנו את תפארת הפנתיאון. "כבר היום היו יכולים להגיד:'אריק זאבי, יש לו מדליה אולימפית'", הוא אומר כפתולוג המנתח את גוויית עצמו. בימים האלה נוכח זאבי כמה מייאש להיות תקווה. הוא מודה שהציפייה שיביא מדליה ריאלית ביותר. אבל ההנחה שהוא רק צריך להשחיל ראשו לתוך סרט המדליה, די מעצבנת. הבהלה לזהב, או לפחות לארד, מלחיצה. הוא מרגיש שבלי אתונה יהיו מי שישכחו לו גם את כתר מלכותו האירופי. "הדיבור היום הוא ש'אריק זאבי ספורטאי גדול, אבל רק אם ייקח מדליה יהיה גדול מאוד'".
|
|
|
|
|
|
|  | | כבר היום היו יכולים להגיד שיש לי מדליה. צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
