 | | | | סיפורו של אלוף: פרופיל של גל פרידמן | |
| | | בגיל שנתיים אביו הרכיב אותו על הגלשן, בגיל שש כבר החל להרים בעצמו את המפרש, בגיל 13 זכה במכבייה ובגיל 21 עשה סנסציה כשזכה במדליית ארד באולימפיאדת אטלנטה. ואז באו הנפילה, פרישה מתוקשרת לטובת רכיבה על אופניים, סכסוכים עם איגוד השיט וקאמבק ענק, שבסופו חיכה הזהב. סיפורו של הגולש שעשה היסטוריה | |
| | | | | | אבא שלו, אורי, הוא מחלוצי שייטי המיסטרל בארץ. כך גם אח של אבא שלו, מתי, שמנהל היום את מועדון השיט בשדות-ים. את שניהם לימד בכלל הסבא, שלמה, לשחות ולאהוב את הים. לי קורזיץ, אלופת העולם בגלישת מיסטרל, היא זוגתו של אחיו הצעיר, שייט גם הוא. אחותו הקטנה, מעיין, רק יודעת לגלוש וכך גם חברתו, מיכל פלד.
בגיל שנתיים כבר הרכיב אותו אביו על גלשן. בגיל שש התאמן על הדשא להרים בעצמו את המפרש. בגיל עשר כבר ניצח את כל המבוגרים ובמהלך שנות בית-הספר, בין תחרות לתחרות, היה מגיע לים להתאמן, אחרי או במקום הלימודים. כשאין תקציבים לספורט, אולי מה שצריך זה קורות חיים כאלה בשביללהביא לנו בפעם הראשונה את הזהב.
לגל פרידמן יש את כל מה שצריכה דמות של אלוף. מספיק להביט בו לרגע, בדיבור השקט והבטוח, ביציבות, בעוצמה ואפילו במשקפי השמש בשביל להבין שאין כאן עוד הרבה ספורטאים שעשויים מהחומר הזה של מדליות זהב אולימפיות. הוא לא היה צריך להבטיח הבטחות, הוא לא ברח והסתגר בחדר, ולרגע, אפילו לא בבית-הקפה ערב התחרות המכריעה, הוא לא נראה נרגש. אבל את תדמית איש הקרח המושלמת שלו שוברות הכותרות המוזרות שהצליח לספק לעיתונים בשנים האחרונות, המתארות גם גל אחר, אימפולסיבי יותר, ישיר ולוחמני, שתמיד עומד על שלו ושונא שאומרים לו מה לעשות. "יש קו דק מאוד בין לדבר בביטחון לבין להיות שחצן", אמר פרידמן לאחרונה, ואין כמוהו להדגים את הגבול הזה.
| |  | |  | | |  | | גל פרידמן שר את התקווה באתונה. צילום: אי-פי | /images/archive/gallery/159/312.jpg |
| | |  | |  | העימות עם ענבר
| |  | | | פרידמן, 29, נולד וגדל בכרכור. הוא בן בכור למשפחה חובבת ים (מלבד האמא). אביו ודודו, כאמור, היו אלה שחשפו אותו לתחום. השניים מספרים שבשנת 77' הגיעו לנתניה כדי לפגוש את הבחור שהביא לארץ שתי תבניות של גלשני רוח. ברגע קטן אחד הם החליטו לנסות ולקנות אחד.
אביו של גל עודד אותו לגלוש מגיל צעיר, אך לטענתו מעולם לא לחץ עליו. הוא נהג לאסוף את בנו הצעיר והמוכשר מבית-הספר היישר לשדות-ים, שם היה מתאמן במועדון של דודו. בגיל עשר כבר התחילו להבחין בו גולשים אחרים. הרוח החזקה אמנם העיפה את פרידמן קטינא, אבל כשהרוח נחלשה הוא ניצח את המבוגרים, כולל את דודו מתי.
בגיל 13 ניצח פרידמן במכבייה, ואז כבר הבינו כולם כי מדובר במשהו רציני במיוחד. אבל אז, במסגרת גיל ההתבגרות שלו (שנראה כי נמשך יותר מהצפוי) החליט שנה מאוחר יותר לפרוש כי "נמאס לו" וכי עצבנו אותו באיגוד השיט. אחרי שנה וחצי הוא ויתר על המחאה, חזר להתאמן וקטף את המקום השני באליפות העולם לנוער. באותה תקופה, אם הרוח היתה טובה, נהג גל לוותר על הלימודים ולהגיע ישר לים. אולי זו גם הסיבה שבחינוך גופני קיבל האלוף האולימפי הראשון שלנו את הציון 60. בצבא הוא הוגדר כספורטאי מצטיין, מה שאיפשר לו להמשיך ולהתאמן.
ב-96', בהיותו בן 21, עשה סנסציה כשזכה במקום השני באליפות העולם בחיפה, שבה גבר גם על היריב המיתולוגי שלו, עמית ענבר, והבטיח לעצמו השתתפות ראשונה באולימפיאדה. אולם איגוד השיט עדיין לא ציפה ממנו להרבה, בטח שלא למדליה. התחזיות דיברו על מקום 12-6, ליתר דיוק. אבל פרידמן לא התרגש. לכולם הסביר שהוא בא "בשביל לנצח" והדהים את כולם עם מדליית ארד. "ידעתי שאסור לצאת בהצהרות", הוא אמר אז, "אבל אצלי, כל מה שאמרתי רק הביא ליותר דרבון". גור שטיינברג, מאמנו הנוכחי של גל ומי שאימן אותו גם ב-96', אמר אז כי עמית ענבר הוא אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לפרידמן. הוא אמר שענבר גרם לגל לדחוף את עצמו קדימה באימונים וברמה, ובכך להביא מדליה בניגוד לתחזיות.
| | | | |
| |  | | פרידמן, במהלך השיוטים אתונה. צילום: רויטרס | /images/archive/gallery/157/813.jpg |
| | | | | | קריירת האופניים
| | | | | היריבות המתוקשרת בין פרידמן לענבר עלתה שוב לכותרות באליפות העולם בארגנטינה בפברואר 2000. אחרי תקופת צינון ארוכה, בגלל מחלת הנשיקה שבה חלה פרידמן, התמודדו שם השניים שוב זה מול זה, במטרה לקבוע מי ייצג את ישראל באולימפיאדה בסידני. פרידמן הפסיד ונשאר מאחור.
ענבר נסע לסידני. היום, בדיעבד, מודה פרידמן כי אותה "יריבות", כפי שהגדירו העיתונים, היתה מקצועית לחלוטין ולא אישית, וכי היום, על אף שהם אינם חברים, מקפיד ענבר להתקשר ולאחל לו הצלחה לפני תחרויות. בעקבות הכישלון בארגנטינה החליט פרידמן לעצור קצת ולשנות כיוון. הוא בחר באופניים. אלא שהאופי ההישגי שלו לא ממש איפשר לו לשמור את התחביב החדש בגדר תחביב. מהר מאוד הוא השתלט על העניינים וביוני 2003 זכה במדליית ארד באליפות ישראל באופניים.
איגוד השיט לא כל-כך אהב, בלשון המעטה, את הסבת המקצוע, ואף אסר על פרידמן להשתתף באליפות ישראל באופניים ב-2002. פרידמן מצא פתרון פשוט לבעיה: הוא לא עדכן אותם לקראת האליפות בשנה שאחרי - אותה אליפות שבה קטף את המקום השלישי. הפרובוקציה הזו היתה די מפתיעה עבור בחור שנראה כל-כך שקט ומופנם, אבל מתברר שפרידמן הוא לא בדיוק כמו שהוא נראה. הוא אמנם מופנם, אבל אחת לכמה זמן משתחררת לו אמירה מפתיעה בישירותה לתקשורת. לפני האולימפיאדה, למשל, כשנשאל אם חברתו תצטרף אליו, הוא השיב בלי היסוס, "אני לא רוצה עוד מטלות. אני לא רוצה להרגיש מחויב לדאוג לה, ללכת איתה לאכול". אל דאגה, בסופו של דבר החברה, שנמצאת איתו כבר שמונה שנים, נסעה לאתונה, אבל האמירה נותרה מודפסת שחור על גבי לבן.
פרידמן גם לא חושש להטיח ביקורת חריפה באמצעות התקשורת. לפני כשנה ביקר את איגוד השיט על כך שאליפות הארץ מתקיימת בבוקר, כשאין רוח, ולכן צריך לעבוד קשה יותר והסכנה לפציעה רק עולה. יהודה מעיין, יו"ר האיגוד, ענה לו מעל גבי העיתונים שעם כל הכבוד לפרידמן, התחרות מיועדת גם לכאלו שאינם אלופים אולימפיים, ושקצת פמפום על הבוקר רק יכין אותו לעבודה הקשה הצפויה לו באתונה. בהזדמנות אחרת דווח כי קיבל סטירה מהגולשת רוני שקד, שטענה כי הסיח את דעתה לפני הזינוק כדי שידידתו הקרובה, לי קורזיץ, תוכל לפתוח פער. פרידמן לא התרגש וסיפר לעיתונות שכולם שמו לב שקורזיץ טובה בהרבה. כמה חודשים מאוחר יותר קורזיץ לקחה את המקום הראשון באליפות העולם.
גם יחסיו עם קורזיץ זכו לכותרות בתקשורת. באחרונה דווח כי השניים מסוכסכים משום שפרידמן חושב כי המאמן המשותף שלהם, שטיינברג, לא מקדיש לו מספיק זמן. הוא גם ביקש להחליף את שטיינברג במאמן האמריקני מייק גבהארדט, שאימן אותו כשניצח באליפות העולם בתאילנד. בקשתו נדחתה, בין היתר משום שגבהארדט דרש 300 יורו ליום אימון, וערב האולימפיאדה כובו כל השריפות: פרידמן חזר לחיקו של שטיינברג והכחיש את הסכסוך עם קורזיץ. אתמול, אחרי הזכייה, היא גם היתה הראשונה לקפוץ עליו.
| | | | |
| |  | | פרידמן. לא חושש להטיח ביקורת כשצריך. צילום: עדי אבישי | /images/archive/gallery/157/695.jpg |
| | | | | | החלום התגשם
| | | | | אז איך נראה סדר-יום של אלוף אולימפי בסדרגודל כזה? הוא מתאמן כשעתיים עד חמש שעות ביום. אורח החיים שלו סובב כולו סביב הגלישה: שעות השינה, התזונה. בזמן תחרויות, הוא מעיד על עצמו, הוא מתפרק, על אף שלא רואים עליו. המאמץ הנפשי והכאבים הפיזיים דורשים אחר-כך מנוחה ארוכה, לפעמים של שבוע ברצף.
איך שורדים סדר יום-כזה? משמעת עצמית בוודאי עוזרת, ואין ספק שלפרידמן יש הרבה ממנה. אחרי שסיים לעבוד עם גבהארדט, ולפני ששטיינברג נכנס לתפקידו, לא היה לפרידמן מאמן. למרות זאת הוא המשיך להתאמן בעצמו, ואף שימש כמאמן לקורזיץ. מה שעוד נחוץ לספורטאי ברמה הזו הוא חלום מוגדר ואמונה שאפשר להגשים אותו. גם את זה היה לפרידמן.
כבר בגיל 13, הוא מספר, כשצפה באולימפיאדה בסיאול, החליט שהוא רוצה להגיע לשם. כשהגיע וזכה לראשונה במדליית ארד הודיע שהחלום החדש שלו הואלשמוע את ההימנון הישראלי באולימפיאדה. עכשיו גם זה קרה.
סיפורו של גור שטיינברג, מאמנו של גל פרידמן | | | | |
| |  | | שטיינברג, פרידמן וקורזיץ. השלישיה הפותחת. צילום: עדי אבישי | /images/archive/gallery/150/210.jpg |
|
|
| | | | |
| קו הספורט של 054-7525252 NRG - | | עדכוני ספורט בזמן אמת, שליחת WINNER יומי,
פעילות נושאת פרסים- כל המידע אצלך בנייד. | |
|
 |
|
| | |
|
